מתוך ההחלטה
בית משפט השלום
ירושלים בש 001960/06
לפני: כבוד השופטת אנה שניידר
02/03/2006
בעניין:
חברת החדשות הישראלית בע"מ
המבקשת
נ ג ד
מדינת ישראל – משטרת ישראל
המשיבה
החלטה
1. ביום 6.2.06 ניתן נגד המבקשת, לצד כלי תקשורת אחרים, צו מכח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן – הפקודה), להמצאת קלטות וידאו ותמונות סטילס לרבות חומרי גלם, הקשורים בפינוי מאחז עמונה בין התאריכים 31.1.06 – 1.2.06 (להלן – הצו).
הצו ניתן במעמד צד אחד, לבקשת המשיבה, על מנת לאפשר לה לחקור לעומק את אירועי הפינוי של מאחז עמונה, אשר במהלכו נפגעו כוחות הבטחון על ידי פעולות מכוונות של חלק ממתבצרי המאחז, ולהעמיד את העבריינים לדין.
2. ביום 14.2.06, הגישה המבקשת בקשה לביטול הצו, ולחלופין, להתליית תוקפו עד לקיום הדיון בבקשה.
טענות המבקשת
3. הנימוק העיקרי של המבקשת לביטול הצו הוא זכותה לחסיון עיתונאי המשתרעת, לטענתה, גם על תוכן המידע שנאסף על ידי כתביה במסגרת עבודתם העיתונאית השוטפת. לטענת המבקשת, בנסיבות הענין גוברת ועדיפה זכותה של המבקשת לחסיון עיתונאי על חומרי הגלם נשוא הצו על פני האינטרס הקיים לכאורה בהליך החקירה.
המבקשת מפנה לפסיקה שעל פיה, בהקשר לגילוי מקורות מידע עיתונאי אין להתיר הפעלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 43 לפקודה, שכן חיוב סיטוני ללא אבחנה ינגוד מני וביה את קיומה של חירות הביטוי כהתגשמותה בשלוחתה, שהיא חופש העיתונות.
4. לטענת המבקשת, הוצאת צווים המחייבים אותה למסור מידע לרשויות החקירה פוגעת בעצמאותה והופכת אותה למעין "קבלן משנה" של המשטרה, דבר הפוגע באינטרס הציבורי הקיים של עיתונות חופשית ואובייקטיבית. לטענתה, אם התקשורת תזוהה על ידי הציבור ככזו, יסכן הדבר את העיתונאים הואיל והציבור יתן להם אותו היחס העויין שהוא נותן כיום למשטרה ולכוחות הבטחון האחרים.
5. כמו כן טוענת המבקשת, כי חקירת אירועי הפינוי של עמונה אינה מסוג האירועים המצדיקים את הפגיעה הקשה בחופש הביטוי והעיתונות. לא מתקיים כאן "המבחן המשולש" שנקבע בפסיקה, לפיו הפגיעה בזכות לחסיון עיתונאי תתאפשר רק אם הדבר רלבנטי להליכים המשפטיים, חיוני ובעל חשיבות לשם עשיית צדק, בנושא מהותי.
לטענת המבקשת, לא מדובר במקרה שלפנינו בנושא מהותי, שכן הפרות הסדר שליוו את הפינוי בעמונה והעבירות שלכאורה בוצעו בגדרן אינן עולות כדי עבירות של פשע או עוון, בעלות תוצאות או משמעות מהותית, כפי שנקבע בפסיקה.
6. עוד טוענת המבקשת, כי גילוי המידע החסוי אינו חיוני לצורך עשיית צדק, שכן בידי המשיבה אפשרות להישען על ראיות אחרות, דהיינו על התיעוד שנאסף על ידי המשטרה בעצמה. ולענין זה מוסיפה המבקשת וטוענת כי מבחן הנחיצות הוסר שכן כל רשתות הטלויזיה האחרות המציאו למשיבה את החומר שבידיהן, ואין צורך בחומר המצוי בידי המבקשת לשם כך.
