חברותי עם בנג'י גברה על ההבדלים בינינו בשאלה איך נכון להמריץ את הציבור הדרום-אפריקאי לנער מעליו את האפרטהייד. אבל האומץ שבתמיכתו ברעיון הכללי של השחרור והשימוש בכישוריו העיתונאיים למימוש יעד זה הגבירו והעצימו את רגשות הכבוד שאני רוחש לו"

(נלסון מנדלה בהקדשה לספרו של בנג'מין פוגרונד,  "מלחמת מלים", 2000)

1. הלם ואבל על סטיב ביקו, לונדון, 1977

פעיל הקונגרס הלאומי האפריקאי סטיב ביקו בראיון טלוויזיוני (צילום מסך)

בסתיו 1977, בזמן שהותי בלונדון, נדהמתי לגלות עד כמה העיר ועיתוניה מזועזעים מהירצחו של אדם שלא הכרתי, שחי ומת בארץ אחרת. דרום-אפריקאי שחור, סטיב ביקו שמו, פעיל בולט בקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). אף כי נמנה עם קבוצה שהתנגדה למאבק אלים במשטר האפרטהייד, ביקו נעצר במחסום דרכים על-פי החוק הדרום-אפריקאי לשעת חירום נגד טרור, נחקר, עונה קשות והועבר לטיפול במשטרת הבירה במסע של 1,140 ק"מ כשהוא חבול, עירום וכפות. כמה שעות לאחר הגעתו לפרטוריה, נמצא מת. משטרת פרטוריה הודיעה כי ביקו מת בעקבות שביתת רעב. עיתון עיקש ביוהנסבורג, ה"ראנד דיילי מייל", גילה כי המשטרה משקרת וכי בנתיחת גופתו התברר כי מת מדימום מוחי בגולגולתו, שנופצה. בנג'מין פוגרונד היה אז סגן עורך ה"ראנד".

במותו, ביקו פרץ את מחסום האלמוניות של קורבנות המשטר ופניו היו לפנים של המאבק האוניברסלי לשחרור ולחירות. כמו רבים, מקומיים וזרים, פניתי לסניף ANC בעיר, באזור פנטונוויל, יצאתי משם עם חבילת חוברות ומנשרים, והמשכתי לחנות הספרים לחפש חומר קריאה על האיש והתנועה.

2. חצר בית-הספר א"ד גורדון, תל-אביב, 1980 ומשהו

"לשימוש על-ידי לבנים בלבד", שלט מתקופת האפרטהייד בדרום-אפריקה (צילום: EI_C, נחלת הכלל)

זכרונותי מדרום-אפריקה קשורים בבית-הספר א"ד גורדון בתל-אביב. בראשית שנות ה-80 התנהל בחצרו טקס חגיגי, אולי לרגל יום-העצמאות. לטקס הוזמנו כמה מכובדים, אולי ראש העיר, וביניהם שגריר דרום-אפריקה, שהתכבד בנשיאת ברכה קצרה.

משהחל השגריר בדבריו, קם איש צעיר מן הקהל ולעיני האורחים, התלמידים וצוות המורים הטיח בדובר האשמה על מדיניות האפרטהייד של ארצו – נדמה לי שהניף גם שלט מחאה – עד שהשגריר נאלץ לקטוע את הנאום. לאחר דין ודברים המפגין סולק והסדר הושב על כנו. איני יודע אם מישהו עדיין זוכר את המפגן הטרום-אינטרנטי יוצא הדופן ומעורר ההשראה ההוא, אך זוהי הזדמנות מאוחרת לבטא הוקרה למפגין היחיד, יואב קרני, עורך חדשות החוץ בגלי-צה"ל שאך השתחרר משירותו בתחנה.

3. ברני מתוֹמבּוֹתי, אושוויץ-בירקנאו, 2004

התיידדנו בוורשה, בכנס עורכי עיתונים, וידידותנו העמיקה באוטובוס התיירים שהסיע אותנו לקראקוב ולאתר מחנה הריכוז וההשמדה, 60 ק"מ משם. זה היה פוסט-קונגרס-טור, מסע תיירות מסקרן אך מעיק בשולי כנס מתיש. ברני בחר במסלול הסיור הזה – ולא בירידה למכרות המלח בהרי זקופאנה ולכנסיית המלח שנחצבה בלב ההר – כי הרגיש צורך לצמצם פערי ידע על השמדת יהודי אירופה. ואני, על אף מנהגי למהר ממושב הנעילה אל שדה התעופה, בחרתי הפעם להישאר לסיור במחנות מסיבה הפוכה. גודלתי מינקות על זוועות המקום, ולא ייתכן שלא אבקר בו.

