ליברמן

נחום ברנע, העיתונאי הבכיר ב"ידיעות אחרונות", טוען ברשימתו הקבועה שבפתח "המוסף לשבת" של העיתון כי יש "להגדיר מחדש, או לבטל, את העבירה הכוללנית הקרויה 'הפרת אמונים'", וזאת בעקבות זיכויו של אביגדור ליברמן. בכך קולע ברנע לדעת שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, המקדיש לעבירה זו טור מיוחד שמתפרסם מיד לאחר זה של ברנע.

מלבד החוק המעורפל, ברנע מבקר גם את יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ' על שבמקום לברך את ליברמן ביום זיכויו התעקשה להאשים אותו בשחיתות. ברנע מזכיר כי יש מי שמכנה אותה "יחימו-ביץ'", ובאותו משפט ממש מאשים אותה בגסות רוח. קלאסה.

נחום ברנע בכנס "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", בית סוקולוב, תל-אביב, 18.3.12. צילום: יהודה שגב

שלמה צזנה, הכתב המדיני הבכיר של "ישראל היום", בוחר לפתוח את טורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" בהערה על ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. נכון, זהו שבוע שבו ליברמן הוא הדמות הפוליטית הבכירה, והטור באופן טבעי מוקדש לו, אך הפתיחה עדיין שמורה לנתניהו.

מה יכול הכתב המדיני של "ישראל היום" לכתוב על נתניהו בפתח טור על זיכויו של ליברמן? ובכן, כשישאלו אתכם איפה הייתם שליברמן זוכה בבית-המשפט, תמיד תוכלו להגיד שאינכם זוכרים, אבל אתם יודעים היכן היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. "ביום רביעי, בשעה שאביגדור ליברמן המתין להכרעת בית-המשפט", כותב צזנה בשורה הפותחת את טורו, "ראש הממשלה בנימין נתניהו נפגש עם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי".

שני מאיירים, עמוס בידרמן ב"הארץ" ואיתמר דאובה ב"ידיעות אחרונות", ממקמים הבוקר את ליברמן בגן-עדן, לאור הביטוי החביב עליו. בגן-העדן של בידרמן נראה ליברמן מקפץ בשמחה, עירום לחלוטין, למעט עלה תאנה המסתיר את ערוותו. בגן-העדן של דאובה לבוש ליברמן במדי מלאך, כנפיים לגבו והילת נימבוס מעל ראשו.

"לעולם לא ינסה אדם להיות מלאך. לדרגת מלאך הוא לא יגיע, אבל מכלל אדם הוא ייצא", משיב עורך-דינו של ליברמן, יעקב וינרוט, כשהוא נשאל ב"ידיעות אחרונות" על האמירות הקשות נגד ליברמן שנכללו בהכרעת הדין.

ההבדלים בין שני האיורים משקפים את הבדלי העמדות בין שני העיתונים. מאמר המערכת של "הארץ" קובע כי ליברמן אינו ראוי להיות שר. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "מנהיגים ושרי חוץ התקשרו לליברמן". איתמר אייכנר מדווח כי בין המברכים את שר החוץ המיועד של ישראל היו שרי החוץ של גרמניה, קנדה ובלגיה, שגרירים בכירים וכן ראש ממשלת מולדובה.

"התמונה המטרידה באמת מדרמת זיכויו של אביגדור ליברמן היא זו של מנהיג ישראל-ביתנו והשר לשעבר עומד מול אבני הכותל עטוי טלית ובידו סידור", כותבת רויט הכט במדור הדעות של "הארץ".  "[...] עם כל הכבוד להתחזקות המגמה הדתית במשפחת ליברמן בשנים האחרונות, קשה שלא להשתאות לנוכח הציניות הגלומה במעשיו ולמראה נהיית הפתאים התקשורתית אחריו".

