"הסגר, מעצר"
(מתוך הערך "אמברגו", מילון אבן-שושן)
האם כשגוף שלטוני מוסר מידע לעיתונאים אך כופה עליהם שלא לפרסמו עד המועד הנוח ביותר, על-פי ההסדר המוכר כ"אמברגו", שני הצדדים למעשה עוברים על החוק? כיצד משפיע הנוהג המקובל על התחרות בין כלי התקשורת? ומדוע, בעצם, רשאי השלטון להטיל מגבלות על אופן הפצתו של מידע השייך לציבור? סוגיות אלה ואחרות עמדו במרכז כנס "העין בעל-פה" שנערך השבוע (24.12.13) במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף הפרויקט רפורמות במדיה של המכון ותנועת הצלחה.
מתי ראוי להשתמש באמברגו, ואילו צרכים הוא ממלא? דוברים ואנשי יחסי-ציבור שלקחו חלק בדיון הציגו חזית אחידה: כלי האמברגו מאפשר לעיתונאים, השרויים במירוץ בלתי פוסק אחר סדר היום החדשותי, להתעמק במידע מורכב ומסועף בלי לחשוש שהמתחרים יקדימו אותם ויפרסמו אותו.
"דובר משרד מבקר המדינה מפרסם את דו"ח המבקר השנתי. אם דו"ח כזה פשוט יפורסם בהפתעה מוחלטת, ייפול על כתבי המשפט כרעם ביום בהיר – פתאום יצפצף להם הביפר באמצע יום עבודה – הם ייכנסו למירוץ מטורף של תחרות", הסביר עו"ד משה כהן, דובר משרד המשפטים, עיתונאי לשעבר.
"בעצם אין להם זמן לעבד אותו, לעכל אותו, לנתח אותו, להבין אותו – והתחרות מי-עולה-ראשון היא מתכון לסילופים, מתכון לטעויות, מתכון ליצירת כדורי שלג שמרגע שהם מתחילים להתגלגל, אתה לא יכול בעצם לתקן או לעקור את הרישומים המסולפים שכבר התקבעו בתודעה", הוסיף.
"אם יש כתב שיודע לקרוא יותר מהר, או להבין יותר מהר, למה הוא צריך לחכות לשאר?", שאלה את כהן ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראש פרויקט רפורמות במדיה ומנחת הדיון. "כיוון שבסופו של דבר כשיש ציבור של כתבים שלא מצליח להידרש לחומר בזמן סביר, והתחרות תגרום לו לפרסם ידיעות שגויות, הציבור לא ייצא נשכר מכך – האינטרס הציבורי הוא שהסיקור יהיה יותר מדויק, באופן שלא פוגע בתחרות בין כלי התקשורת. בסופו של דבר זה האינטרס שלהם", השיב כהן, ואמר כי כמעט לא נתקל במקרים שבהם עיתונאים הביעו מחאה על השימוש באמברגו.
כנס "העין בעל-פה" בנושא אמברגו ובלעדיות, 24.12.13. מימין למעלה נגד כיוון השעון: אלעד מן, חנוך מרמרי, ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, פרופ' מרדכי קרמניצר, סימה ואקנין-גיל, רותם שטרקמן, רונן צור, אייל טל, רבקה דבש ומשה כהן (צילום: "העין השביעית")
ניצן חן, עיתונאי ורגולטור לשעבר וכיום ראש לשכת העיתונות הממשלתית, העיד כי עוד בימיו כעורך חדשות בערוץ 1 סבר שאמברגו נועד לשרת את העיתונאי, העושה בו שימוש כבמעין כלי עזר. עו"ד מארק שון, כתב "כלכליסט" לשעבר וכיום דובר הרשות להגבלים עסקיים, העיד כי גם הוא תפס את האמברגו ככלי חשוב עוד בימיו כעיתונאי, וכך גם אייל טל, עיתונאי "מעריב" לשעבר וכיום סמנכ"ל במשרד יחסי-הציבור פאר-לוין.
"כדובר, אני משתמש בכלי הזה דווקא כדי למנף ידיעות שאין להן סיכוי גבוה להיכנס", סיפר טל, והביא כדוגמה מקרה שבו אחד מלקוחותיו עומד בפני דיון חשוב בבית-המשפט, שהתקשורת אינה צפויה לסקר. במקרה כזה, אמר, הוא עשוי לשגר לכתבים הודעה הדורשת מהם שלא לכתוב דבר על המשפט עד תום הדיון, כביכול כדי לא להשפיע על השופט. "אני יוצר סוג של עניין אצל העיתונאי, שאומר, 'רגע, בשביל מה צריך פה אמברגו?', ועושה איזושהי מניפולציה במידע כדי שהתקשורת תגיע לדיון הזה".
