מאחורי הכתף

החלטת בית-המשפט אתמול בעניינו של נוחי דנקנר תופסת גם היום את כותרות העיתונים, בהתאם ליחסם אל הטייקון הנופל. השופט אורנשטיין דחה את השגותיה של קבוצת גרנובסקי-דנקנר על החלטת הנושים להעדיף את קבוצת אלשטיין–בן-משה, ואישרר אותה כפוף לכך שבן-משה – איש עסקים אלמוני – יפרט את מקורות כספו ויזים שמועות בקשר אליהם.

"בית-המשפט הכריע: תם עידן נוחי דנקנר באי.די.בי", מכריזה הכותרת הראשית של "הארץ", לצד תצלום גדול של דנקנר, ומפנה לסיקור ב"דה-מרקר". תמצית הסיקור, המופיעה כידיעה הראשית של העיתון שחרת על דגלו את המאבק בדנקנר כמייצג ה"ריכוזיות" כרעה החולה של המשק, מסתיימת במלים "הליך שבסופו עלול דנקנר להיות מוכרז כפושט רגל".

ב"דה-מרקר" כותב איתן אבריאל על "רעידת אדמה למועדון ההון הישראלי", שתניב "תמחור יותר נכון של ניירות ערך בשוק ההון הישראלי". זו מטרה צנועה יחסית, בוודאי ביחס לאלו שהעמיד גיא רולניק, עורך העיתון הקודם ויוזם קמפיין הריכוזיות. שאר הסיקור ענייני (עוד טור דעה תקיף יחסית מתפרסם בעמוד האחורי של העיתון), וגם הטור של אבריאל מפוכח: "האם המועדון לא יוחלף על-ידי מועדון חדש – אולי זה של בן-משה", הוא שואל. התשובה שלו היא שלוקח זמן ל"מועדון" כזה, או "משפחת פשע" כזו, כפי שהוא כותב, לקרום עור וגידים. אולי עד אז רולניק יסיים את לימודיו וישוב לישראל.

גם ב"ישראל היום" דנקנר מגיע לכותרת הראשית ("איבד את השליטה"), וענייניו תופסים גם את שבעת העמודים הראשונים בעיתון. כותרת המשנה מודיעה, כנהוג בעיתון, על "טלטלה בכלכלה הישראלית". אבל בעוד שב"דה-מרקר" – וגם ב"כלכליסט", המקדיש את הכותרת הראשית והעמודים הראשונים להחלטתו של אורנשטיין – מסבירים את המשמעות הגדולה שהם מייחסים לעלילות אי.די.בי בתהליכי עומק בכלכלה, ב"ישראל היום" הטלטלה הזו מוסברת בעצם החלפת השליטה בתאגיד. זו אינה טלטלה, גם לא מכה קלה בכנף. לזהותו של בעל השליטה בתאגיד המשורשר אין משמעות אמיתית בכל הנוגע ללקוחות של החברות הריאליות בקצה הפירמידה, ואפילו להתנהלות החברות עצמן. סלקום, נכסים-ובניין או שופרסל ימשיכו לפעול מחר באותו האופן. אבל ב"ישראל היום" מעוניינים בטלטלה לא במובן ההבראה שאולי תביא למשק הישראלי, אלא ככליא ברק פוליטי. עדיף שיעסקו בטייקונים ולא במי שעושים את החוקים.

ניר חפץ (מסומן) מאחורי כתפו של נוחי דנקנר, בתמונה הראשית על שער "הארץ", 17.12.13

בתצלום על שער "הארץ" נראים מאחורי דנקנר כמה מעוזריו, בולט ביניהם ניר חפץ, לשעבר בכיר ב"ידיעות אחרונות" ומי שדנקנר מינה כעורך "מעריב" בתקופה שזה היה בשליטתו – תקופה שהסתיימה בפשיטת רגל מוסרית וכלכלית של העיתון הוותיק. חפץ אינו מופיע מאחורי כתפו של דנקנר בתצלום המרכזי שעל שער "מעריב", וגם לא בזה שבעמ' 4, שם מתפרסמת ההתייחסות העיתונאית של "מעריב" לאירוע: טור דעה של אליק מרגלית, עורך "מוספשבת" של העיתון ועורך מדור הדעות שלו – תפקידים שמונה להם על-ידי אותו חפץ. מרגלית כותב היום בתקיפות על דנקנר ("האיש שעשה כל טעות אפשרית, התנהל בהפקרות והסתבך בשלל הרפתקאות מגלומניות מיותרות"), וגם מזכיר את "מלחכי הפנכה שהשתרכו אחרי הטייקון", אבל מחמיץ הזדמנות לכתוב על הפרק בעלילות דנקנר שהוא מכיר בגוף ראשון.

