דמותו של ישו, אבי הדת הנוצרית ומשיחה, היא אחד הנושאים הטעונים והרגישים ביותר בארצות-הברית. אחת לכמה שנים פורצת סערה סביב ייצוגו התקשורתי של הצלוב מנצרת, ולתוכה נמהלים אמונה דתית, דעות קדומות, שאלות של אתיקה עיתונאית וגם לא מעט אגו. העובדות, פעמים רבות, אינן באמת חשובות. הרגש הוא שמולך.
המהומה התורנית החלה סביב רב-המכר "פנאט: החיים והזמנים של ישו מנצרת" (Zealot: The Life and Times of Jesus from Nazareth), המציג את דמותו של ישו כמי שבהחלט לא הושיט באהבה את הלחי השנייה: מהפכן לאומני ובן-אנוש קנאי, שהתאים עצמו לתקופה הסוערת שבה חי וביקש, כמו כמה מאחיו היהודים, לגרש את הרומאים מישראל בכוח הזרוע ולהשליט את "מלכות האלוהים" היהודית על אדמתם.
הספר נכתב על-ידי רזה אסלן, היסטוריון בתחום הדתות (תלוי את מי שואלים), מוסלמי (שוב, תלוי את מי שואלים), ומומחה לישו (כן, כן. גם במקרה זה: תלוי את מי שואלים). היא נמשכת כבר יותר משבועיים, ובינתיים מסרבת לדעוך. הספר עצמו מככב ברשימות רבי-המכר, הוא הספר הנמכר ביותר אי-פעם בקטיגוריית חקר הדתות, והדרישה להרצאות מפי המחבר היא עצומה.
את הבאזז התקשורתי וההצלחה המסחרית הגדולה שבאה בעקבותיו החל ראיון טלוויזיוני קצר בפוקס-ניוז, שנערך כחלק משגרת קידום המכירות לספר והפך ללהיט ויראלי. אסלן הוא סלב-אקדמיה, פרופסור יפה בלורית המסוגל לתווך מסרים מורכבים בסאונד-בייטס קצרים ומדויקים, שילוב מנצח עבור תוכניות האירוח והאקטואליה, אולם דווקא העוינות שבה התקבל בפוקס הפכה אותו לכוכב. המראיינת, כתבת הדת של פוקס-ניוז לורן גרין, פתחה כבר בשאלה הראשונה בהתקפה על עצם הלגיטימיות של מחקרו של אסלן. "אתה מוסלמי, אז למה כתבת ספר על המייסד של הנצרות?", שאלה.
אסלן לא התבלבל והשיב ברהיטות ובנחישות: "שיהיה ברור. אני מומחה לדתות שיש לו ארבעה תארים, כולל אחד בברית החדשה... זה לא סתם מוסלמי שכותב על ישו – אני מומחה עם דוקטורט בהיסטוריה של דתות... אני פרופסור בהיסטוריה של דתות, כולל הברית החדשה – זהו משלח ידי... שיהיה ברור, אני רוצה להדגיש שוב, אני היסטוריון, אני דוקטור להיסטוריה של דתות".
גרין נראתה נבוכה. ניכר שחשבה שיהיה קל יותר לגרום לאסלן לסטות מהמסר, אבל במקום לגרור אותו לדיון על הלגיטימיות של מחקרו – נחשפה כבעלת דעות קדומות הסבורה שרק למלומדים נוצרים מותר לעסוק בחקר הנצרות. השאלות הבאות שיידתה באסלן, דקלומי ציטוטים של ביקורות שלא היא חיברה, לא שינו את התחושה כי המראיינת העוינת הגיעה לראיון עם תחמושת דלה במיוחד. גרין ההמומה הפכה לקאלט, והשאר נכתב בתולדות רשימות רבי-המכר בעיתונים.
רזה אסלן בראיון הוויראלי עם לורן גרין (צילום מסך)
את ההרמה להנחתה שהציעה לו גרין ניצל אסלן עד תום. כמעט בכל פעם שנשאל שאלה מצא דרך לחזור אל האס המנצח שהמראיינת העניקה לו בבורותה בתחילת הראיון. שוב ושוב הדגיש, לעתים במענה על שאלות בנושאים אחרים, את הקרדיטים המרשימים שלו: "כדי להבהיר, אני רוצה להדגיש זאת שוב, אני היסטוריון. יש לי דוקטורט בהיסטוריה של דת. זאת לא דעה של מוסלמי, זאת עבודה אקדמית בהיסטוריה...".
