מדינת הרווחה

סדרת כתבות יוצאת דופן בהיקפה שפורסמה בחודשי האביב בעיתון "כלכליסט" ביקשה לפצח את המנגנון הפגום שמאחורי הפנסיה – תחום סיקור אפרורי אך קרדינלי, שבדרך-כלל נדחק, אם בכלל, לעמודי החדשות הפיננסיות, שם נוהגים לקברו בינות לדיווחי בורסה, טבלאות ותמונות גנריות של קשישים שמחים או מודאגים.

המסקנה המתבקשת מהפרויקט המעמיק, שנמסר לידיו של הכתב שאול אמסטרדמסקי, היתה שאין לסמוך על מערכת הפנסיה רוויית הסיכונים והתכמונים, וכי מי שהמעה בידו יעשה בחוכמה אם ידאג לבטח את שנות זקנתו גם באמצעות השקעה באפיקים אחרים. בניכוי בני-המזל המתמעטים הזכאים לפנסיה תקציבית, הכסף שיפקידו תושבי ישראל בקרנות הפנסיה עתיד להתכרסם בעשורים הקרובים פעם אחר פעם, לא אחת במפתיע, ומי יודע עד איזו רמה.

את גובהה המתקצץ של הקצבה שיקבלו הישראלים לעת זקנה אמור לאזן מנגנון ביטוח ממלכתי שעליו אחראי המוסד לביטוח לאומי. הבוקר מתבשרים קוראי "כלכליסט" כי גם מנגנון הביטוח הזה הולך ומתכרסם. "ביטוח לאומי לא יוכל לשלם לכם את קצבת הזקנה", מודיעים עורכי "כלכליסט" לקוראיהם בכותרת לכתבה רחבת היקף מאת מיקי פלד, המוקדשת לנתוני דו"ח הביטוח הלאומי לשנת 2012, שנחשפו בסוף-השבוע שעבר.

"אנחנו נמצאים בתהליך של שחיקת הקרנות שלנו, פשוט כי התשלומים שאנחנו צריכים להעביר גדולים מההכנסה שמגיעה", אומר לפלד מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור-יוסף, ומסביר כי נוסף להעלאת דמי הביטוח, נדרשת כעת גם דחייה של גיל היציאה לגמלאות. "אם אנשים יישארו בשוק העבודה יותר זמן, הם גם לא יצטרכו לקבל קצבת זקנה וגם ימשיכו לשלם דמי ביטוח", הוא מסביר.

ב"דה-מרקר", בכתבה המקבלת הפניה משער "הארץ", כותב חיים ביאור על מחקר של המוסד לביטוח לאומי המתמקד בבעיה בוערת אחרת. "הביטוח הלאומי: הישראלים מהמובילים במערב בתשלום נמוך משכר המינימום", קוראת כותרת דיווחו, הרצוף בסטטיסטיקות המפרקות את התופעה לגורמיה. לדברי עורכי המחקר, אין קשר בין העלאת שכר המינימום לבין שיעורם של המעסיקים הבוחרים להפר את החוק ולשלם לעובדיהם משכורות נשך. "אנו קוראים למעסיקים להימנע מהעסקה פוגענית", נמסר (בין היתר) בתגובת משרד הכלכלה לממצאים.

ב"גלובס" השיקו אמש פרויקט עיתונאי שנועד למפות את שקיעתו של מוסד חברתי אחר: מערכת הבריאות הציבורית. תחת הכותרות "קריסת מערכות" (ראשית) ו"פשיטת הרגל של הרפואה הציבורית" (סטמפה) מגולל הכתב שי ניב את חלקה הראשון של סדרת הכתבות, המוקדש לתקציבים העצומים המופנים לבתי-החולים הציבוריים ולתפוקה הנמוכה שלהם. את החסר ממלאים גופי הרפואה הפרטיים, שהם כלי יעיל יותר להפקת רווחים.

"שמים פתוחים? נמלים חדשים? כך נראית המערכת הקריטית ביותר לכל אזרח בישראל, שלא זוכה לשום מסיבת עיתונאים חגיגית ולמלים מצוחצחות מצד ראש הממשלה ושריו הבכירים", כותב ניב בטור הנדפס על שער "גלובס". "אין שום אינטרס לקצר את התור למאושפז", אומר לו ד"ר ערן הלפרן, מנהל המרכז הרפואי על-שם רבין. "אם מנהל בית-חולים חושב כלכלית, הוא צריך להיות מטורף בשביל לערוך לאותו מאושפז מספר בדיקות ביום אחד".

שלושת עיתוני הכלכלה של ישראל מיישרים ביממה האחרונה קו עם תפיסה כלכלית שמאלית. מידע חדש על קריסתם של מוסדות רווחה ובריאות ניתן להציג גם באופן המבליט את פרשות הבזבוז, השחיתות והשלומיאליות המאפיינות את רובם. כשלים של גופים הפועלים בחסות המדינה הם לעתים קרובות חומר דלק ליוזמות הפרטה למיניהן. יוזמות ממלכתיות להעלאת מסים נענות לא פעם בטענה כי מדובר בפגיעה בחופש הפרט. "כלכליסט", "גלובס" ו"דה-מרקר" בחרו הבוקר, כמו בבקרים קודמים, בנתיב אחר.