"היכונו לקרב המאסף", נכתב בכותרת טור של אפרת פרץ ב"גלובס". ב"ידיעות אחרונות" סבורים כנראה שתוצאותיו של הקרב ברורות למדי, ומעבירים סופית(?) את הז'יטונים שלהם הלאה מדנקנר. "הפסיד את אי.די.בי", קובעת הכותרת על השער, "חטא היוהרה" קובעת אחת ההפניות, למאמר של נווית זומר ב"ממון". "רצף ההצלחות והשבחים שקיבל גרמו לו להתבלבל ולהאמין שהוא לא יכול לטעות", כותבת זומר במוסף שהוביל את רצף השבחים לטייקון החולש על תקציבי פרסום גדולים. היום מתפרסם שם טור מצולם של "הטעויות" שעשה דנקנר לאורך השנים. אחת מהן, כנראה, היתה שהאמין למה שכתוב בעיתון הלא נכון.

בנימוס

"כשקראנו להם 'אימפריית הרשע של נוני מוזס' בפעם הראשונה, היו שסברו כי הגזמנו. אחרי 'המאמר' שפירסמו אתמול נגד בועז ביסמוט, נראה שהיינו מתונים, מתונים מדי", כותב היום העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב. טורו זוכה להפניה מכובדת בשער העיתון, יחד עם הפניה לטור באותו נושא של בועז ביסמוט, עורך בכיר בחינמון. שני הטורים מתפרסמים על פני כפולת עמודים, ללא מודעות, יחד עם שני טורים נוספים (של דרור אידר וגונן גינת) תחת הכותרת "הצביעות של 'ידיעות אחרונות'". הוונדטה האישית הזאת מעצבת את סדר היום של העיתון, דוחקת הצדה, למשל, את סיקור צעדת המסתננים שפוזרה אתמול.

על מה יצא הקצף? הכתבת הפוליטית של "גלובס", לילך ויסמן, חשפה השבוע כי ביסמוט, הכתב והעורך של מדור חדשות החוץ של "ישראל היום", קיבל לפני כשנתיים הצעה מטעם לשכת ראש הממשלה לעבוד כ"פרויקטור להרחקת מסתננים", תמורת שכר גבוה ובונוסים "לפי ראש" (100 אלף שקל עבור גירוש 500 מהגרים, רבע מיליון עבור גירוש 2,500). ב"ידיעות אחרונות" הקדישו אתמול לחשיפה עמוד שלם תוך שהם מדגישים, ובצדק, משפט מתוך המסמך שחשפה ויסמן, ולפיו לעיתונאי ביסמוט ולפוליטיקאי נתניהו "יחסי אמון מלאים".

כפולת העמודים נגד "ידיעות אחרונות" היום ב"ישראל היום", 17.12.13

זו אינה התנהלות רגילה של "ידיעות". בעוד שב"ישראל היום" שמים את מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס על הכוונת ומטווחים את עיתונו, ב"ידיעות אחרונות" נמנעים בשנים האחרונות בדרך כלל ממתקפה ישירה על החינמון וממקדים את הירי בבנימין נתניהו, הנתפס כעילת קיומו. כך למשל הכותרת הראשית של העיתון היום היא ידיעת מעקב נוספת לחשיפה של נחום ברנע ושמעון שיפר, המביכה מאוד את ראש הממשלה. בתוך המערכה בין שני העיתונים, הידיעה ("מאמר", מכנה אותה רגב) אתמול ב"ידיעות" היא לכן פליטת פגז, רגע של איבוד שליטה בסוגרים. ב"ישראל היום" מגיבים היום בירי ארטילרי לא מבוקר. "ידיעות אחרונות" לא יכול לנצח בחזית הזו, משום שהוא משחק בידיים קשורות.