ברני מתומבותי (מימין), בית-העלמין היהודי הישן בקרקוב, 21.5.04 (צילום: חנוך מרמרי)

ברני, יליד יוהנסבורג, עבר אז לדרבן לכהן כעורך השבועון "סאנדיי טריביון" (מקבוצת אינדיפנדנט-ניוז-מדיה האירית של האחים או'ריילי, שהחזיקה עד לאחרונה ברשת עיתונים ותחנות רדיו ברחבי דרום-אפריקה). ברני הוא איש זולו גדל גוף, דיבורו רך ופניו עזי הבעה. נציג מובהק של דרום-אפריקה החדשה, אב צעיר שטס לראות את ילדיו בסופי-שבוע, עורך וכותב שצמח על ברכי העיתונות הרעננה שהוביל אז עיתון הדגל של הקבוצה, ה"אינדיפנדנט" של לונדון.

השיח המקצועי בינינו – איך זה אצלכם? ככה זה אצלנו – הפך אישי, ומשם הפליג לדיבור על דרום-אפריקה הישנה והחדשה, על ישראל והיהודים, על הפלסטינים והאינתיפאדה. ברני הכיר מהחדשות את הזירה הפוליטית שישראל מככבת בה. הוא ידע שהמושג אפרטהייד, שאותו ניערו מעליהם בני עמו, נדד למזרח התיכון והודבק למדינה שממנה באתי. לא שנראיתי לו כאפריקנר, אבל הוא התקשה ליישב את הסתירה בין שיחותינו הכנות לבין המקום שאליו אחזור כשניפרד.

ציור קיר לכבודם של אסירי משפטי ריבוניה. למטה מימין: דיוקנו של דניס גולדברג (צילום: באדיבות פיירפליי אפריקה)

כשאני חושב על אושוויץ, אני חושב על ברני ועל המפגש שלו עם הביתנים המסודרים, צריפי המוות, המסמכים, התצלומים והחפצים המתעדים השמדת  עם שיטתית ומאורגנת, שזיעזע אותו מן היסוד. התרשמותו העזה חוללה בי, ציניקן למוד מוזיאוני שואה, חוויה חדשה, והעניקה לי הזדמנות לראות שוב את המקום בעיני המתבונן התם. המציאות המתוירת ביום אביב מלבלב ברובע היהודי הישן, על המצבות וחנויות המזכרות שבו, הוסיפה לסערת רוחו, והוא מילא את פנקס העיתונאי שלו בכתב צפוף. לא שחסרה באפריקה אלימות אכזרית, הרג המוני ואפילו רצח עם, אבל בפניו של ברני ניכר היה שנטבע בו חותם עמוק.

בשמונה השנים האחרונות כיהן ברני כעורך "פייננשל מייל", יומון כלכלי היוצא לאור ביוהנסבורג, ולאחרונה התפטר. היום הוא כותב לשני העיתונים שערך.

4. הילרי, בתו של דניס גולדברג, מעיין-ברוך, 1984

דניס גולדברג, לפני 22 שנות הכלא הדרום-אפריקאי, רפרודוקציה מתמונה בחדרה של בתו

ביקרתי את הילרי בקיבוץ שלה, מעיין-ברוך, שם עבדה כגננת ורכזת מתנדבים, לצורך כתבה על אביה, דניס גולדברג, למגזין של עיתון "חדשות". ב-1963, כשהיתה בת שמונה, נעצר אביה בחוות ליליסליף בפרבר ריבוניה שבצפון יוהנסבורג, יחד עם 13 מראשי הקונגרס הלאומי האפריקאי, שהוכרז ארגון מחתרת, וביניהם מנהיג הארגון נלסון מנדלה. חמישה מן העצורים היו יהודים ובהם ארתור גולדרייך, שרכש בכספי המפלגה הקומוניסטית את בית החווה.

גולדרייך סיפר בשעתו כי גולדברג נתפס בגלל טעות. "קיימנו מפגש בריבוניה, ודניס נבחר להסיע את המשתתפים ממקום המסתור שבו התגורר איתם. היה עליו להשאיר אותם אצלי, ולחזור. אבל למרות ההוראה לצאת מיד, הוא נכנס והחל לפשפש במדפי הספרים, מצא ספר והתיישב לקרוא. וכך נתפס כשהמשטרה הגיעה".