בעמודי החדשות של "ישראל היום" כותב מתי טוכפלד כי לדברי "בכירים בליכוד", היחסים בין ליברמן לנתניהו "טובים מאוד". לא צריך את הידיעה הזו כדי להבחין ברצונו של נתניהו לקרב אליו את ליברמן. אפשר לקרוא את טורו של טוכפלד במוסף הפוליטי של "ישראל היום". "ליברמן לא הלך לכותל כדי לאותת משהו, אלא כנראה כי באמת הרגיש צורך לעשות זאת", כותב שם טוכפלד. "למרות שמדובר בראש מפלגת עולים, שבין השאר חרתה על דגלה חוקים המנוגדים להלכה היהודית, לליברמן רגשות עמוקים למסורת".

עיני

"שאלתי מישהו שמכיר אותו היטב, מה לדעתו עיני רוצה", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "כסף, הוא ענה. הוא אוהב לחיות טוב. לפי כל הסימנים, הוא ייסע בפברואר לכמה חודשים לחו"ל, ילך לעסקים".

יו"ר ההסתדרות עופר עיני, 9.2.12 (צילום: קובי גדעון)

בהמשך המוסף מתראיין עיני אצל נחמה דואק. הכותרת היא הבטחתו המפורשת שלא יתמודד בבחירות הבאות. אם עיני אכן רוצה כסף, באמת אין לו שום טעם למהר לתפקיד ציבורי חדש. "כסף" במשמעותו כאן אינו משכורת קבועה המאפשרת קורת גג, מזון וטיפול רפואי סביר, אלא עודף כסף המאפשר מותרות.

"אתה עוזב את התפקיד כשהשכר החציוני הוא 6,541 שקל", אומרת לו דואק. "כלומר, 50% מהציבור מרוויחים פחות מהסכום הזה. זו בושה". עיני משיב כי האחריות לכך היא של ראש הממשלה וכי ההסתדרות פעלה להעלאת שכר המינימום. "הוא מוציא מהמגירה העליונה בשולחן העבודה את תלוש המשכורות שלו", כותבת דואק. "41 אלף שקל ברוטו. 20 אלף נטו. 'אם תחלקי את זה למספר השעות שאני משקיע, אני מרוויח פחות משכר המינימום לשעה', הוא אומר".

שכר המינימום לשעה עומד על 23.12 שקל, בזכות עופר עיני וההסתדרות. כדי להרוויח 41 אלף שקל, כפי שיו"ר ההסתדרות מרוויח ברוטו, על עיני לעבוד בחודש למעלה מ-1,700 שעות – כלומר כ-60 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כדי להרוויח 20 אלף שקל, כפי שעיני מרוויח נטו, עליו לעבוד 865 שעות – כלומר 28 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. יש לקוות שהוא לפחות מקבל תשלום על השעות הנוספות שהוא משקיע.

את "ידיעות אחרונות", אגב, עיני אינו תוקף במהלך הראיון, וזאת להבדיל ממנהגו בראיון ל"דה-מרקר". גם בראיון קצר יותר שמעניק יו"ר ההסתדרות לשי ניב ב"גלובס" אין מלת ביקורת על העיתון. כמה מהשאלות שמפנה אליו ניב מביכות. "בדיעבד, כבר אז היו לך תכונות של מנהיג, אולי מנהיג עובדים אפילו?", תוהה ניב לגבי ילדותו של עיני. התשובה של יו"ר ההסתדרות מעפילה עד לכותרת הראיון: "תמיד הייתי לידר".

"מקובל לתקוף את עיני על כך שההסתדרות דואגת רק לחזקים, אבל הבעיה עמוקה הרבה יותר", כותב גיא רולניק ב"דה-מרקר". "ההסתדרות יכולה לדאוג רק להם משום שהיא נהפכה לגוף לא מכליל, אלא ללוביסט של אוסף קבוצות אינטרס, שרוב ההישגים או חוסר היעילות שלהן מגולגלים על שאר העובדים, הצרכנים ומשלמי המסים. המודל היחיד שמצליח לאורך זמן בתחום ארגוני עובדים הוא המודל הנורדי, והוא הפוך משיטת עיני. המודל הנורדי מבוסס על ארגוני עובדים מכלילים, שדואגים לכלל הציבור ולכן מקדשים את רעיונות התחרותיות והשוק החופשי".