אם ברחוב מוזס היו מחליטים להפנות את היכולות העיתונאיות שלהם – אלו שב"ישראל היום" אי-אפשר למצוא גם אם אדלסון יקנה עוד עשרה בתי-דפוס – לטיפול ב"ישראל היום" עצמו, החינמון היה נקרע לגזרים (ולא, הכוונה אינה לדיווחים כמו ידיעת המעקב היום, על פנייתו של ח"כ איציק שמולי לנציב שירות המדינה בעניינו של ביסמוט). הרי יש מה לחפש בהתנהלות של עיתון המשמש שופר פרסונלי, ויש מה למצוא. אבל מוזס מעדיף לטפל בתחרות עם "ישראל היום" בכל דרך חוץ מזו העיתונאית. אולי משום שביחס לעושרו של שלדון אדלסון, קירות המבצר של מוזס עשויים זכוכית, ולא זורקים אבנים בבית זכוכית, כידוע.

כתב ועורך חדשות החוץ של "ישראל היום" בועז ביסמוט (צילום: "העין השביעית")

היום ב"ישראל היום" ביסמוט אינו מכחיש את הפרטים. הוא מספק, בפסקה האחרונה של טורו הקצר, מסך עשן: "כאשר פורסמה השבוע הידיעה הראשונה ב'גלובס' נתבקשתי לתת תגובה. היא משום מה לא הופיעה בכתבה. למה לקלקל עוד 'סיפור טוב' שיביך, מבחינתם, את ראש הממשלה. לא נורא אם על הדרך קוצרים את שמו הטוב של עיתונאי", הוא כותב. ב"גלובס" טוענים שהטענה העובדתית היחידה של ביסמוט פשוט אינה נכונה: "ביסמוט ידע על הפרסום הצפוי ארבעה ימים לפני פרסומו. לפרסום קדמה החלפת מסרונים ושיחות טלפון. עמדתו הופיעה בכתבה בדיוק כפי שביקש" (בידיעה עצמה של ויסמן די ברור אילו חלקים נמסרו לה על-ידי מי ממושאי הידיעה). ‎אבל החלק המעניין בתגובה של ביסמוט הוא זה הלא עובדתי.

כיצד תגובתו, כפי שהוא עצמו פורש אותה היום, ללא מגבלות כלשהן, "מקלקלת" את מה שפורסם ב"גלובס"? אין שום הבדל בין תיאור הדברים על-ידי ויסמן ועל-ידי ביסמוט. כל מה שביסמוט טוען, בעצם, הוא שאין שום פסול בכך שלשכת ראש הממשלה תציע לו הצעה, או בכך שהוא ישקול אותה. אם כך, מדוע הדברים הם בגדר מבוכה לנתניהו ופגיעה בשמו הטוב של ביסמוט? אלא שביסמוט, בטור המגומגם שלו, מגדיר בדיוק את הבעייתיות בכל העניין. הרי לכאורה, מה באמת הבעיה? שעיתונאי יעבור לעבוד עבור ראש הממשלה? רגב מונה שורה של עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שעברו לעבוד עבור נתניהו. שאדם יעבוד ב"הרחקת מסתננים"? יש ציבור גדול שסבור כי מדובר במעשה כשר, ראוי ואפילו פטריוטי. אז מה הבעיה? אולי אין בעיה. זה פשוט מביך, מסריח, ולא נעים, וביסמוט יודע זאת היטב והידיעה הזאת מסתננת לטור התגובה שלו עצמו, באין פרויקטור שירחיק אותה.

רגב כותב היום שהכינוי "אימפריית הרשע של נוני מוזס", שב"ישראל היום" השתמשו בו לעטר סדרת התקפות על העיתון, מלוות בקריקטורה מעליגה של מוזס עצמו, הוא מתון מדי. רגב מפקיע היום נדל"ן עיתונאי חשוב בעיתון שהוא עורך כדי לטעון את הטענה הזו ולהמשיך להתקיף את "ידיעות אחרונות" ואת מוזס. כיצד אפשר להיות בוטה יותר? האם בעתיד נראה ב"ישראל היום" איור של מוזס עם אף ארוך ומעוקל כשהוא מכין דיו מדם של ילדים? האם לכל אזכור של "ידיעות אחרונות" יצורפו ראשי התיבות ימ"ש? ואולי ישלחו את בודק העובדות של החינמון להשליך רימוני הלם על אימפריית הרשע?