עשרה מהעצורים הועמדו לדין, במשפט הידוע כ"משפט ריבוניה". שמונה מהם נידונו למאסר עולם. מנדלה ריצה 28 שנה, מרביתן בכלא שעל האי רובן מול קייפטאון. גולדברג ריצה 22 שנה בכלא פרטוריה, 1,500 ק"מ משם. כשפגשתי את הילרי, זו היתה שנתו האחרונה בכלא, אבל למרות הלחץ הבינלאומי, איש לא ידע אם ישוחרר אי-פעם.

עוד לפני תחילת המשפט, מיד אחרי שאזמה, אשתו של דניס גולדברג, שוחררה משלושה חודשי מעצר, היא יצאה עם שני ילדיה, הילרי ודייוויד, מיוהנסבורג והשתקעה בלונדון. בביקורה הראשון בלונדון הופתעה הילרי לגלות "שכולם חיים שם יחד, לבנים ושחורים". בכל שנות המאבק ביקרה הילרי את אביה פעם בשנה. בשש השנים הראשונות יכלו היא ואחיה לחבקו. מהרגע שבו מלאו לה 15, המפגש התנהל מאחורי זכוכית משוריינת והוקלט על-ידי סוהר.

ארתור גולדרייך, לוחם באפרטהייד בדרום-אפריקה וראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל (אלבום משפחתי)

הילרי קיבלה את אביה ואת הקורבן שהקריב ללא טינה, בהערכה ואף בגאווה. כשנשאלה לדעתה על הקשר בין ישראל לדרום-אפריקה השיבה: "זה מפריע לי, אבל זו אינה סיבה שלא לחיות כאן. שואלים אותי, 'איך את, הבת של דניס גולדברג, יכולה לגור בישראל?'. אני עונה, 'עכשיו אני חיה את חיי'. מהתגובה של אבא הבנתי שגם לו מפריע שאני כאן, אבל אני לא יכולה לדבר איתו בחופשיות ולהסביר לו בנוכחות הסוהרים".

דניס גולדברג שוחרר ב-1985 בהתערבותו של "משחרר האסירים" חירות לפיד, והובא לישראל. בתנאים לשחרורו נכללה חתימתו על הודעת הסתייגות ממאבק מזוין. יואב קרני סבור שבכך ניתק עצמו גולדברג מבסיס התמיכה הפוליטי היחיד שהיה יכול למצוא בישראל: תנועת רק"ח. כעבור שבועות אחדים עבר גולדברג ללונדון והשתקע בה. הוא חזר לדרום-אפריקה רק ב-2002. באותה שנה הלכה הילרי לעולמה, והיא בת 47.

ארתור גולדרייך לא עמד למשפט. הוא ושותפו לניהול הארגון הרולד וולפה שיחדו סוהרים וברחו מבית-המעצר בנתיב מילוט מסוכן, דרך סווזילנד, לבושים ככמרים. הוא עלה לישראל והשתקע בהרצליה. בשנים שלאחר מלחמת ששת-הימים הזהיר מסכנות הכיבוש, ובשנותיו האחרונות (הוא הלך לעולמו ב-2011) חזר והזהיר את החברה הישראלית מלהפוך לחברת אפרטהייד.

ב-1971, עם תחילת לימודי בבצלאל, התוודעתי אל ארתור גולדרייך, המורה הנערץ וראש המחלקה לעיצוב תעשייתי. על מסכת חייו הסוערים נודע לי רק עשר שנים מאוחר יותר.

5. אסתר לויטן, מעון עולים ברמת-אביב, 1986

אסתר לויטן, פעילת המאבק באפרטהייד בדרום-אפריקה (צילום: ורדי כהנא)

בחדרה הקטן בבית ברודצקי ברמת-אביב הישנה אירחה אותי, כתב "חדשות", אסתר לויטן, נסיכה יהודית ממשפחה מבוססת, שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית הדרום-אפריקאית והיתה לפעילה במאבק באפרטהייד. לויטן, עולה חדשה, אלמנה בשנות ה-60 לחייה, שנראתה כשכנתי לתור במרפאת זמנהוף, נעצרה לחקירה ב-1982 בחשד שאיפשרה לידיד, מבוקש, למצוא מקלט בדירתה, ובשל כך בילתה שלושה חודשים בג'ון פורסטר סקוור ביוהנסבורג, בית-המעצר הנוקשה של משטרת הביטחון. על תה ועוגייה תיארה לויטן את הכלא כ"מקום בו עפים אנשים מחלונות, שוברים את מפרקתם על חתיכת סבון, נחנקים מחבל שנפל לפתע על צווארם".

