בבית המשפט העליון
רע"א 1954/14

לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית

המבקש: אילן חזני
נ ג ד
המשיב: שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים)

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר שרון) בתיק ע"א 030225-04-13 מיום 23.01.2014

בשם המבקש: בעצמו
בשם המשיב: עו"ד שי ארז

עיקרי פסק הדין

המערער, אשר בשימושו 13 כתובות דואר אלקטרוני, הגיש נגד המשיב לבימ"ש השלום תובענה כספית לפיצוי בסך 27,000 ₪ ולפיצוי בסך 3,000 ₪ בגין הטרדה, פגיעה בפרטיות ועגמת נפש, בטענה שהמשיב אחראי למשלוח 27 הודעות דואר אלקטרוני המכילות "דבר פרסומת" כהגדרתו בסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: החוק) לתיבות הדואר האלקטרוני שבשימושו. בימ"ש השלום פסק למערער פיצוי בסך של 1,000 ₪ בלבד. ערעור על פסק הדין נדחה ואף נקבע כי על המערער היה להקטין את נזקו באמצעות שליחת בקשה למפרסם להסיר את כתובות הדואר האלקטרוני שלו מרשימת תפוצה שכתובתו נכללה בה בלא שביקש זאת. מכאן בקשת רשות הערעור. הדיון נסב אודות השאלה האם מן הדין להטיל על המערער נטל להקטין את נזקיו כאמור, ואודות השאלה מהי אמת המידה לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 30א(י) לחוק.

בית המשפט העליון (מפי השופט פוגלמן ובהסכמת השופטים רובינשטיין ועמית) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:

לשם מענה לתופעת ה-"Spam" – דואר זבל, והנזקים רחבי ההיקף שהיא גורמת, עוגן בסעיף 30א לחוק מודל ה-opt-in באמצעות הטלת איסור כללי לשלוח דברי פרסומת לנמען שלא נתן את הסכמתו לכך קודם לכן (זולת חריגים שאינם רלוונטיים לענייננו).

סעיף 30א(י)(1) לחוק קובע כי בימ"ש רשאי לפסוק לנמען פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 1,000 ש"ח בגין כל דבר פרסומת שקיבל בניגוד לסעיף 30א. לקביעת סכום הפיצוי ישקול בימ"ש בין היתר את השיקולים הבאים: אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; עידוד הנמען למימוש זכויותיו; היקף ההפרה. אין להביא בחשבון את גובה הנזק שנגרם מההפרה. מטרת הפיצוי לאכוף את החוק, להרתיע את הנתבע ולתמרץ הגשת תביעות יעילות. זהו למעשה פיצוי לדוגמה. בקביעת סכום הפיצוי על בימ"ש לשים לנגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק שמטרתם להשיג את תכליותיו – אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות, מחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגתן, מאידך. לשם כך נדרש בימ"ש לשקול שני סוגי שיקולים: נסיבות ביצוע ההפרה הכוללות, בין היתר, את תוכן הפרסום (אם הוא פוגעני); את התנהגות הנתבע; את הרווח הצפוי לו מן הפרסום (ככל שניתן להעריכו); את מספר דברי הפרסומת ששלח וכמה הודעות נשלחו לכל כתובת; השאיפה לעודד הגשת תביעות יעילות שמטרתן להגשים את תכליות החוק. לשם כך יש לשקול את עלויות ניהול ההליך ביחס לתועלת שתופק ממנו. סכום שכר הטרחה וההוצאות שייפסק בתביעה כזו קשור בקשר הדוק בסכום שייפסק כפיצוי בגין ההפרות, ויש לראות בהם מכלול אחד (ובלבד שלא ייפסק סכום גבוה מזה שסביר ומידתי להוציא לשם ניהול ההליך).

במקרה דנן המשיב הפר את סעיף 30א לחוק ביחס לכל דבר פרסומת ששלח למערער. אשר לשאלה האם היה מקום להטיל על המערער נטל להסיר את עצמו מרשימת התפוצה, השופטים פוגלמן ורובינשטיין הסכימו כי אין חובה להקטנת נזק לעניין עצם החבות בפיצוי וכי לבימ"ש נתן שיקול דעת בקביעת הפיצוי. יצוין כי השופט פוגלמן סבר כי העובדה שהשולח כלל בהודעה אפשרות כאמור אינה צריכה להוות שיקול להפחתת סכום הפיצוי. השופט רובינשטיין סבר כי בימ"ש רשאי לשקלל בין יתר הגורמים גם את העובדה שהמעוול איפשר להסיר את שמו של הניזוק מרשימת תפוצת דברי הפרסומת בקלות יחסית. אלא שספק אם להבדלים אלו יש נפקות מעשית. השופט עמית סיכם כי השורה התחתונה היא כי מתן אפשרות להסרה מרשימת התפוצה, כשלעצמה, אינה מחייבת הקטנת הפיצוי, אך בימ"ש רשאי להתחשב בעובדה זו במכלול השיקולים.

בנוגע לסכום הפיצוי, אשר לשיקולי אכיפה והרתעה, מחד עסקינן בפרסום מסחרי שאינו פוגעני, והנתבע פעל בתום לב. מאידך, מדובר בהפרה חוזרת ונשנית. משלא הובאו נתונים באשר לרווח הצפוי מן ההפרה, פיצוי בסך 10,000 ש"ח הולם ודי בו להשגת תכליות האכיפה וההרתעה. אשר לעידוד הגשת תביעות יעילות, בנסיבות המקרה המיוחדות נפסקו למערער הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.

פסק הדין המלא

את פסק הדין המלא בתיק רעא 1954/14‏ אילן חזני נ' שמעון הנגבי ניתן לקרוא כאן.