7. המבקשת מעלה טענה נוספת לפיה, במקרה שלפנינו המשיבה איננה רק בגדר חוקרת אלא גם בגדר "נחקר בכוח", וזאת עקב החלטת הכנסת בדבר הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת אירועי עמונה. אין לתת למי שהוא "נחקר בכוח" זכות עדיפה על פני אחרים.
8. כמו כן טוענת המבקשת כי החיוב למסור לרשויות החקירה חומר גלם שמעולם לא שודר לציבור עלול לפגוע ביכולתה לבצע את התפקיד שהוטל עליה בחוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, התש"ן – 1990 – לדווח דיווח חדשותי, אמיתי ואובייקטיבי.
טענות המשיבה
9. לטענת המשיבה, בקשת המשטרה במקרה שלפנינו איננה בקשה שגרתית, אלא בקשה חריגה, הנסמכת על חומרת המעשים של חלק ממתבצרי מאחז עמונה, על היקפם של מעשים אלה ועל הפגיעה המודעת מצדם בשלטון החוק ושליחיו.
על אף שבידי המשיבה חומר שנאסף על ידה – בשקלול חומרת המעשים והעבירות שנעשו במקום, כשהמשטרה כמתעדת יכלה לתעד רק חלק מהן בשל היקפן הנרחב וההפרעות הרבות לתיעוד על ידה – פנייתה של המשיבה לקבלת הצו היתה מוצדקת וסבירה.
10. המשיבה טוענת כי אין המדובר בפגיעה בחסיון עיתונאי שכן מדובר בצילומים אקראיים שצולמו במקום, מבלי להסתמך על מקורות עיתונאיים או על שיתוף פעולה עם מי מהנמצאים במקום.
זאת ועוד, העיתונאים עצמם היו גם הם מטרה לפגיעה בגוף וברכוש מצד המצולמים שהיו במקום, ומן החומר שיימסר למשיבה ניתן יהיה לחשוף את מי שפגע או ביקש לפגוע לא רק בכוחות הבטחון אלא גם בנציגי התקשורת.
11. לטענת המשיבה, במקרה שלפנינו התקיים "המבחן המשולש" שנקבע בפסיקה ועל כן, במאזן שבין הצורך בחקירה לבין ההגנה על אינטרסים תקשורתיים כלשהם, אם קיימים כאלה במקרה דנן, באירוע חריג בחומרתו ובהיקפו, יש לאפשר למשטרה להשתמש בכל חומר המצוי אצל מאן דהוא, לרבות המבקשת, והיכול לשמש כחומר חקירה.
12. המשיבה דוחה את טענות המבקשת המתייחסות להיותה של המשטרה "נחקרת בכוח" על ידי ועדת החקירה הפרלמנטרית, והקשר הנרמז בין ענין זה לבין הבקשה למתן הצו.
דיון ומסקנות
13. בענייננו יש לבחון תחילה את עצם קיומו של החסיון העיתונאי, ורק לאחר מכן את השאלה בדבר האינטרס הציבורי הגובר בהתנגשות שבין החסיון מחד לבין הצורך בחשיפת המידע בנסיבות המיוחדות של המקרה, מאידך.
על אף שספק בעיני אם עקרון החסיון העיתונאי משתרע גם על חומר המתייחס לתיעוד אובייקטיבי של האירועים ללא הסתמכות על מקורות - נראה שבמקרה שלפנינו ניתן להשאיר שאלה זו ב"צריך עיון", שכן, כפי שיפורט להלן, גם אם קיים בפועל חסיון עיתונאי על החומר נשוא הצו – הרי שהצורך בחשיפת המידע בנסיבות המיוחדות של המקרה גובר על החסיון העיתונאי.
גבולותיו של החסיון העיתונאי
[...]
15. לצורך יישומו של האיזון בין חסיון עיתונאי לאינטרסים אחרים, נקבע בפס"ד ציטרין "המבחן המשולש" לפיו ייבדק באופן מצטבר קיומם של שלושת אלה:
(א) רלבנטיות השאלה;
(ב) האם מדובר על ענין מהותי;
(ג) האם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי הנמצא בדיון, ואין אפשרות להישען על ראיות אחרות מבלי לדרוש את של המידע.
כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בענין קיומו של ה"מבחן המשולש" במקרה שלפנינו, ועל כן עלינו לבדוק ולהתייחס לכל אחת מן "הצלעות" של מבחן זה.
רלבנטיות השאלה
16. החומר המבוקש על ידי המשיבה הינו צילומים והקלטות מאירועי עמונה, ואלו נוגעים באופן ישיר לרצונה של המשיבה לתפוס את מפרי החוק, על ידי איתורם בדרכים שונות, לרבות זיהויים מתוך צילומים, אשר אינם מצויים בידיה אך מצויים בידי המבקשת.
בדיון שהתקיים בפני ביום 1.3.06, טען ב"כ המבקשת שהמידע המבוקש אינו רלבנטי לחקירה הקונקרטית הואיל והמשיבה מבקשת לחקור את כל אירועי עמונה, את התופעה עצמה, ולא אירוע ספציפי וקונקרטי. לטענתו, הדרישה היא כללית מדי ולא מתייחסת, כאמור, לשאלה קונקרטית.
[...]
כפי שנאמר, החומר המבוקש במקרה שלפנינו דרוש לצורך איתור וחקירה קונקרטית של אותם מפרי חוק, בין מצד המפגינים ובין מצד כוחות הבטחון, במהלך אירועי פינוי עמונה ואין הכוונה לחקור את "התופעה", כדברי ב"כ המבקשת.
על כן נראה שמתקיימת במקרה שלפנינו ה"צלע" הראשונה – הרלבנטיות – של "המבחן המשולש".
קיומו של ענין מהותי
[...]
18. במהלך אירועי פינוי מאחז עמונה בוצעו לכאורה מעשים של הפרת סדר ומעשי אלימות קשים כלפי כוחות הבטחון ואף כלפי אנשי התקשורת שנכחו בשטח, תוך פגיעה בגוף וברכוש.
[...]
להבדיל מפרשת ציטרין ובניגוד לעמדת ב"כ המבקשת, נראה שבמקרה שלפנינו אכן מדובר בנושא מהותי, שגרר תוצאות ומשמעויות קשות, ואף הפרה קשה של הסדר הציבורי.
נציג המשיבה אמר באופן מפורש בדיון ביום 1.3.06 שאין הכוונה להתמקד בחקירה בעבירות הקלות יחסית של כניסה לשטח צבאי סגור או התקהלות בלתי חוקית, אלא אך ורק באותן עבירות חמורות של תקיפת אנשי כוחות הבטחון בנסיבות חמורות, השלכת בלוקים על ראשיהם ושימוש בדוקרנים, מעשים שעלולים להביא לידי פציעה חמורה ואף לנסיון לרצח. (ראה פרוטוקול עמ' 14, שורות 11-22).
בנסיבות אלה, נראה שגם ה"צלע" השניה של ה"מבחן המשולש" - קיומו של ענין מהותי - מתקיימת במקרה שלפנינו.
האם המידע דרוש במקרה הקונקרטי ואין אפשרות להישען על ראיות אחרות
19. אמנם במקרה שלפנינו המשיבה בעצמה מודה כי בידיה תיעוד של אירועי עמונה אשר נצבר ממקורותיה העצמיים. יחד עם זאת, טוענת המשיבה כי הגם שהמשטרה תיעדה במקום, אובייקטיבית היה קושי רב בתיעוד זה בשל השלכת אבנים, חפצים שונים וחומרי צבע לעבר נושאי המצלמות במקום, דבר שפגם באופן משמעותי בכמות הצילומים ובאפקטיביות שלהם, ולכן יש צורך להיעזר בתיעוד חיצוני.
