יוסי גורביץ, עיתונאי ובלוגר, כתב בצהרי יום שני בשבוע שעבר, בסטטוס שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו: "היום, כמו בכל יום, מאות אלפי הורים לא שכחו את ילדיהם במכונית. מספיק להתייחס לתופעה שהמשמעות הסטטיסטית שלה אפסית כחומר לכותרת ראשית #הטפשה".
גורביץ, שמרבה לבקר את התקשורת גם בבלוג המצוין שלו "החברים של ג'ורג'", התעצבן מהאינטנסיביות שבה סוקרו צמד מקרי המוות שהתרחשו יום אחרי יום, של תינוקות שנשכחו על-ידי הוריהם במכונית. ואכן, שתי הטרגדיות היו האייטמים הפותחים של מהדורות החדשות באותו ערב, כמו גם בכותרות העיתונים למחרת. מתווכי האינפורמציה מילאו אחר כל כללי הטקס הבלתי כתובים המצופים מהם לכאורה: הטקסטים היו מכלילים ונדושים, האותיות – אדומות מדם. עד כאן הכל צפוי וידוע.
אלא שדווקא הפלטפורמה שבמסגרתה שטח גורביץ את טענתו – קיר הפייסבוק – חתרה תחת אותה הטענה באופן מעניין. נדמה היה, באותו היום, שמספר גדול במיוחד של אנשים מצאו לנכון להתבטא בנושא, באמצעות סטטוסים וטוויטים, עוד בטרם כבש את הכותרות הראשיות. הסטטוס של גורביץ, לשם המחשה, נכתב בצהריים, בשעה שבה מפלצת החדשות עדיין נמה. גם אנשים רבים אחרים לא נזקקו לתמר איש-שלום, לונדון וקירשנבאום או רפי רשף כדי שיגידו להם על מה לכתוב או לצייץ, לא כל שכן לעורכי עיתוני יום המחרת. עמודי פיד רבים רעשו וגעשו באותן שעות – ובאמוציונליות שיא, יש לומר.
אמנם כל הכותרות הראשיות של כל האתרים הגדולים הוקדשו גם הן לטרגדיה בנקודה כלשהי במהלך אותו יום, אבל מחזור החיים של הידיעות הראשיות באתרי החדשות מהיר ועצבני, ובכל יום נתון יימצא נושא כלשהו שיככב בכולם בו בזמן. זו הדרמה של אתרי החדשות: ידיעה אחת תמיד תהיה חייבת להופיע מעל כל השאר. אין לכך שום קשר למצב העניינים במציאות.
בקיצור, לא צריך להיות פסיכולוג יונגיאני כדי לקבוע שעוצמתו של הסיפור המדובר נבעה מאיזו איכות פנימית, אוניברסלית, ארכיטיפית אפילו, ולא בשל הטפשה מכוונת של התקשורת, תופעה מוכרת וחשובה שכבודה המפוקפק במקומו מונח. כשאיש-שלום ניפקה בחדשות 10 את הקלישאה שלפיה "אין הורה שלא עוסק ביממה האחרונה בשאלה 'האם אסון כזה עלול לקרות גם לי'", היא כנראה צדקה, גם אם התנסחה במשיחות מכחול בגודל מכונית.
אבל דומה שבמקרה הזה פעל על האנשים שהתבטאו בנושא כוח נוסף, אחר. כדי לנסות לאפיין אותו ארצה להצביע על אירוע אחר שהתרחש בדיוק יממה אחר-כך, ערב תשעה באב. גם כאן אנשים רבים מצאו לנכון להתבטא בנושא מסוים – חורבן הבית – ללא שום כפייה חיצונית. והפעם לא היה לזה שום קשר לחרדה קמאית. גם אי-אפשר לומר על הקבוצה שנדגמה שיש לה אוריינטציה דתית או מסורתית.
מה מביא ציבור גדול של אנשים להתבטא בנושא מסוים ובאותו עיתוי? התשובה היא שזה ככל הנראה נתפס בעיניהם "מתאים", או "במקום", או כל סיבה אחרת שהיא כמעט תמיד חמקמקה מכדי לנסח במלים. ניסוח אפשרי אחד שלה: כי כך עושים כולם. וכשכולם עושים דבר מה בצוותא, יש בזה אלמנט מרגיע, משכך חרדה. זו גם תופעה המזינה את עצמה: ככל שיותר אנשים לוקחים בה חלק, כך גדל הפיתוי להצטרף.
כאן מונח בעיני לב העניין, החומק מהאוחזים בגישה שהכל הוא בבחינת הבניית מציאות של תקשורת ההמונים.
עד לא מכבר היה אפשר להצביע על מנגנון מסיבי שהיה בכוחו לקבוע את סדר היום הציבורי: הכרוניקה החדשותית. הוא היה אמנם מבוזר ומפורק, מחולק בין כלי תקשורת רבים ומפוצל בתוכם פנימה, חמקמק ולעתים אף מופשט, אבל היה מכנה משותף שחיבר בין כל רכיביו השונים, ולכל אחד מאותם רכיבים כשלעצמו היה מקור קיום פיזי. כעת, כשהרשת החברתית הפקיעה מאמצעי התקשורת את השליטה במרחב הביטוי הפומבי, מתברר כי המנגנון הזה הופנם לתודעות הפרטיות. הכרוניקה הפכה לאינדקס פנימי שבעזרתו אנשים ממשמעים את הדיבור, והם עושים זאת מרצון וללא תלות במוסדות חיצוניים.
בניגוד לעורך החדשות, שמוצא עצמו ממציא אייטם כלשהו על תשעה באב "כי צריך", אנשים רבים מתבטאים בנושא ברשתות החברתיות מרצונם החופשי. אפשר לטעון, ובצדק, שאמו-מולידתו של ה"כי צריך" – מעין דמות קורא מדומיין שכבר שנים ארוכות מוליכה בכחש את עורכי החדשות – חולקת קווי דמיון רבים עם הורתו של הרצון לכתוב "כי כך כותבים כולם". כעורך חדשות אמציא ידיעה על תשעה באב כי אני מניח שמישהו מתעניין בנושא, כמעט כשם שכחיית פייסבוק אני כותב עליו סטטוס משום שאני משער שלמישהו דחוף לשמוע מה יש לי לומר בעניין.
ואולם, מבחינת המבנה של שני התהליכים, אי-אפשר להתכחש לפער הדרמטי הקיים בין גוף חיצוני, מוסדי ובעיקר רווי אינטרסים, המכתיב את התוכן, לבין תודעה שעוסקת בכך מרצונה – תהא שטיפת המוח שעברה לאורך שנים חריפה ככל שתהא.
בפער הזה מונחת תקווה. תקווה שהתודעה, שרק השתחררה מתנועת המלקחיים העזה שלפתה אותה עשרות שנים, תשתכלל ותזנח אט-אט את תפריט הנושאים הישן, זה שהורכב משלל אינטרסים מסחריים שהתחפשו ל"כי צריך". מי ייתן ויחלוף זמן מועט ככל האפשר עד שאותה תודעה תתחיל להתהדר בשלל נושאים חדשים ונוצצים. בואו נדבר על שכר המינימום למשל.