אתמול שודר הפרק הראשון בסדרה "המתנחל", בכיכובו של חנוך דאום כמאמן אישי ("קוצ'ר"). בפרומו שפורסם באתר "וואלה" נמסר במה תעסוק התוכנית: "כחלק מתפקידו החדש דאום בונה תוכנית אימון בת מספר שלבים, במסגרתה הוא מתנחל מדי שבוע בביתו של ידוען אחר למשך 48 שעות, מתלווה אליו לסדר יומו, מדבר איתו על הנקודות החושפניות בחייו ומנסה לעזור לו לזהות קונפליקטים שמפריעים לו בקריירה ולשנותם". אני מתקשה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שקראתי הסבר כל-כך מופרך לתוכנית חדשה. לא, ברצינות, מי שחשב על הפורמט הזה הוא גאון – רק להפך.
אבל מה שעיניין אותי בסדרה לא היה תוכנה, אלא בחירתם של העורכים לגיבור הפרק הראשון בעונה, מי שבאמצעותו ביקשו לשווק אותה לציבור הצופים: עו"ד יורם שפטל. הקוצ'ר דאום (ואני מקווה בשביל הקוצ'רים באשר הם שהם כבר עמלים על תביעת דימוי הרע נגדו) מנסה להרגיע את שפטל, שהרי הוא "עצבני". בפרומו הקצר רואים כיצד הוא נכשל קשות. שפטל מדגים את הרפרטואר הרגיל שלו בתוכניתו ברדיו-ללא-הפסקה, וכל נסיונותיו "המשעשעים" של דאום אינם צולחים; שפטל צורח, מצווח, מגדף, מחרף – בקיצור, הוא שפטל.
הפרומו הזה הזכיר לי שכמה ימים קודם לכן, גם בערוץ 10, אירח נדב פרי בתוכנית "המטה" פאנל בנושא הגירה שכלל את גדעון לוי, ירון זליכה, עו"ד רויטל סוויד, יעל פז מלמד וגם את אמיר חצרוני – דמות מהסוג שסבתא שלכם היתה מכנה, אולי, "ססגונית". מי שידוע בעמדותיו הקיצוניות והקיקיוניות, שמדבר על עצמו בגוף שלישי ומכנה את עצמו בשם "הפרופסור" (חצרוני הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל). הפרופסור פירסם את הקטע בהשתתפותו בערוץ היוטיוב שלו ובו הוא נראה מצווח על גדעון לוי ("אתה רוצה, אצלך בבית, לא אצלי!"), שצורח עליו בחזרה ("זה מה שאמרו באירופה!"). הקטע כולו נמשך קצת יותר מארבע דקות, אבל אין בו טיעון, דיון, ניתוח ואפילו לא דיווח. מה שיש בו, רוב הזמן, זה צווחות.
הצווחות האלו הזכירו לי שכמה שבועות קודם לכן, בערוץ 2, שודרה התוכנית "הכוכב הבא". השופט מוקי (קשה לכתוב "השופט מוקי" בלי להתגלגל מצחוק – נסו את זה) העיר לאחד המתמודדים, השופט רני רהב נזף בשופט מוקי, ומכאן החלה מסכת צעקות וצרחות: "רני שתוק רגע כבר, יאללה שלך! תסתום את הפה, יאללה שלך!", זעק השופט מוקי, ואילו השופט רהב המשיך בשלו (הוא תמיד ממשיך בשלו) וצרח עליו בחזרה.
התאומים הסיאמיים לזרוס ויוהנס-בפטיסטה קולודרו, כוכבי מופע-מוזרויות באירופה של המאה ה-17 (נחלת הכלל)
האם יש מכנה משותף בין המקרים הללו? על פניו אלו שלוש תוכניות שונות, בערוצים שונים, שפונים לקהלים שונים ומסוגות שונות: האחת היא תוכנית דוקו-שעשוע, השנייה היא תוכנית אקטואליה, השלישית היא תוכנית ריאליטי. באחת מככב עורך-דין, בשנייה פרופסור ועיתונאי ובשלישית יחצן. ובכל זאת יש משהו שמאגד את שלושת המקרים האלו לכדי מגמה אחת.
בכל ההופעות הללו, ומן הסתם באחרות שלא צפיתי בהן או שאיני זוכר אותן, עורכי התוכניות ידעו בדיוק את מי הם מזמינים לאולפן ואיזו סחורה הוא עתיד לספק. אף אחת משלוש הדמויות אינה אנונימית. יורם שפטל מקלל, מגדף וצועק ברדיו כבר שנים, הוגשו נגדו תלונות, הוא שילם פיצויים, אין אדם ביקום התקשורתי שלא מכיר את סגנונו המטונף. גם הפרופסור מוכר בשל מופעי צווחות קודמים ותביעת דיבה שהגיש ושהסתיימה לאחרונה בפשרה. על רני רהב אין טעם להרחיב.
אז אם הסגנון של כל אחד משלושתם ידוע מראש – מדוע מזמינים אותם? זו שאלת תם. מזמינים אותם בדיוק בגללו. בגלל הצרחות, בשביל הקיצוניות. מופעי-מוזרויות, Freak Shows, היו מאז ומתמיד אבן יסוד בכל קרקס, וטלוויזיה היא קרקס טהור. כמו מנהלי המופעים ההם, גם מנהלי הקרקס המשודר בישראל יודעים שדרך טובה למכור כרטיסים היא להבטיח שדבר חריג יתרחש ממש מול עיניכם הנדהמות. אך בניגוד לפריק-שואוז מפעם, שהתמקדו בתכונות פיזיות חריגות ומעוררות דחייה, הפריק-שואוז של הטלוויזיה המסחרית בישראל מציג לראווה עמדות חריגות שמבוטאות באופן דוחה. הפריקים של ערוץ 2 ו-10 הם לא אשה עם זקן או איש עם פרצוף נוסף בחזה, אלא מי שמתמחים בכך שהם מסוגלים לצווח את מדבקות הפגוש שלהם בדציבל גבוה ולשון מטונפת בלי שניתן יהיה להפריע להם.
לדמויות כמו חצרוני, שפטל ורהב יש עמודה מיוחדת בספרי ההפקה של התוכניות. האם יש כזו גם לדמויות שמתבטאות באופן רהוט ומתון? אפשר לנחש שלא. נסו להיזכר בדמות שמוזמנת תדיר לאולפני הטלוויזיה בשל יכולתה לאנדרסטייטמנט. האנדרסטייטמנט כמופע תקשורתי הוא סחורה לא מבוקשת בקרב פרנסי הטלוויזיה כאן. עורכי התוכניות הגיעו למסקנה שהוא לא מוכר, הוא מתוחכם מדי, הוא לא מושך. הם מחפשים משהו הרבה יותר בסיסי ופרימיטיבי, ומה יותר בסיסי ופרימיטיבי מאדם שצורח את עצמו לדעת?