העורך הראשי של "ישראל היום" עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

יהיה מי שיאמר שמול העוצמה הגדולה שצבר "ידיעות אחרונות" כמונופול עיתונאי בישראל במשך שנים רבות, על הפגמים והפיגולים המתלווים אליה, אי-אפשר שלא להעמיד וולגריות בוטה, פשטנית ואגרסיבית כמו זו שמספק עמוס רגב. ברם, זו טענה שב"ידיעות אחרונות" מוכיחים את עקרותה, משום שבמקביל להסלמה של "ישראל היום", מחריפות אותן התופעות ב"ידיעות אחרונות". שני העיתונים לכודים בתגרה תוך שהם מתגלגלים במורד סולם האחריות וההגינות העיתונאית, דורכים זה על ידי זה כל אימת שמי מהם מנסה לאחוז בחבק כדי לנסות להרים עצמו. כך במהלך השנים מאז ש"ישראל היום" קם הוא הלך והצהיב, ואילו ב"ידיעות אחרונות" גברה עוד ועוד ההטיה העיתונאית.

ביסמוט מזכיר בטורו את עברו ב"ידיעות אחרונות" (אז קיבל, לדבריו, הצעות דומות), ורגב משתמש בו כדי לתקוף את "ידיעות": "במשך שנים שירת בועז ביסמוט נאמנה את 'ידיעות אחרונות'", הוא כותב ושואל, אז למה הם תוקפים אותו עכשיו? זו צביעות, הוא קובע. זו טענה משונה: ב"ידיעות אחרונות" מתנהלים באופן ראוי לביקורת, לכן אסור למתוח ביקורת על ההתנהלות הדומה שלנו. גם רגב וגם ביסמוט עבדו בתפקידים בכירים בעיתון שהם חובטים בו כעת בחמת זעם כה גדולה (וכמוהם בעלי תפקידים אחרים בעיתון, כולל עורך המשנה ברוך רון, לשעבר ראש דסק ב"ידיעות אחרונות"). הם מצפים מהקוראים להאמין כי ההטיה, הצביעות וההשחתה העיתונאית שהם מאשימים בהן את "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון (נוני) מוזס התקיימו בנפרד משהותם שלהם עצמם בעיתון. למעשה, רגב וביסמוט ושאר חבריהם הם העדות החיה לאמיתות טענותיהם כלפי "ידיעות אחרונות". הרי צריך ללמוד איפשהו.

בשולי הדברים

כשערוץ 10 חשף כי דרור אידר, הפובליציסט לענייני קיפוח ו"ידיעות אחרונות" של "ישראל היום", הועסק במקביל על-ידי משרד ראש הממשלה, טענת ההגנה העיקרית של אידר היתה כי הוא אינו עיתונאי ולכן לא חלים עליו כללי האתיקה העיתונאית: "אני מבדיל בין כתב (reporter) לבעל טור דעה (columnist). [...] ככותב טור יש עניינים נוספים שאני עושה בחיי: הוראה, הרצאות, מחקרים, עריכה וכתיבת נאומים". את טור ההשתלחות שלו היום הוא פותח במלים "עמיתי בועז ביסמוט". ואולם, אידר יכול לטעון כי לא התכוון לעמיתו למקצוע העיתונאות, אלא לעמיתו למערכות יחסים עם משרד ראש הממשלה.

אחרי פיזור

צעדת האפריקאים שברחו ממתקן הכליאה הפתוח בנגב (חולות) פוזרה אתמול בכוח. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" אין הפניה לידיעה בעניין משער העיתון. ב"מעריב", שהעניק אתמול להתרחשות בולטות גדולה, הוא נדחק לירכתי שער העיתון. "מצעד המחאה לירושלים נגמר במכות ובכלא", נכתב בכותרת העמוד המוקדש לצועדים. גם ב"הארץ" הידיעה על השער מופיעה מתחת לקפל, למרות ההכרזה של כתב העיתון אתמול כי מדובר בהתרחשות היסטורית.

