ילדים בני 14 מתלהבים מכלי נשק. השבוע, אחרי אחת מאותן פעמים שבני הבכור שאל אותי שוב אותן שאלות על מה יריתי ואיך יריתי כשהייתי חייל, אמרתי לו שכיוון שהוא עתיד להתגייס בעוד ארבע שנים, כדאי לו לחשוב על זה לא במונחים של רובים ויריות, אלא באמת להבין מה עושה חייל במדינת ישראל. כיוון שזה נושא שקשה לי לדבר עליו עם בני, דיברתי בלשון קצת מהוססת, אבל הוא הבין מיד למה אני מתכוון. "אתה מתכוון למה שסער מדבר עליו בתוכנית 'האח הגדול?'", הוא שאל.
זה הפרדוקס. קל מאוד להשמיץ את התוכנית "האח הגדול". בהשמצות האלה יש מידה רבה של צדק. זאת באמת תופעה מפחידה: המוני צופים משתעשעים מקורותיהם של אנשים הכלואים בבית, שאפילו היכולת להדליק ולכבות את האור נשללה מהם, שלא לדבר על ההתעללות המתמשכת והמגמתית בהם.
סער סקלי, משתתף בתוכנית הבידור "האח הגדול" (צילום מסך)
אבל אחרי כל זה יש לומר: את מה שמערכת החינוך הישראלית לא טרחה להסביר לבן שלי במשך שמונה שנים, הבהיר פעיל שמאל אחד בתוכנית הטלוויזיה המנואצת ביותר. שמונה השנים הראשונות במערכת החינוך הישראלית, לפחות לפי הניסיון המשפחתי שלנו, מזכות תלמיד במעט מאוד ידע על כמה מהמושגים היסודיים ביותר של המציאות הישראלית: שטחים, קו ירוק, התנחלויות, שלא לומר, חס ושלום, "כיבוש".
"האח הגדול" מאירה, על כן, על עוצמת ההדחקה של החברה הישראלית. אפשר להסביר אותה במלים פשוטות: מערכת החינוך באמת ובתמים אינה יודעת כיצד אפשר להסביר לתלמידים מציאות כמו "כיבוש", לא יודעת אפילו באילו מלים אפשר להשתמש לשם כך, ולכן בוחרת פשוט להתעלם ממנה. על חגי ישראל התלמידים יידעו. על כיבוש לא. משום כך אולי "האח הגדול" מעידה לא רק על עוצמת ההדחקה, אלא גם על כוחו של המודחק לחזור. נתעלם ממנו בכל ערוץ "רשמי", והוא יתפרץ דווקא לשיאה של חגיגת הבידור.
אני תוהה: יכול להיות שבארבע השנים שעוד נכונו לבני במערכת החינוך הוא אכן ילמד דבר מה על המציאות הפוליטית של הכיבוש. אולי מערכת החינוך החליטה שנושא כזה הוא מורכב וטעון מכדי להעביר אותו בשמונה השנים הראשונות. אבל אפשר לטעון גם שההסתייגות הזו רק מציגה עוד פן של מערכת ההדחקה. אפשר לטעון כי מאחורי הרעיון של "מצב מורכב" מסתתרת ההבנה שלילד בכיתה ד', נאמר, אי-אפשר להציג את מציאות הכיבוש בלי ההכרה שזהו מצב של אי-צדק מיידי וזועק (או לחלופין של התגשמות מיידית של ציווי משיחי).
מאחורי ההצטדקות של "מצב מורכב" עומדת לכן העובדה שלילד בכיתה ד' אי-אפשר לשקר. אם נלמד אותו על הכיבוש, נצטרך למסור לו בצורה הישירה ביותר את הגרעין המגונה ביותר של המציאות הפוליטית שלנו: להסביר לו שאנחנו מוסיפים לשלוט על מיליוני בני-אדם חסרי זכויות פוליטיות (או לחלופין לומר לו שאנחנו מממשים את זכותנו האלוהית על אדמת ארץ ישראל). כיוון שאלו שתי עמדות שמערכת חינוך ממלכתית אינה יכולה להחזיק באופן רשמי, היא מעדיפה לחכות שהתלמידים יתבגרו קצת (שפירושו אולי שיתרגשו פחות מאי-צדק, או אולי שילמדו לקבל מלכתחילה את המסרים ה"חינוכיים" במידה של ריחוק ציני).
המשתתפים ב"האח הגדול" מציגים גרסה אישית מאוד של הפוליטיקה. בתוכנית אתמול, סער השמאלני הציג בפני החברים מונולוג מתוך הצגה שהציג בעבר בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, הצגה שגיבוריה הם סדאם חוסיין וג'ורג' בוש. ככה, לבדר אותם קצת (למען האמת הם אפילו ביקשו את זה). המשתתף הימני, צבי, נכנס לסלון והזדעזע. קשה להניח שהוא הצליח להבין משברי הדברים ששמע את מלוא המשמעות של המונולוג הסמלי, שאמר משהו על משיחה בנפט ועל תופים מעור איילות. אבל לא צריך גם להאשים אותו. האם הוא באמת צריך לרדת לעומק המשמעות הסמלית של המונולוג כדי להבין שמדובר, נאמר זאת בגסות, בעוד הפלצה שמאלנית? הרי השמאלנות נודפת שם מכל מלה, מכל מחווה, ואפילו מזקנקנו של סער.
אפשר כמובן להתלונן על הגרסה האישית הזאת של פוליטיקה: במקום פוליטיקה של עמדות, דעות ומידע, הרי לנו פוליטיקה של טיפוסים. אבל אפשר לטעון שדווקא בטרוניות האלה יש משהו מתחסד. האם באמת יש פוליטיקה רק של עמדות? האין ההתמקדות בעמדות מסתירה חלק ממשי מאוד ונרחב מאוד של הפוליטיקה, שמתמקד בזהויות, באישיות, בטיפוסים? האם אפשר באמת להבין את הפוליטיקה בישראל בלי להבין את העוינות של הימין לא רק לשמאל אלא ל"שמאלני" (ולהפך, בלי להבין את הבוז של השמאל ל"ליכודניק")?
אולי זה לזכותה של "האח הגדול" שהיא מציגה את הפוליטיקה כעניין אישי. הרי במובן מסוים זה בדיוק מה שאנחנו מצפים לו כשאנחנו מדמיינים חברה פוליטית: זירה שבה אנשים לא רק מחזיקים בעמדות ("מה צריך לעשות", נו, חוכמה גדולה), אלא מגלמים אותן במלוא אישיותם. בהקשרים אחרים, לא בזויים כמו "האח הגדול", זה בדיוק מה שאנחנו קוראים לו מחויבות פוליטית.