אלימות משטרתית

"החלטתו של המפכ"ל דנינו להקפיא את השימוש באקדח הטייזר התקבלה זמן קצר לאחר שתמונות של שוטרים מחשמלים שלא לצורך עצור כיכבו במהדורת החדשות. אלא שמתברר שמאז החל השימוש במכשיר טרם גובש נוהל קבוע בעניין. והתלונות? הן היו גם לפני התיעוד הטלוויזיוני", מסכמת כותרת המשנה לרשימה מתבקשת מאת יניב קובוביץ, כתב הפלילים של "הארץ", שהסיקור הביקורתי שלו תוגמל בסכסוך מיוחצן עם מושא הסיקור המרכזי שלו, משטרת ישראל.

בכתבתו נדרש קובוביץ להודעת ההקפאה שהפיצה המשטרה בימים האחרונים, בעקבות ביקורת ציבורית שהוטחה בגוף שקיבל לידיו מונופול על הפעלת אלימות כלפי אזרחי מדינת ישראל ותושביה. תיעוד של שוטרים המחשמלים שוב ושוב את בועז אלברט, תושב ההתנחלות יצהר, בעת לקיחתו למעצר בגין הפרה של צו הרחקה, חשף פרקטיקה מקובלת בקרב שוטרים. קובוביץ מביא קולות של כמה מהם, שהעידו בעילום שם על ההנאה והתועלת שמסב להם שימוש מסוג זה בחשמל בפורום "שוטרים חשופים בניידת".

שוטרים ישראלים עוצרים מפגין ללא שימוש בטייזר. ולאג'ה, 27.4.10 (צילום: נאג'ח השלמון)

"ליגה של מכשיר, פצצה", כתב משתמש אנונימי אחד המצוטט בכתבה. "כל פלצפן – תחשמלו. אל תחשבו פעמיים. אחרי שהם מתחשמלים הם מתנהגים כמו טטאלה ילדים טובים והחברים שלהם לומדים", מצוטט משתמש אלמוני אחר. "טייזר אחלה מכשיר. בלי שום מכות פירק לצעיר את הלסת. חבר'ה, ממליץ על שימוש נרחב בטייזר", מצוטט משתמש שלישי.

בטור פרשנות המתפרסם לצד הכתבה כותב קובוביץ כי לא הטכנולוגיה היא הבעיה, כי אם אלה העושים בה שימוש. "לא צריך לקחת לשוטרים את הטייזר, צריך פשוט להילחם בתופעה המכוערת והמסוכנת של אלימות שוטרים", כותב כתב הפלילים של "הארץ". "אם מפכ"ל המשטרה רוצה באמת להפסיק את השימוש בטייזר שלא לצורך, עליו לטפל בראש ובראשונה באלימות של שוטריו כלפי אזרחים, מפגינים או עצורים שמגיעים מדי יום לבתי-המשפט עם חולצות קרועות ופנים מנופחות".

ב"ידיעות אחרונות" מביאים את גרסת השוטר שתקף, ובכך מחזקים את הרושם שלפיו אין מדובר בטעות אנוש, אלא במדיניות. "פעלתי לפי הנהלים", מצטטים ירון דורון ועקיבא נוביק את השוטר האלמוני, שאמר את הדברים ל"חבריו". "העצור נשכב על הרצפה, בעט בנו והשתולל. הוא אמר, 'לא תיקחו אותי בקלות'. בגלל שהתנגד למעצר השתמשתי בשוקר", אמר עוד. בידיעה נלווית מרחיב יורם ירקוני על מקרה קודם של שימוש לרעה בטייזר שעורר מורת רוח ציבורית, שחרף חשיפתו – סופו שטופל בכלים משמעתיים בלבד.

תמונות קצרות ממאמר פוליטי מאת יצחק לאור

"הטרגדיה הבונפרטיסטית". "אנלוגיות מטומטמות לשדרות רוטשילד". "מה-שצריך-היה-להיות-שמאל-ישראלי". "הצבא הטייקוני הזה". "הפיכה נוסח פינושה". "קשקשת פוסט-מודרנית". "והיטלר, איך לא?" ("הארץ", עמוד הדעות, היום).

דרמה בירושלים

ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר בהבלטה פיסת מידע הנדמית כספין, ואינה, כפי הנראה, חלק ממערך יחסי-הציבור של ראש ממשלת ישראל. "דרמה בירושלים", מבשרת הכותרת בשער, המוקדשת לתרחיש שכבר לפני כחודשיים וחצי סיים סיבוב קטן בכלי התקשורת החרדיים והסרוגים.