באשר לטענת המבקשת כי רשתות הטלויזיה האחרות מסרו למשיבה את החומר שבידיהן ומשכך אין עוד צורך למשיבה בחומר שבידיה, אומר כי טענה זו דווקא מחזקת את המסקנה כי במקרה זה היה על המבקשת למסור למשיבה את החומר שבידיה.
נציג המשיבה טען בדיון שלגבי חשוד ספציפי, שעבר מגג לגג לצורך שימוש בסודה קאוסטית נגד כוחות הבטחון, לא ניתן היה להגיע אליו ולזהותו ללא תצלומים שצולמו בשטח. לשם כך יש צורך בבדיקת כל התצלומים שצולמו, לרבות אלה שצולמו על ידי המבקשת.
בנסיבות אלה, נראה שאין די בראיות שקיימות בידי המשיבה והמידע המבוקש דרוש בדיון הקונקרטי, על מנת לזהות ולהעמיד לדין את פורעי החוק במהלך אירועי עמונה.
מכאן, שגם המבחן השלישי שנקבע בפס"ד ציטרין – נחיצות - מתקיים בענייננו.
השימוש בסעיף 43 לפקודה במקרה שלפנינו
20. המבקשת טוענת כי במקרה שלפנינו לא היתה הצדקה להפעלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 43 לפקודה.
סעיף 43 לפקודה קובע:
"43. ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצרכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כל אדם, שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב להציג את החפץ, או להמציאו, בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה."
הפעלת סעיף 43 לפקודה נדונה בע"פ 1761/04 גלעד שרון נ' מדינת ישראל (פ"ד נח (4) 9) (להלן – פס"ד גלעד שרון), שם נקבע כי על פי הוראות הסעיף נדרשים שני תנאים מצטברים שעל התביעה לשכנע את ביהמ"ש בהתקיימותם, על מנת שבית המשפט יפעיל את שיקול דעתו ויוציא צו כמבוקש:
(א) נחיצותו של החפץ לצורכי חקירה או משפט;
(ב) הנחה כי אותו החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו של אותו אדם המיועד לקבל את הצו.
נראה שאין מחלוקת שהחומר המבוקש הינו בגדר "חפץ".
הואיל ובמקרה שלפנינו אין גם מחלוקת לגבי התנאי השני – עלינו לבדוק האם מתקיים התנאי הראשון, נחיצותו של החומר לצרכי חקירה או משפט, והאם הפעלת הסמכות לפי סעיף 43 לפקדה היתה סבירה בנסיבות הענין.
21. יש לשים לב שסעיף 43 לפקודה נוקט בלשון החלופית "נחוצה" או "רצויה" ביחס להצגת החפץ לצרכי חקירה או משפט.
נראה שמדובר במבחן רחב – גם כאשר ישנן ראיות אחרות, אך הצגת החפץ רצויה על מנת לחזק ראיות אלה ו"לסגור את הקצוות" של החקירה – ניתן להפעיל את הסמכות שבסעיף 43 לפקודה.
[...]
22. אשר לטענת המבקשת כי דינו של הצו להתבטל הואיל ואין לתת למשיבה, שהיא "נחקר בכוח" עקב מינוי ועדת החקירה הפרלמנטרית לגבי אירועי עמונה, זכות עדיפה על פני נחקרים אחרים – לא מצאתי ממש בטענה זו ככל שהיא מתייחסת לשאלה האם יש מקום במקרה דנן להוצאת צו לפי סעיף 43 לפקודה. על כן דינה של טענה זו להידחות.
סוף דבר
23. במקרה שלפנינו, מטרת הבקשה למתן הצו היתה האפשרות למיצוי הדין עם אלה שבמהלך אירועי פינוי מאחז עמונה ניסו לפגוע באופן מכוון ומודע, ואף פגעו בפועל, בשלטון החוק ובשליחיו.
בנסיבות מיוחדות אלה, נראה שעל חופש העיתונות והחסיון העיתונאי לסגת מפני הדרישה לעשיית משפט צדק בנושא חיוני ובעל חשיבות ציבורית עליונה.
לפיכך, דינה של הבקשה להידחות.
[...]