היא לא הגזימה. בערימות הספרים שרכשתי בשעתו בלונדון נמצא פרסום מאוקטובר 1978, בהוצאת המרכז נגד האפרטהייד באו"ם, ובו רשימה של 50 כלואים במשטרת הביטחון שמתו במתקניה ב-14 השנים הקודמות, תוך ציון נסיבות מותם. 17 מהם "תלו את עצמם", אחרים התאבדו ללא ציון סיבה. אחד "נפל מחלון הקומה החמישית", אחד "נפל מגרם המדרגות", אחד מת מ"דימום פנימי", אחד "נפל מקומה שישית אל פיר המדרגות", אחד "נפל מקומה שביעית", אחד "נורה בבריחה", אחד, סטיב ביקו שמו, "מת מפצע מוחי". מותם של שניים נותר מסווג. כל השאר מתו "מוות טבעי".

חודשיים וחצי ישבה אסתר לויטן במעצר ללא תאריך שחרור ואז חלתה, אושפזה ושוחררה בתום 90 הימים שמותר היה להחזיק עציר ללא כתב אישום. חייה לוו בחרדה מתמשכת שמא תזומן להעיד במשפטו של האיש שאירחה בדירתה, בידיעה שאם תסרב להופיע, היא מסתכנת בחמש שנות מאסר. לויטן לא זומנה להעיד, אבל החליטה לעזוב (ללא דרכון) ברגע שקיבלה אשרת יציאה. המבוקש, הודי במוצאו, נידון לשנת מאסר, שוחרר כעבור 5 חודשים – ושוב נעצר.

אחרי 40 שנות פעילות נגד האפרטהייד בארצה היא בחרה לעלות לכאן ולא לצאת, כחבריה, ללונדון. לפני שיצאה לישראל הספיקה להפגין בכיכר טרפלגר לצד דניס גולדברג למען חנינה לפעיל הארגון, המשורר בנג'מין מולואיסה, שנידון למוות על רצח שוטר שחור. השוטר אכן נהרג בפעולה של אנשי ANC, אך לטענתם לא נמצאו הוכחות שיקשרו את הרצח למשורר, והוצאתו להורג נתפסה על-ידיהם כצעד נקמה והפחדה.

בתל-אביב סגרה מעגל, הצטרפה לוועד הישראלי נגד האפרטהייד והפגינה לצד חברה למאבק, ארתור גולדרייך, מול בית השגרירות ברחוב קפלן. ספק אם קיבלו אי-פעם תמונה ושורת כיתוב בעיתוני התקופה.

6. צ'יף מנגוסוטו גתשה בותלזי, קיבוץ צרעה, 1985

צ'יף מנגוסוטו גתשה בותלזי (צילום: משה שי)

פחות מעשור לפני שדרום-אפריקה נולדה מחדש בראשות נלסון מנדלה, ביקר בישראל צ'יף מנגוסוטו גתשה בותלזי, בן המשפחה המלכותית של הזולו. בותלזי הקים את תנועת אינקאתה במדינת השחורים הגדולה קוואזולו נאטאל, שנחשבה מתונה בהשוואה ל-ANC, ואף התנגד לחרם הבינלאומי שהוטל על משטר האפרטהייד. הוא הוזמן לישראל על-ידי המחלקה הבינלאומית של ההסתדרות, כמי שסומן כמנהיג מתון ובעל סיכוי להוביל את המחנה השחור להידברות עם משטר האפרטהייד. שלא כ-ANC, תנועת אינקאתה לא התעקשה על העיקרון הרדיקלי של "אדם אחד – קול אחד", אלא פעלה לשיפור הדרגתי במצבם.

כיסיתי אז את ביקורו לעיתון "חדשות" ובאתי לפגוש אותו בקיבוץ צרעה, שרבים מחבריו הם יוצאי דרום-אפריקה. בותלזי התקבל שם בחום כמי שעשוי לסמן הפשרה ביחסים הטעונים בין השחורים הדרום-אפריקאים לישראל, שהתפתחו בעקבות שיתוף הפעולה המסחרי והבטחוני של ממשלות ישראל עם משטר האפרטהייד.