איזהו קרטל
בקרב העיתונאים שלקחו חלק בדיון נשמעו גם עמדות הפוכות. "אמברגו זה למעשה סוג של קרטל בין גופים מתחרים בסיוע צד שלישי – הדובר", קבע רותם שטרקמן, סגן עורך היומון הכלכלי "דה-מרקר". לדבריו, על אף שהשימוש בכלי זה עשוי להיות נוח לכלי התקשורת ולמושאי הסיקור, מדובר בנוהג שהשלכותיו על הקורא שליליות, וכזה המקדם בעיקר את האינטרס של מוסרי המידע. אמברגו, פסק שטרקמן, פוגע בתחרות בין כלי התקשורת. "אם צריך לבחור בין ג'ונגל לבין שוק מוסדר, עם סדרן – אני מעדיף את הג'ונגל", אמר.
לגבי הטענה שהפסקת השימוש באמברגו תוליד סיקור עיתונאי פגום אמר שטרקמן: "עדיף לקורא לקבל תוכן לא לעוס ולא עמוק – מה שיש, תנו לו. לאורך זמן זה ייצור מצב שהקורא יידע איפה הוא רוצה לקרוא את החומר שלו – אולי הוא יראה שאחד הוא נורא מהיר אבל לא מאוד מעמיק, אז הוא יחשוב פעמיים אם הוא רוצה ללכת לעיתון או אתר שנותן לו הכל מהר, אבל לא מספיק טוב – או לעיתון שמחכה קצת, שעתיים, ונותן לו פרשנות יותר עמוקה. או שהוא ילך גם וגם". מתוקף תפיסה זו, סיפר שטרקמן, הוחלט להטמיע בדיווחים באתר "דה-מרקר" עדכונים שמפרסמים הכתבים בטוויטר בזמן שהם מסקרים אירועים מתפתחים דוגמת מעמד ההקראה של פסקי דין.
יהודה יפרח, עורך המוסף המשפטי "צדק" של "מקור ראשון", רואה עין בעין עם דובר משרד המשפטים וחולק על עמדתו של סגן עורך "דה-מרקר". "אני לחלוטין מסכים עם משה כהן", אמר יפרח. "אני הרי מקבל ארבעה כרכים של דו"ח המבקר, זה ים עצום של חומר. אני יכול להיות פופוליסט, לחפש בעמ' 251 איזשהו משפט על התנהלות של איזשהו תת-משרד, שהיא בלתי מתקבלת על הדעת, וישר לצאת בכותרות מדממות – אין לי קונטקסט, אין לי הקשר", אמר.
לדברי יפרח, לנוכח השפעותיו החיוביות של השימוש בכלי האמברגו, הוא היה שמח לו היה מוחלט להחילו גם על פרסום פסקי דין (עמדה שכמותה הביע גם דובר משרד המשפטים משה כהן). "התחרות יוצרת בעיני הזניה של החומר. הכותרות הראשונות שמתפרסמות באתרים הן כמעט תמיד כאלו שיזכו לאיזשהו תיקון – יש כל-כך הרבה דברים לא מדויקים, ולפעמים לכתבי ניוז משפטיים אין המיומנות, הכלים והיכולת לתת לקוראים תמונה מהימנה", אמר.
חנוך מרמרי, העורך הראשי של "העין השביעית", טען כי האמברגו הוא מוסד פטרנליסטי שאפשר לשייך לקבוצה של מגבלות מרצון שמאמצת העיתונות – עיכוב פרסום שמותיהם של קורבנות, או להבדיל הימנעות מפרסום ביקורות על הצגות בשלבי הרצתן – שרק לעתים מסוימות עולות בקנה אחד עם צורכי הקהל.
אחד מההסדרים הראויים לציון במסגרת זאת, אמר, הוא התאגדותם של עיתונאים במסגרת "תאי כתבים" בתחומי סיקור שונים. "לתאי כתבים יש מגבלה: זו בעצם סוג של גילדה שמקבלת או לא מקבלת לתוכה ארגונים או אנשים מסוימים", אמר מרמרי, וסיפר כי בימיו כעורך הראשי של "הארץ" העסיק העיתון כתב צבאי שלא היה חבר בתא הכתבים הצבאיים ולא חתם על האמנה שעליה חתמו מקביליו בכלי התקשורת האחרים (משתתפי הדיון ניחשו כי מדובר באיתן רבין).
"התוצאה היתה שאנחנו היינו בעצם שוברי אמברגו סיטוניים – זו היתה תקופה שבה הכל היה מאוד מהוגן, גם התחרות היתה מהוגנת, ובכלל היו פולים של כתבים שאיפשרו נוחות ארגונית לתאי הכתבים וגם למשרדי הדוברות", הוסיף מרמרי. איכות הסיקור, אמר, אינה עניינם של הגופים השלטוניים שתוצריהם עומדים במרכז הסיקור; את ההשלכות השליליות המיוחסות לביטול האמברגו בגזרת איכות הדיווחים, ציין, ניתן לפתור בקלות באמצעות צירוף תקצירים והודעות לעיתונות למידע המשתחרר לפרסום.