ביקורת על יו"ר ההסתדרות אפשר לקרוא גם במוסף "הארץ", בראיון שערך הילו גלזר עם תמר גוז'נסקי. "עיני הביא לקיצוניות את הגישה שמוותרת על המאבק ודוגלת בהידברות", היא אומרת. לדבריה, ההסתדרות בבעיה מיום היווסדה משום שהחליטה להדיר מעצמה כמה מהעובדים.

"ההסתדרות מראש הוקמה כדי לשלב את הפועלים במפעל הציוני ולכן סירבה לקלוט לשורותיה פועלים ערבים", טוענת גוז'נסקי. "המוסדות שהיא בנתה – קופת חולים, מערכת החינוך, לשכות העבודה – יועדו ליהודים בלבד, כשבאותה שעה מועסקים פועלים ערבים בשכר נמוך יותר. אסטרטגיית הלחץ היתה לאיים על העובדים שאם יעזו לדרוש העלאות שכר, ייקחו במקומם פועלים ערבים. [...] האידיאולוגיה הזאת, כבר אז, מנעה מהעובדים להשתמש בכוחם לשיפור תנאיהם".

לפי נתונים שמביא סבר פלוצקר בפתח המוסף "ממון", "פערי השכר בין יהודים לערבים חורגים מכל מה שחשבנו עד כה. השכר ברוטו של גבר יהודי שכיר הוא 12,100 שקלים לחודש, גבוה ב-80% משכרו של גבר ערבי שכיר – 6,500 שקלים לחודש. השכר של עובדת יהודייה שכירה, 7,500 שקלים לחודש, עולה ב-50% על שכרה של עובדת ערבייה".

במוסף "הערב" של "גלובס" משוחחת מיכל רז-חיימוביץ' עם גרד בולטהאופ, בעלי מותג המטבחים היוקרתי הקרוי על שמו. "אנחנו מתים על הצרכן הישראלי, שיש בו כל התכונות של הלקוח החלומי: שילוב של שכל, טעם טוב וכיסים מלאים", הוא אומר לה.

"מה המחיר ההתחלתי של מטבח בולטהאופ?", שואלת רז-חיימוביץ'. התשובה: "מ-25 אלף יורו (כ-120 אלף שקל) אפשר לקבל מטבח מלא. הטווח העליון יכול להגיע למאות אלפי יורו למטבח". "עד כמה אתה חושב שהלקוח הממוצע של בולטהאופ באמת מלכלך את הידיים בבישול?", שואלת רז-חיימוביץ'. "אני מניח שלא כולם", מודה בולטהאופ. "ומצד שני יש מדינות שבהן יש שני מטבחים, אחד לבישול ואחד ליופי".

די-נור

"היום אנחנו שומעים על הפלסטינים רק בהקשרים רעים", מתלוננת ענת סרגוסטי במדור הדעות של "הארץ". "הם נכנסים למהדורת חדשות בטלוויזיה רק כשהם עונים לסטריאוטיפים שבנינו בעבורם".

"כוח צה"ל הרג פלסטיני שירה באקדח זיקוקים לעבר עמדה בצומת תפוח", לשון כותרת ב"הארץ", מעל ידיעה מאת גילי כהן וחיים לוינסון. "לאחר תחקיר ראשוני בשטח נמצא כי בידי הפלסטיני היה נשק מאולתר, ובאמצעותו הוא ירה שתי קופאות של זיקוקים ממרחק לא רב, של כ-5 מטרים". לידיעה נלווה תצלום מתוך סרטון אבטחה שבו נראים הבזקי אור – זיקוקים.

חיילים בצומת תפוח, 30.4.13 (צילום: פלאש 90)

"צומת תפוח: חוסל פלשתיני שירה אל עמדת צה"ל", לשון הכותרת ב"ישראל היום". אפרת פורשר ולילך שובל מדווחות בגוף הידיעה כי התוקף "ביצע ירי באמצעות אקדח מאולתר. ככל הנראה הוא ירה לעבר הכוח זיקוקין". לידיעה נלווה תצלום של חיילים. "כוחותינו בצומת תפוח", קורא הכיתוב.