"בותלזי הגיע לכאן לביקור עיוור", כתבתי אז. "הוא הפקיר עצמו בידי משרד החוץ ולא הוסיף שום בקשה משלו לרשימת הסיורים המוצעת. לא ביקור בגדה, לא פגישה עם אליאס פריג' [ראש העיר הנוצרי של בית-לחם] או עם מזכיר ההסתדרות או שלום-עכשיו. הוא בחר מלכתחילה שלא לדעת ולא להתעדכן בבעיות הפנימיות כאן, יש לו מטרה אחת – לזכות באהדה מדינית רשמית, לקשור קשרים ולקבל סיוע שהוא כה זקוק לו: טכני, כלכלי, סוציאלי. שאלתי איך נראה בעיניו לוח הסיורים שמארגנת ממשלת דרום-אפריקה לאישים מישראל שחוזרים עתירי רשמים מן הלבנים הטובים והשחורים הטובים, והוא השיב: 'אם אנשים יבואו לשם בצורה כזאת, הם לא יוכלו לראות את הדברים כפי שהם. אילו הייתי במקומם, לא הייתי נלהב לנסיעה כזאת'".

עם תום ביקורו, נעלם בותלזי מחיינו כפי שצץ בהם. שיטת הרפורמות האזוריות שהציע לריכוך משטר האפרטהייד לא עבדה. להפך: הסנקציות הבינלאומיות הן שחוללו את המפנה, ופרדריק וילם דה-קלרק, יורשו של הנשיא בותה, הבין שהידברות תיתכן רק עם תנועתו של מנדלה ואך ורק על הקופה כולה.

למרות הקונפליקט המתמיד שבין אינקאתה ל-ANC, בותלזי ותנועתו התמודדו בבחירות הכלליות החופשיות הראשונות ב-1994. הקונגרס הלאומי האפריקאי של מנדלה זכה ב-252 מ-400 מושבי האסיפה הלאומית, המפלגה הלאומית של דה-קלרק ב-82, ואינקאתה ב-43 מושבים בלבד. בותלזי כיהן כשר בממשלת האחדות הלאומית בראשות מנדלה, ותנועתו המשיכה להשתתף בממשלות עד 2004, עת פרשה והיתה למפלגת אופוזיציה.

7. טוני הרד, זלצבורג, 2003

אנתוני (טוני) הֶרד, עורך ה"קייפ טיימס" ב-16 השנים הקשות (1971–1987), המחיש בעת כהונתו את הקושי העצום של הדרום-אפריקאי הלבן איש המצפון  והכוונות הטובות להתמודד עם המערכת השלטונית שיצר משטר האפרטהייד. מידע מטעם, לעתים שקרי וממסך; צנזורה עמוקה; מניעה מוחלטת של מידע מצד הרשויות כתגובת עונשין לכל התרסה של עיתון או עיתונאי; העדרה של אפשרות חוקית להעסיק כתבים שחורים בעיתון לבן; נוכחותם המתמדת של סוכנים ומלשינים, והגרוע מכל – הציפייה לריסון עצמי מצד הבעלים, שסרגלי המצפון החברתי שלהם התגמשו בימות מצוקה. כהונה כעורך בתקופה כזאת כמוה כניווט ספינה רעועה בנקודת המפגש הגועשת של זרמי האוקיאנוסים השקט וההודי, המתנגשים זה בזה במרחק שעה נסיעה מביתו של טוני, מול כף התקווה-הטובה.

טוני הרד הבין היטב את הסיכון הממאיר שבריסון עצמי, ועל כן לקח על עצמו סיכון של שלוש עד עשר שנות מאסר, ופירסם ב-1985 ראיון בלתי מצונזר עם הנשיא הגולה של הקונגרס הלאומי האפריקאי, אוליבר טאמבו. בכך איפשר לקונגרס הלאומי האפריקאי, לראשונה זה 20 שנה, להביא את עמדתו הבלתי מסולפת לידיעת הציבור הרחב. הרד אמנם חמק איכשהו מעמידה לדין, אבל בעלי העיתון החליטו לבסוף שהוא פצצה מתקתקת וביקשו ממנו לפנות את כסאו.