"מה זה בעצם מוסד האמברגו? זה בעצם איזשהו כלי שנוגד את האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של העיתונאי", אמר אריק בכר, מזכ"ל מועצת העיתונות, שסיפר כי בימיו כעיתונאי בסוכנות הידיעות רויטרס נהג להפיץ באופן קבוע ידיעות תחת אמברגו. הרשת, אמר בכר, שטישטשה זה מכבר את ההגדרה הבסיסית של מיהו עיתונאי והפכה את צווי איסור הפרסום לבלתי ישימים – תוביל לכך שגם מוסד האמברגו יפגוש בקרוב גורל דומה.
הכל שפיט
עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת הצלחה, הציע להחיל על הסוגיה אמות מידה משפטיות. מן סבור כי אם תופסים מידע תקשורתי כמוצר ואת הציבור הרחב כקבוצה של צרכנים, ייתכן שראוי להחיל על התקשורת את דיני הגנת הצרכן. "אם הדובר של הרשות להגבלים עסקיים היה צריך להוציא מהכנס הזה הודעה לעיתונות, אז היה יוצא מפה מסר מהפכני, שתחרות זה דבר מדכא – דבר שפוגע במוצר וגורם לאנשים לעשות עבודה פחות מקצועית – ובכלל עדיף שיהיה מישהו אחד, איזה סדרן, שהוא יחלק. הציבור, שהוא קהל היעד של הדבר הזה – הוא יישב בבית, בפינתו, אם ירשו לו הוא ידליק את האור, ויקבל את מה שייתנו לו. אז לא. אלה כבר מזמן לא כללי המשחק", אמר.
"הציבור הוא הצד שעליו צריך להגן, והוא היחיד מבין כל השחקנים שהמלה שלו לא נשמעת, ולכן צריך להגן עליו. איך? בכלים של הגנת הצרכן ובכלים של תחרות, כי ככה אנחנו מגינים היום על כל המוצרים – ומידע לא שונה במובן הזה מכל מוצר אחר. להפך, הוא אפילו מוצר הרבה יותר יסודי וחשוב אולי מסוודר. בסוודר אנחנו בודקים את איכות החוטים והצפיפות שלהם, ושהבד לא יגרום לאלרגיות – אז למה לא לבדוק כך מידע? למה כשאנחנו מגיעים למידע או למוצרים מופשטים, פתאום נכנסים כל הכללים הפטרנליסטיים, 'שמישהו אחר יחליט'?", הוסיף מן.
עו"ד תמיר גליק ייצג את "כלכליסט" בדיונים שנערכו בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בעקבות החלטת העיתון להפר אמברגו שקבע בנק ישראל. כמו מן, גם גליק סבור שניתן לבחון את הנוהג העיתונאי הוותיק באמצעות כלים משפטיים. "האמברגו כרוך בלא מעט בעיות משפטיות", אמר. "אני לא רוצה לומר בצורה פסקנית שאמברגו זה הסדר כובל שמנוגד לחוק ההגבלים העסקיים – אבל בפירוש הייתי אומר שפרשנות כזאת היא לא פרשנות מופרכת. מבחינת לשון החוק, זה כן עלול להיחשב במקרים מסוימים כהגבל עסקי, משום שזה בפירוש מצמצם תחרות".
לדברי אלעד מן, בעידן הרשת ראוי לשאול מדוע המידע הנתון באמברגו מועבר אך ורק לעיתונאים, ולא לגופים אחרים העוסקים בכלים אחרים באותם תחומים (לשם הדגמה ציין את הסדנה לידע ציבורי, עמותה המפעילה את אתר "כנסת פתוחה"). "במערכת השלטונית, המידע הוא מידע ציבורי, ומה שאפשר לחשוף צריך לחשוף מה שיותר מהר. מי יעשה בזה שימוש, עיתונאי או אדם פרטי, זה כבר פחות משנה", אמר.
הגישה הרואה במידע מוצר שהעיסוק בו כפוף לדיני הגנת הצרכן, הוסיף עו"ד מן, מאפשרת לציבור לדרוש מכלי התקשורת אותן דרישות המוצבות בפני ספקים של מוצרים אחרים. "ברגע שיש הסדרים שפוגעים בתחרות, הם הסדרים שעל פניו אינם לגיטימיים – אלא אם כן הם נופלים למסגרת החוקית שכן מאפשרת את הקיום שלהם", אמר מן.
"הגנת הצרכן חלה גם על העיתונים", הוסיף מן. "אם עיתון מטעה את הקוראים, או נותן להם מוצר שהוא לא מספיק טוב מבחינת האיכויות שלו, הוא צריך להישפט לפי הסטנדרט הזה. אני רוצה לראות פעם אחת במדינת ישראל שמישהו יתבע עיתון תביעה צרכנית לפי חוק הגנת הצרכן על הטעיה, שנתנו לו פרסומת במסווה של כתבה. למה לא?".