ידיעה נוספת בעמוד מדווחת כי באבו-דיס ניסה פלסטיני לדקור שוטר מג"ב, נורה ונפצע באורח אנוש.

"שני נסיונות פיגוע בתוך חמש שעות", לשון הכותרת מעל דיווח מאת עקיבא נוביק ב"ידיעות אחרונות". לפי דיווחו, גם התוקף השני, באבו-דיס, מת מפצעיו.

בקונטרס החדשות המצומצם של "מעריב" אין כלל דיווח על התקיפות הפלסטיניות. בעיתון האח "מקור ראשון" מדווח יוחאי עופר על התקרית בגדה תחת הכותרת "מחבל פתח באש לעבר בני נוער בצומת תפוח וחוסל".

"הַמָּוֶת מְחוּלָּק כְּמוֹ הַמָּרַק" היא השורה הראשונה בשירו של אורי אסף, המתפרסם בשער המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ".

הפנינג

עודד פרנקל, מנכ"ל נירלט, מופיע בשני מדורי "מי הם האנשים האלה שתופסים עמדות בכירות במשק?". האחד במוסף "G" של "גלובס" והאחר במוסף "ממון שישי" של "ידיעות אחרונות".

ב"גלובס" שומעת ממנו ליאת רון על חייו, ביתו, משפחתו והעסק שבו הוא עובד. לקראת הסוף היא שומעת גם על עילת הראיון – מיזם פרסומי בשם "רצים בצבע": "מירוץ שיתקיים ב-10 בנובמבר, בשיתוף פעולה עם עמותת נט"ל ועיריית תל-אביב. ההכנסות ילכו לנפגעי טראומה. נצבע את חולצות המתמודדים בצבעים ידידותיים לסביבה, כחלק מהפנינג משפחתי שנקיים שם".

ב"ממון" מוזכר המיזם הפרסומי כבר בכותרת המשנה ומקבל נפח גדול יותר בראיון.

זו אינה מקריות, מערכת "ידיעות אחרונות" פתוחה במהותה להתערבות גדולה יותר של אנשי יחסי-ציבור ופרסומאים, ולו בשל נכונותה לשתף פעולה עם גורמים מסחריים במיזמים רחבי היקף.

כתבת השער של "ממון" הבוקר היא עוד מיזם המשותף ל"ידיעות אחרונות" ובנק הפועלים – "עסקים קטנים". כרגיל, סמליל הבנק מלווה את העמודים המוקדשים למיזם ודמויות בכירות בבנק נוטלות בו חלק. "עסקים קטנים" זוכה גם להפניה בולטת מהשער האחורי של קונטרס החדשות.

בעמ' 10 של "ידיעות אחרונות" מדווח איתן גליקמן כי "פרויקט 'שולחן משפחתי' סוחף גם את תלמידי בתי-הספר ברחבי הארץ". הפרויקט, כפי שמוזכר לצד הידיעה, נעשה בשיתוף עם חברת אוסם. בתמונה הנלווית לידיעה נראית המחנכת ורד חסון מבית-הספר הקהילתי לאמנויות נווה-נאמן שבהוד-השרון, יחד עם תלמידי כיתה ה' שצירפה לפרויקט. על הקיר מאחורי המורה ותלמידיה תלוי לוח הפרויקט, המכניס את "ידיעות אחרונות" ואוסם לכיתת התלמידים.

פליטים

"מה לא בסדר במלחמות החיסולים של ארגוני משפחות הפשע?", תוהה גונן גינת, עורך "ישראל השבוע", בטור החותם את המוסף. "למה המשטרה צריכה להתערב ולנסות להפסיק אותן?", הוא שואל. לדבריו, "ראוי שהמשטרה תספק נשק לשני הצדדים, ואף תסייע לחיילים של כל הצדדים", אם יתחייבו שלא לפגוע באזרחים תמימים. גינת משווה את מלחמות הפשע המאורגן למלחמת האזרחים בסוריה: "שיהרגו אחד את השני, וכמה שיותר", הוא כותב, הפעם בלי להבדיל בין כוחות לוחמים לאזרחים תמימים.