אפריקאים שנמלטו ממתקן הכליאה הפתוח חולות שבנגב מפגינים מול הכנסת, 17.12.13 (צילום: יונתן זינדל)

ב"מעריב" האפריקאים מכונים "מסתננים", ב"הארץ" "מהגרים" – אולם ההבדל הבולט יותר הוא שב"הארץ" פניהם מטושטשים, ובעיתונים האחרים לא. לפי מה שנמסר מהעיתון, הטשטוש התבצע בשל בקשת ארגוני הסיוע ונציבות הפליטים של האו"ם, כדי להימנע מחשיפתם של המצולמים מחשש שיאונה להם רע בארצם. האם בעיתונים האחרים לא מודעים לסכנה, סבורים כי אין כזו או שפשוט לא אכפת להם?

ב"ישראל היום" עיקר העיסוק במסתננים היום הוא, כפי שתואר למעלה, בהגנה על עורך חדשות החוץ של העיתון שראש הממשלה ביקש לשכור כמי שיגרש אותם. גם הידיעה שכן מוקדשת לעניין ממוצבת באופן ברור: "הם יכולים לחזור לארצותיהם" הוא הציטוט המודגש של נתניהו המלווה את הכתבה. ב"ידיעות אחרונות", שמרבה לפרסם סיפורים אישיים נוגעים ללב על פליטים ומהגרים, מסתפקים היום בידיעת כיתוב תמונה (לא מטושטשת), כשרוב העמוד מוקדש לידיעת מעקב בעניינו של ביסמוט. כי קודם כל חיסול חשבונות, מלמדים אותנו הצהובונים.

למה לי פוליטיקה עכשיו

ב"מעריב" ממשיכים לסקר את מערכת היחסים של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר לפיד. "הנתק בין נתניהו ללפיד: יו"ר הכנסת מאיים למנות את עצמו לראשות ועדת חוץ וביטחון", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, המובילה לדיווח של זאב קם. "מעמיק המשבר בממשלה", נכתב בכותרת המשנה, "ביש-עתיד מתכוונים להביא הבוקר להצבעה את חוק נקודות זיכוי לחד-מיניים ללא הסכמת הקואליציה. בליכוד ובבית-היהודי הודיעו בתגובה כי מעתה יטרפדו כל הצעת חוק של הממשלה".

"ועידת הליכוד תצביע על בלימת האיחוד עם ישראל-ביתנו", מדווחים יהונתן ליס ורויטל חובל על שער "הארץ", מתחת לכותרת הגג "עמדת נתניהו במיעוט".

פרשת הקרדיט הסיני

"פרשת נתניהו והבנק הסיני: גילויים חדשים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המכסה את רוב עמוד השער. "היחידה הסודית שפעלה נגד הזרמת כסף לטרור והאיום של סין שגרם לראש הממשלה להתקפל", היא ממשיכה. "לראשונה מגלה מסמך שהגישה אתמול משפחת נפגעי הטרור לבית-משפט בניו-יורק: יחידה חשאית של המוסד והשב"כ חשפה הלבנת כספי טרור בבנק סיני גדול. ישראל הבטיחה למשפחתו של דניאל וולץ ז"ל: נסייע בעדויות אם תתבעו את הבנק. ברגע שסין איימה לבטל את ביקור נתניהו, הוא נכנע ועשה עסקה: הביקור יתקיים, ובתמורה תאסור המדינה על עדים להעיד במשפט".

גם על הפרסום הזה חתומים נחום ברנע ושמעון שיפר, שחשפו את הפרשה לראשונה, יחד עם אריאל כהנא ב"מקור ראשון" (כהנא כותב היום על הפרשה ב"מעריב"). מאחר שהכותרת הראשית המפוצצת של "ידיעות" נסמכת על מידע גלוי, הוא מופיע היום גם בעיתונים אחרים, ללא כותרות בטכניקולור. "עתירה בארה"ב: לחייב את ישראל להתיר את עדות הבכיר בפרשת הבנק הסיני", נכתב בכותרת ידיעה של עמוס הראל ב"הארץ". "הפנייה לבית-המשפט היא ההשתלשלות האחרונה בפרשה מסובכת, שעיקריה פורסמו לראשונה ב'הארץ' לפני כחצי שנה", נכתב בידיעה (הדיווח הראשוני פורסם ב"הארץ", לפני "ידיעות", על-ידי רותי זוטא).

ב"ישראל היום" לא מבקשים ליטול קרדיט על חשיפה הקשורה לפרשה, ונמנעים מלעסוק בה היום כליל.

ענייני תקשורת

ב"הארץ" כותב משה גלעד במלאות 100 שנה לפרסום התשבץ הראשון בעיתון.