"עד כה נדמה היה כי ההתמודדות הסוערת בבחירות הקרובות תהיה בין משה ליאון לניר ברקת", מדווח יהודה שלזינגר לקוראי "ישראל היום". "ואולם, ל'ישראל היום' נודע כי ראש עיריית ירושלים בעבר, אורי לופוליאנסקי, שהפסיד בהתמודדות מול ברקת, מתכוון לטרוף את כל הקלפים ולהכריז על מועמדותו אחרי ראש השנה" (קביעה הכוללת לפחות טעות עובדתית אחת).

על-פי דיווחו של שלזינגר, הזוכה להפניה משער החינמון, לופוליאנסקי שוחח על התרחיש עם כמה מחבריו הקרובים, ו"לדבריהם נשמע החלטי מאוד". הסיבה לעיכוב ההכרזה על ריצתו, מסביר שלזינגר, נובעת מעדותו הצפויה במשפט הולילנד, שבמסגרתו מואשם ראש העיר בדימוס בלקיחת שוחד בהיקף של מיליוני שקלים. "אורי הוא איש הגון ונקי", מצוטט חבר אנונימי. "לופוליאנסקי בחר שלא להגיב לכתבה", נכתב בסופה.

מזכרת מראש העיר (1): לופוליאנסקי עם אולמרט, 4.4.10 (צילום: פלאש 90)

מזכרת מראש העיר (2): לופוליאנסקי עם נתניהו, 14.11.07 (צילום: אוליביה פיטוסי)

מזכרת מראש העיר (3): לופוליאנסקי עם ברקת בהרמת כוסית לרגל כניסתו לתפקיד, 3.12.08 (צילום: פלאש 90)

מזכרת מראש העיר (4): לופוליאנסקי מתבדח עם עיתונאים בבית-המשפט, 14.4.10 (צילום: יוסי זליגר)

ובכן, מסובך

"כמה זה כבר מסובך להטיס אף-16?", מאתגרת שאלה רטורית הנדפסת על שער "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", על רקע תמונתה של העיתונאית וסופרת הילדים המצליחה סמדר שיר. "שלחנו את סמדר שיר לסימולטור הכי משוכלל בצה"ל ביחד עם בוגרי קורס טיס שעולים בפעם הראשונה על מטוס קרב. זה כמעט נגמר באסון".

ענייני תקשורת

אבי בניהו. "הרפז: דובר צה"ל הניע את המהלך להכפשת ברק", מעדכנת את קוראי "מעריב" כותרת לידיעה על ההתפתחות האחרונה בפרשה שנודעה כ"פרשת גלנט", שהפכה ל"פרשת הרפז", וכעת, כך נראה, נמצאת בדרכה להפוך ל"פרשת אשכנזי". כל העיתונים מדווחים הבוקר על הדברים שכתב למבקר המדינה בועז הרפז, המזוהה כמנסח המסמך המזויף שנועד לפגוע במתחריו של הרמטכ"ל לשעבר.

כתב "מעריב" ו"מקור ראשון" יוחאי עופר מפרט את שמותיהם של עיתונאים שייקראו להעיד במסגרת אחת מהסתעפויותיה המשניות של הפרשה, "מודעת הפוטש": איילה חסון-נשר, בן כספית, יואב יצחק, יוסי יהושוע, טל לב-רם, חנן גרינברג ורונן ברגמן. "חייבים להסתער אל עבר האמת", כותב ב"ישראל היום" דן מרגלית, שקיבל גם הוא תפקיד פעיל בפרשה הסבוכה, בעקבות תביעת דיבה שהגיש הרפז נגדו ונגד ברגמן. "הכזב מתבצר, ותפקיד בני האור לנוע לעברו בגישת 'עלי בריקדות ניפגש'", מסכם מרגלית לתפארת המליצה.

העיתונאים של השכנים. צבי בראל, בטורו הקבוע "שכנים", כותב הבוקר על תהפוכותיו האידיאולוגיות של העורך הראשי של החשוב בעיתוני מצרים. "עבד אל-נאצר סלאמה, עורך 'אל-אהראם', תוקף את מורסי. קודם הוא תמך במורסי. לפני זה במובארכ. הכל, רק לא לאבד את הג'וב", מסכמת כותרת המשנה.

רייטינג. אביב לביא כותב ב"גלובס" על "בלוף הרייטינג": האופן המנופח שבו כלי התקשורת הישראליים מדווחים על שיעורי הצפייה בתוכניות טלוויזיה, המייצר, לדבריו, תחושה של בדידות. "המספרים העצומים שמהבהבים ליד שמותיהן של תוכניות הריאליטי – מ'האח הגדול' ועד 'המירוץ למיליון' – יוצרים רושם שאני בין האנשים הבודדים בישראל שלא צופים בהן", כותב לביא בעקבות סדרה של פרסומים באתר זה. "הנתון הטוטליטרי הזה מייצר לחץ חברתי: לא נעים להיות היחיד שלא הגיע למסיבה, גם אם אתה טיפוס ששונא מסיבות".