רמטכ"ל צבא ישראל, בני גנץ, משקיף אל עבר גבול סוריה במחיצת חיילים. 21.5.13 (צילום: טל מנור, דובר צה"ל)

המדור "שיפודים" של מאיר עוזיאל, שחזר להתפרסם בשנה שעברה במוסף "סופשבוע" של "מעריב" אחרי הפסקה של כמה שנים, מסתיים בקטע המוקדש בין היתר לפליטים מסוריה. "אני חי באי האור והאהבה היחיד בתוך מדבר ענק של רשע וחושך ששמו המזרח התיכון, ועל מיליוני האומללים החיים מעבר לגבול אני לא כותב ובקושי חושב", מודה עוזיאל בצער.

אילן ליאור מדווח ב"הארץ" כי בג"ץ מתח אתמול ביקורת על המדינה, בשל השיהוי בשחרור מהגרים ממתקני הכליאה. ב"ישראל היום" מדווח יורי ילון כי שר הפנים גדעון סער הפיץ אמש תזכיר חוק חדש שלפיו בני-אדם שייכנסו לישראל בלי אישור יוכלו להיכלא לתקופה של שנה, ולא שלוש שנים כפי שקבע החוק שנפסל על-ידי בג"ץ.

השם המפורש

הכותרת בשער המוסף "צדק" של "מקור ראשון", עיתון הפונה לאוכלוסייה יהודית דתית, קוראת "פחד א-לוהים".

ב"ישראל היום", עיתון שפונה לכלל האוכלוסייה היהודית, מדווחת יעל ברנובסקי כי משרד החינוך הורה השבוע למפקחים ומנהלי בתי-ספר לא לזרוק לאשפה ספרי לימוד שמופיע בהם רצף האותיות יהוה, כיוון שהם טעונים גניזה.

ברנובסקי מצטטת מנהלת שאמרה כי "מדובר בכפיית תפיסה של יהדות כדת". לדבריה, "אנחנו לא מלמדים את הטקסטים מתוך נקודת מבט של קודש, ולכן לא ברור לי מדוע המשרד דורש מאיתנו להתייחס אליהם ככאלה. [...] איפה זה ייגמר – אולי ידרשו שנבקש מהבנים לחבוש כיפה, ושהבנות ילבשו לבוש צנוע בזמן שיעורי תנ"ך?". אורן יהי-שלום, מנכ"ל תנועת חינוך-ישראלי, טוען כי הוראת משרד החינוך מעידה "על ריקון התוכן והקו החינוכי בחינוך הממלכתי, שהיה פעם הומניסטי".

חרף הביקורת, הידיעה ב"ישראל היום" אינה מעזה לנקוב בשמו המפורש של אלוהי היהודים. במקום יהוה או אלוהים נעשה שימוש בביטויים "אלוקים" או "שם האל בן ארבע האותיות". את גליונות "ישראל היום", אם כן, ניתן לזרוק לאשפה בלא חשש.

ענייני תקשורת

במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווחת גבי גולדמן כי התבצרותם של עיתונאי רשות השידור הציבורית ביוון הסתיימה אתמול במהלך פשיטה משטרתית אלימה.

לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, זימן אליו את מנכ"לי חדשות ערוץ 2 ו-10 לשימוע, וזאת עקב קידום תוכניות של הזכייניות במהדורות החדשות המרכזיות של הערוצים.

במדור הדעות של "הארץ" מתפלמס ירון זליכה עם פרשן הכלכלה של העיתון נחמיה שטרסלר.

ראיון עם ריקי בכר מודפס בטעות במוסף "G" של "גלובס" בלי פסקת הפתיחה. תיקון מתפרסם בעמודי החדשות של העיתון. אותו הראיון מתפרסם גם במהדורות "גלובס על הבוקר" של "מעריב" ו"מקור ראשון". ב"מעריב" מתפרסם הראיון במלואו, כולל פסקת הפתיחה. ב"מקור ראשון" לא.