ציפה קמפינסקי על רקע כתובות גרפיטי מהסוג שתיעדה בספרה "הכתובת הייתה". פלורנטין, 18.8.2026 (צילום: איתמר ב"ז)
רה"מ הנאשם בנימין נתניהו, מאחור: יצחק מירילשוילי, הבעלים המוצהר של ערוץ 14. ברקע: מו"ל "ידיעות אחרונות" הנאשם ארנון (נוני) מוזס (מימין) ומו"ל קבוצת ה"פוסט" אלי עזור (צילומים מקוריים: פלאש90, רונן גולדמן, רשיון CC BY-SA 3.0)
יצחק מירילשוילי, בעל השליטה בערוץ 14, במהלך שיחה עם מפגינים שהגיעו לביתו בהרצליה (צילום: ארכיון "העין השביעית")
צילום מסך, מתוך שיעור של הרב אסף נאמבורג במכינת עצם, פברואר 2025
גבר חרדי אוחז בגיליון של העיתון "המודיע". ירושלים, 2011 (צילום: מנדי הכטמן)
אייל ציונוב מסתובב בבגדי הרב הראשי הספרדי בשוק מחנה-יהודה בירושלים, 26.4.26 (צילום: חיים גולדברג)
בנימין נתניהו עם אחד הילדים שצולמו בסרטון, מתוך העתירה (ההשחרות אינן במקור)
אנטי־עיתונות: ערוץ 14 כמקרה מבחן למודל חדש
שר התקשורת שלמה קרעי (צילום: יונתן זינדל) וחבר מועצת הרשות השנייה לשעבר יוני שמעוני (צילום: אתר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו)
רה"מ בנימין נתניהו, נאשם מס' 1 במשפט המו"לים, והדס קליין, עדה מרכזית ב"תיק 1000" (צילומים: חיים גולדברג ויונתן זינדל)
רה"מ הנאשם בנימין נתניהו (משמאל) עם עורך-דינו עמית חדד, ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, 28.10.25 (צילום: מרים אלסטר)
שר התקשורת מהליכוד, שלמה קרעי, מופיע בערוץ 14, 6.7.26 (צילום מסך)
יצחק מירילשוילי, הבעלים המוצהר של ערוץ 14 (צילום מקורי: רונן גולדמן, רשיון CC BY-SA 3.0)
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, באולפן "הפטריוטים". יוני 2026 (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 14)
צילום מסך משידורי אל-ג'זירה, 2.8.26
רה"מ בנימין נתניהו. מאחוריו: יצחק מירילשוילי, הבעלים של ערוץ 14 (צילומים: פלאש90, רונן גולדמן, צילומי מסך מערוץ הכנסת וערוץ 14)
הטייקון אלי עזור, מו"ל "מעריב", "ג'רוזלם פוסט", תחנת הרדיו 103FM ואתר החדשות "וואלה" (צילום: מרים אלסטר)
תמונה מרוטשת של שרה נתניהו שהופצה על ידי לע"מ ב-28.7.2026 וחדרה למאגר התמונות של רויטרס (צילום מסך ממאגר רויטרס)
נקיונות ברחבת הכנסת, אפריל 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
ח"כ טלי גוטליב, 23.12.25 (צילום: חיים גולדברג)
ניק קוליוחין מתראיין בערוץ 13, כמה שעות לאחר הדיון הראשון בתביעה שהגיש (צילום מסך)
שיטת "ידיעות אחרונות", פרק 17. עיבוד: אוהד סטון (צילומים מקוריים: אורן פרסיקו, משה שי, פלאש 90 וסוכנות יפפ"א, באדיבות הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, רישיון CC BY 4.0)
משמאל לימין: חברי מערכת "העין השביעית" אורן פרסיקו, איתמר ב"ז ושוקי טאוסיג; הדוקומנטריסטית שני חזיזה; הפרשנית הכלכלית מירב ארלוזורוב ("דה-מרקר"); ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי; הכתב המשפטי של חדשות 12, גיא פלג; הקריקטוריסט שי צ'רקה. טקס הענקת פרסי סוקולוב ודוש, תל-אביב, 11.9.23 (צילום: חנוך גריזיצקי)

דעות לרשימת כל הכותבים

מאמרים נוספים

תגובות אחרונות

הספרייה | ממדפי הארכיון

פרקים נבחרים

גם בימים כתיקונם, ובוודאי לאחר יותר משנתיים קשות של מאבק אלים ורווי קורבנות, טענות מהסוג שהספר הזה מבקש להעלות נתקלות בחומה בצורה ונרגזת של טיעוני נגד, הכחשות והאשמות. הקביעה האומרת כי אזרחי ישראל ראויים לסיקור תקשורתי מאוזן ורציני יותר של המציאות שבתוכה הם חיים נתפסת, במקרה הטוב, כשריד נאיבי ומנותק מהמציאות של אוטופיה ליברלית שאבד עליה הכלח, ובמקרה הרע – כניסיון לכפות על התקשורת הישראלית עמדה פרו-פלסטינית מובהקת. דינמיקת ההכחשה מוכרת עד לעייפה: ראשית, טוענים המתנגדים, התקשורת הישראלית דווקא מספקת לצרכניה דיווח מאוזן וסביר על האירועים. את הטענות צריך להפנות אל התקשורת הפלסטינית. אצלנו אפשר למצוא דיווחים למכביר על הצד הפלסטיני, ופרשנויות נרחבות על עמדתה של הרשות הפלסטינית, וסיקור ביקורתי של מהלכי הממשלה, ומאמרי עמדה חריפים ובוטים של אנשי אופוזיציה. אצלם אי-אפשר למצוא דבר מכל אלה. לחילופין, מוסיפים המתנגדים, אי-אפשר לדרוש מהתקשורת הישראלית לספק לצרכניה דיווח מאוזן וסביר על האירועים: אפילו...