הבעיה העיקרית עם ביקורת היא שעלולים להתמסר לה, להתאהב בהענקתה, בכתיבתה, בפרסומה מעל לכל במה, באמירה המחודדת היוצאת תחת המקלדת והופכת מישהו אחר לאידיוט. ובעצם, יש בעיה חמורה ממנה – כאשר האדם המבקר שוכח לרגע לבחון את התנהלותו שלו לפני שהוא ממהר לבזבז מלים ואנרגיות כדי לצלוף באחרים.
(צילום: מרטין ואן דה סטריק, רשיון cc-by)
והנה בחר השבוע ד"ר יובל דרור לסקור את עמוד הפייסבוק שפתח ניר הירשמן, הדובר האישי של מיקי איתן, השר הממונה על הקשר עם הציבור – דף המאגד את עדכוניהם של שרים וחברי-כנסת ועדכונים מהעמודים הרשמיים של המפלגות השונות.
עד כאן הכל בסדר: בחינה אינטליגנטית של נושא אקטואלי מאדם שמתמחה בתקשורת דיגיטלית. אלא שדרור לא הצליח להתאפק. שתי פסקאות מתחילת המאמר הוא עובר מביקורת בונה להתקפה: מעמוד הפייסבוק אפשר ללמוד "לא רק על האופן שבו חברי-הכנסת תופסים את תפקידם (או את האופן שבו דובריהם תופסים את תפקידם של הבוסים שלהם), אלא גם על האופן שבו הם מבינים את המדיום החדש ואת מקומם בתוכו. למשל, נראה שרבים מהפוליטיקאים הישראלים סבורים שהמטרה העיקרית של עמוד הפייסבוק שלהם היא לעדכן את אלה שמנויים עליו מתי הם מתראיינים בכלי תקשורת אחר".
"צודק דרור", אמרתי לעצמי. "חצופים השרים והח"כים והדוברים. כי איך ייתכן שאדם שמחזיק עמוד בפייסבוק משתמש בו כדי לפרסם היכן יתראיין? ואיך ייתכן שנבחר ציבור יצטט בעמוד שלו דברים שאמר לפני כמה דקות?".
אבל בדיוק כשהגעתי לסוף הפסקה הזו, והתרגשתי יחד איתו מהגילוי המרעיש, חשתי פתאום קצת לא בנוח. לא בגלל הדברים שכתב דרור, אלא בגלל אלה שבחר באלגנטיות להתעלם מהם. כי הרי לא יכול להיות שד"ר יובל דרור, שכתב באותו טור ש"חברי-הכנסת והשרים נדמים כילדות נרגשות שחייבות לדווח בכל רגע נתון על מעשיהן הנורא משמעותיים", שכח שגם הוא נוהג לפעול בדיוק באותה צורה כדי לקדם את הופעותיו בתקשורת: הוא מודיע עליהן בחשבון הטוויטר שלו, בבלוג שלו וגם בעמוד הפייסבוק שלו.
הרי איש מהפוליטיקאים לא מעוניין להיות חבר שלי או של דרור. הם רוצים לעדכן אותנו. זה הכל. הרשתות החברתיות הן כלי עבורן בדיוק כמו שהן כלי לקידום עצמי עבור יובל דרור. וזה בסדר גמור. הנה, כמה ימים אחרי פרסום המאמר צייץ דרור: "בדרך ללונדון וקירשנבאום. והיום: הם מחפשים מחט בערימת השחת, אבל אחרי שהם מוצאים את המחט, מה הם עושים עם השחת". וכמה דקות לאחר מכן עידכן: "משה לדור מדבר בשעה שש בערב ולדור דוחה יו"ר. אגיע ללונדונבאום בהמשך השבוע. משוחררים".
וכעת נשאלת השאלה: במה מותר יובל דרור מנבחרי הציבור? האם העובדה שהוא אזרח רגיל מאפשרת לו לפרסם את השתתפותו בתוכנית ולהזמין את העוקבים אחריו לצפות בו, ואילו הפוליטיקאים מחויבים לשמור על פסון? וכיצד הוא מצפה מהם לשמור על קשר עם הציבור? שיישבו בלילות ויקלידו סטטוסים מדם לבם? שיציגו תצלומים שלהם במועדון עם החבר'ה? שיעלו באינסטגרם תמונות מהים אוחזים ארטיק ושולחים נשיקה? מה יגרום לדרור לא למתוח ביקורת על דף הפייסבוק של נבחר ציבור?
וכאן הגעתי לתשובה העגומה: כנראה שכלום. שום דבר לא ימנע ממנו לבקר אותם, לא המחשבה שאולי אין חוקים מיוחדים לשימוש במדיום הזה (וזה כנראה מה שמוסיף לו קסם) וגם לא העובדה שהוא עצמו מתנהל באותה דרך (אם כי הסטטוסים שלו כנראה אלגנטיים יותר). יובל דרור בחר השבוע לבקר לשם הביקורת, כדי שמשהו יהיה כתוב תחת שמו. לא משהו חשוב, לא משהו מעמיק, אפילו לא משהו עם היגיון מאחוריו, פשוט משהו שיוציא מישהו אחר אידיוט.
זו ההחמצה בטורו של דרור. הוא כל-כך התאהב בביקורת, עד ששכח שמטרתה היא לא רק לנגח וללעוג. במקום ליצור דיון מעמיק (שאני משער שיש לו הכלים ליצור), הוא בחר להשאיר את הדברים במקום הכי רדוד והכי ילדותי שמצא. הוא אסף מגוון סטטוסים והגחיך אותם. כך מבחינתו אמורה להיות ביקורת. ואם נשתמש בצורת הביטוי שלו, אפשר לומר שדרור כותב לקוראיו, "וואו, תראו אותי. איך אני צוחק על הפוליטיקאים הטיפשים האלה, איזה גדול אני".
"גם כאשר ניתנת לנבחרי הציבור פלטפורמה המאפשרת להם לדבר עם הציבור, הם מעדיפים לעדכן אותו בעדכונים יבשים ומשמימים הנגועים בהתפארות עצמית בלתי נלאית ויחסי-ציבור בגרוש שאין בהם לא תועלת, לא עניין ואף לא ערך מוסף. איזה בזבוז", סיכם דרור את מאמרו. באמת בזבוז.
תומר ברנד הוא עורך חדשות ב"מעריב" ועורך מדור הדעות באתר האינטרנט nrg