טוני הרד, לשעבר עורך ה"קייפ טיימס" (מימין), וריימונד לואו, לשעבר עורך ה"ראנד דיילי מייל". ורשה, 19.5.04 (צילום: חנוך מרמרי)

כשפגשתי את טוני הרד לראשונה, הוא היה רחוק 16 שנים מהתקופה ההיא. העולם התהפך מאז, והוא איתו. עם הכרזת ממשלת מנדלה הראשונה ב-1994 הוא זומן לשמש יועץ חיצוני לשרי הממשלה החדשים. כשנפגשנו, שימש יועץ לאחד משני השרים הפועלים מלשכת הנשיא, ובמסגרת זו פעל עד פרישתו ב-2010.

טוני הרד הוא צאצא למשפחת עיתונות. אביו היה עיתונאי חוקר שחשף בשנות ה-30 נאצים במנגנון הציבורי הדרום-אפריקאי. ביום הניצחון על הנאצים, במאי 1945, נעלם, ולימים התברר כי היה מס' 2 ברשימת חיסול של ארגון פרו-נאצי מקומי שאנשיו חטפו ורצחו אותו.

אמרו בשעתו שכדי להעליב דרום-אפריקאי לבן שמתנגד לאפרטהייד צריך לקרוא לו ליברל. טוני הרד, עם ביוגרפיה משפחתית והיסטוריה אישית כמו שלו, היה ליברל מפלדה.

8. ריימונד לואו, כביש 443, 2002

עיתונאות היא מן העיסוקים הנלמדים תוך עשייה וצבירת ניסיון. ובכל זאת זימן לי העיסוק העיתונאי כמה מורי דרך גדולים, והגדול שבהם הוא ריימונד לואו.

היכרותנו בכנס עורכי עיתונים במוסקבה ב-1998 החלה ליד הבר, בלהג של שתויים, כשהוא משסע כל משפט שנאמר בצחוק רועם. אבל מה שנראה בלילה כאובדן שליטה חינני, התברר כאתנחתא קומית בלבד. ריימונד של שעות הבוקר הוא לוחם אנרגטי חד כתער, משכים קום וכבר שקוע בדקויות ההכרחיות לניסוח הצעת החלטה לאסיפה הכללית. למשל, על הכנסת משטר סורר לרשימה השחורה של מדינות הפוגעות בערכי העיתונות, ויימצאו מעתה במעקב שוטף. דו"חות המעקב הללו עשויים לעלות לאותם משטרים לא רק בנזק תדמיתי. גופי מימון בינלאומיים וארגוני סיוע עלולים לצמצם נוכחות במדינה הפועלת נגד עיתונאיה או להתנות את פעילותם בתיקון המעוות.

ריימונד לואו הוא נפיל מן הדור ההוא, ששינה את העולם. את היקף תרומתו לקידום עיתונות חופשית באפריקה לא ניתן לאמוד, אך אפשר לומר בוודאות שאין איש דומה לו בהשפעתו ובהישגיו בתחום זה. היום, כיליד 1926 שבוודאי חצה כל גיל פרישה, הוא ממשיך להפעיל ניוזלטר שבועי לוחמני וטס מבירה אפריקאית אחת לאחרת כדי לנסח דרישות, להוביל מחאות, לעמוד בראש משלחות חקירה, לשבת מול שרים וראשי מדינות ולדרוש שחרור עורכים ועיתונאים שנעצרו במילוי תפקידם ונשלחו לכלא.

כותרת ה"ראנד דיילי מייל" לתחקיר שחשף את השקר המשטרתי ואת נסיבות מותו של סטיב ביקו. המשטרה טענה שמת כי שבת רעב, אבל בנתיחה לא נמצאו בגופו סימני רעב. לעומת זאת, נקבע כי גולגולתו נופצה ומותו נגרם מדימום מוחי

אבל מעשיו של לואו היום הם כאין וכאפס לעומת עברו מפואר. בשנים 1966–1977 היה עורכו הראשי של ה"ראנד דיילי מייל" המיתולוגי. ה"ראנד", יומון שבסיסו ביוהנסבורג, ניהל מאבק עיקש, לכאורה חסר סיכוי, נגד האפרטהייד, ועורכיו מצאו עצמם בסיכון גבוה, אישי וארגוני – לא רק מול כל המשטרים הלבנים עד 1994, אלא גם מול קוראיהם.