כך גם כאשר התבקש לערוך השוואה לגיטימית בין ממצאיו ההיסטוריים לבין התפיסות המסורתיות של האסלאם: "[...] ושוב, אני יודע שהזכרנו את זה כבר שלוש פעמים, אני לא בטוח מה האמונה שלי קשורה ל-20 שנה של התעמקות אקדמית שלי בברית החדשה". בשלב הזה אסלן כבר נראה כמעט זחוח, ואפילו לא המתין לניסיון השלומיאלי של גרין לשאול שאלה נוספת לפני שהדגיש, בפעם הרביעית, את קורות חייו המקצועיים.
הראיון של גרין עם אסלן היה ללהיט יוטיוב עם מיליונים רבים של צפיות, גרין הפכה מושא ללעג ברחבי העולם, אסלן נישא על גלי הפופולריות להצלחה מסחררת, ופוקס-ניוז חיזקה את תדמיתה כתחנה שדבקה במסר השמרני על חשבון העובדות וההגינות. ואז קרתה תפנית מפתיעה: אסלן, מסתבר, לא אמר את האמת כשירה במראיינת את שורת תאריו האקדמיים ונסיונו המחקרי. כן, יש לו ארבעה תארים – אבל לא, אף לא אחד מהם בהיסטוריה. אחד בלימודי דת, שני בתיאולוגיה, שלישי באמנויות, והרביעי, הדוקטורט, הוא בסוציולוגיה. גם הקביעה שלו כי הוא "היסטוריון" וגם הטענה כי הוא בעל "דוקטורט בלימודי היסטוריה" אינן עומדות במבחן הדיוק העובדתי. גם ההצהרה שבאה בהמשך הראיון, שלפיה הוא מתפרנס ממשלח ידו כ"פרופסור להיסטוריה של דתות", אינה נכונה כלל ועיקר – משלח ידו היומיומי של אסלן הוא מרצה בכיר לכתיבה יוצרת באוניברסיטת USC שבריברסייד קליפורניה (במקור: Associate Professor, שזו הדרגה השנייה מבין שלוש של פרופסורה בארה"ב, מקביל לפרופסור חבר או למרצה בכיר בישראל).
רזה אסלן (צילום:Security & Defence Agenda , רשיון cc-by)
בכלל, נדמה שאף אחד לא ממש אוהב להיצמד לאמת בסיפור הזה. במסגרת המתקפה-רבתי שהוסטה עכשיו מהדעות הקדומות של גרין לשקרי הנוחות של אסלן, חזרו מבקרי הספר לאותה טענה עצמה של גרין כאילו אסלן מסתיר את אמונתו המוסלמית ומתחזה למומחה דתות חסר פניות כדי להעצים את אמינותו. המבקרים מתבססים, בין היתר, על מאמרו של ג'ון ס' דיקרסון, איש דת נוצרי ובעצמו מחבר של ספר על תיאולוגיה נוצרית. "הספר אינו דיווח היסטורי על ישו, אלא דעה מוסלמית מלומדת, אך הטלוויזיה והרדיו מוכרים אותו כהיסטוריה אובייקטיבית", קבע דיקרסון – ב"פוקס ניוז.קום" כמובן.
דיקרסון לא הסתפק בהטחת האשמות, אלא נקב בשלוש דוגמאות: ראיונות עם אסלן ברדיו הציבורי (NPR), ב"מורנינג ג'ו" ב-msnbc וב"דיילי שואו". אלא שהאזנה לראיון עם אסלן ב-NPR מגלה כי המראיינת פותחת בהצגת ההיסטוריה הדתית של אסלן, כולל שיבתו אל האסלאם, ואף שואלת אותו עצמו על הרקע הדתי שלו. ב-msnbc, בעלת ההטיה השמאלית הברורה, אסלן מתקבל בחיבה, אולם המראיינים מעמתים אותו עם הסתירה בין קביעותיו לגבי הנצרות לבין האידיאולוגיה הנוצרית עצמה, ואינם מהססים להפנות אליו שאלות פרובוקטיביות. ה"דיילי שואו" היא, כידוע, תוכנית סאטירה מבית-היוצר של "קומדי סנטרל", לא "פגוש את העיתונות".
אז מה הלקח מכל המערבולת הזאת? ראשית, שהטיה פוליטית ואידיאולוגית היא מתכון לעבודה עיתונאית קלוקלת. שנית, שקורבנותיה של עבודה עיתונאית קלוקלת של גוף תקשורת מוטה פוליטית ואידיאולוגית כמו פוקס-ניוז אינם בהכרח מופת של אמינות ודיוק בפני עצמם. ושלישית – כשהתקשורת האמריקאית עוסקת בישו, כדאי לצרוך את החומרים שלה עם מנה הגונה של כפרנות בריאה.