סופו של ה"ראנד" שנפל על משמרתו. ניהול כושל, דלדול קוראים ולחץ שלטוני הביאו לסגירתו ב-1985, אך מאבקיו הנוקבים בתרבות ובמשטר האפרטהייד זרעו ניצני תודעה חדשה, מקומית ועולמית, שבתוך פחות מעשור תביא לביטולה ללא שפיכות דמים ולכינונה של חברה דרום-אפריקאית חדשה.

הקשר ביני לבין ריימונד לואו נשמר לאורך השנים. הוא ביקר כמה פעמים בישראל, בכנסים ובמשלחות חקירה. באחת הפעמים (2003ׂ) בא לכאן כאורח מערכת "הארץ". באותו ביקור התעורר במלוא עוזו הוויכוח אם ישראל היא מדינת אפרטהייד. לואו, מומחה לתופעה, סבר שבמישורים שונים מתפתחת כאן הפרדה אתנית. את נסיעתו מירושלים לתל-אביב בכביש 443 ראה כביטוי להפרדה כזאת, שעלולה להכשיר הפרדות מהותיות אחרות. לואו הביא עימו את הטיעון הצלול, הפטור מהתעמקות-יתר בסבך המקומי, כי גם את הסכסוך הקשה בין ישראל לפלסטין יש לפתור בוויתורים כואבים ולא להתבצר מאחורי חומות, גדרות ונתיבי הפרדה.

9. בנג'מין פוגרונד, ירושלים, 2013

אל בנג'י פוגרונד לא צריך להפליג בגעגועים. הוא חי כאן בירושלים מאז 1997, מפעיל עמותה למעורבות חברתית, וכמובן כותב ובועט. פוגרונד, עיתונאי יהודי יליד דרום-אפריקה, היה סגנו של ריימונד לואו ב"ראנד דיילי מייל" בשנים הלוהטות ההן. בנג'י הוא ליברל מובהק, לא קומוניסט קנאי; ציוני שומר מסורת ולא אנרכיסט. בחריצות, בהגינות וללא מורא עסק בדיווח יומיומי מן הזירה הטעונה והמסוכנת בדברי ימי העיתונות. הוא נחקר תכופות בקשר לפרסומים בעיתון, בעיקר על פרסומים בנוגעים למצב בבתי-הכלא. הוא אוים, נדרש לחשוף מקורות, ואף התנסה בתקופת מעצר.

"לדיווח ישיר יש מומנטום משלו", כתב הרולד אוונס בהקדמה לספרו של פוגרונד "מלחמת מלים". "המעשה הפשוט, לדווח בדייקנות על התנהגות המשטרה באירועי מחאה, כפי שפוגרונד עשה בשארפוויל ובמקומות אחרים, נתפס כמעשה מהפכני. עד אז נתפס הדיווח המשטרתי על אירוע כמוסמך ונחרץ".

בנג'מין פוגרונד ונלסון מנדלה (צילום: נטלי סקרובי, מתוך ספרו של פוגרונד "war of words")

בסוף-שבוע זה התפרסם ב"הארץ" מאמר של פוגרונד, שכותרתו "האפרטהייד והאמת". פוגרונד מבקש להפריך אקסיומות ישנות, ונדמה מקריאה בין השורות שהוא פונה לא רק לסצינה המקומית, אלא חושב על חברים ותיקים למאבק שביקורתם כואבת. אולי על ריימונד לואו עצמו.

בין השאר פוגרונד כותב: "רבים טענו שישראל היא מדינת אפרטהייד. ישראל איננה כזאת. אין בה שום דבר הדומה לגזענות הממוסדת שהיתה בכל פינה ובכל שעל בחברה של האפרטהייד. כן, האוכלוסייה הערבית בתחומי הקו הירוק סובלת מאפליה, והכיבוש בגדה המערבית הוא עריצות, אבל אלה העושים אנלוגיה בין המצב הזה למשטר האפרטהייד אינם יודעים מה היה טיבו, או שאינם יודעים מה קורה פה".

זו לי הזדמנות לדבר בקולו של ריימונד לואו ולשאול שאלה פתוחה: האם ניתן להתבונן בתופעות גזעניות בחברה הישראלית בנקודת זמן זו, בלי לבדוק מהו קו המגמה? האם אין עלייה מדאיגה במגמות הבדלניות והגזעניות שמתפתחות בציבור הישראלי היהודי בעשור האחרון? האם, בהעדר טיפול נמרץ במרחב התרבותי ובמישור המדיני, אין סיכון שבעתיד נראה לעין נחיה, בלי שהרגשנו, בחברת אפרטהייד מובהקת?