לפני כשבועיים, אגב דיון דחוף בוועדת העבודה של הכנסת על תוכניות ההבראה של שלמה בן-צבי ל"מעריב", פורסם נתון מדהים: בתוך כחצי שנה ירדה תפוצת העיתון בכמחצית (לכ-20 אלף עותקים). הצניחה במספר העותקים הוסברה בקשיים טכניים, פרי סיכון מחושב שנטל על עצמו המו"ל החדש: החלפת חברת ההפצה הקודמת בחברה חדשה שעדיין לא פרשה במלואה את רשת השיווק הדרושה. בא השבוע סקר TGI והמחיש כי האיום המרחף מעל המשך קיומו של "מעריב" חריף לאין ערוך מתמונת המצב שהוצגה עד כה. ועוד הוברר השבוע, ביתר שאת, שטיבו של המשבר מהותי ולא טכני גרידא.
מו"ל "מעריב" שלמה בן-צבי (צילום: אורי לנץ)
למעלה מחצי שנה חלפה מאז נטל על עצמו היזם שלמה בן-צבי את הבעלות על "מעריב". בדיון בכנסת נמסר כי הוא הפסיד בתקופה זו כ-60 מיליון שקל. מי שחשד שהנתונים העסקיים הקודרים על המצב ב"מעריב" שנמסרו לוועדת העבודה לא שיקפו את המציאות לאמיתה, ונועדו להקל על בעליו החדשים של העיתון לזכות בהבנת הח"כים לצעדי החיסכון וההתייעלות הדרסטיים שהוא עומד להחיל על עובדיו, התבדה השבוע: נתוני TGI מראים כי בחצי השנה האחרונה נרשמה ירידה של 40% בחשיפה הציבורית של העיתון לעומת מחצית השנה הקודמת (יולי-דצמבר 2012). החשיפה ל"מעריב" בימי חול מקיפה 5.8% בלבד מכלל הציבור, לעומת 9.7% בחציון השני של 2012. גם בסופי-שבוע ירדה החשיפה ל"מעריב" ב-30% והגיעה ל-8.1%.
אמנם לסקר TGI אין מעמד של כתב-עת מדעי, והשגות על מהימנותו ועל יכולתו לשמש מדד אמין לדפוסי צריכת התקשורת בישראל התפרסמו לא פעם ב"העין השביעית". עם זאת, מעטים כופרים ביכולתו של המכשיר הזה להצביע על מגמות, והמגמה המסתמנת בבירור מסקר TGI האחרון, כמו גם ההתרוצצות במסדרונות "מעריב", משרטטות לעיתון הזה אופק עגום: הרושם הוא ש"מעריב" נמצא בנתיב המוביל לדעיכתו המוחלטת – אם לא יחול שינוי דרמטי בנתוני היסוד העומדים כיום בבסיס קיומו.
עובדי בית-הדפוס של "מעריב", שנסגר בשבוע שעבר, מפגינים אתמול מול בית-הדפוס במחאה על כך שלא קיבלו את כספי הפיצויים (צילום: יוסי זליגר)
"מעריב", כמה צר לכתוב זאת, מאבד, אם לא איבד כבר כליל, את קהל קוראיו. עיתון שהתפאר בעבר הרחוק בהיותו "העיתון הנפוץ ביתור במדינה" מופץ כיום בכ-20 אלף עותקים בלבד! ספק אם יש לו קהל שבוי (כמו שיש ל"הארץ", למשל, הנאבק אף הוא על שמירת נוכחותו בעיתונות המודפסת) שמזוהה עימו ורואה בו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. מצד שני, הוא אינו מצליח לפנות לציבור הרחב, זה שנזקק לעיתון, כל עיתון, ובלבד שיספק את צורכי המידע ושעות הפנאי שלו.
אם "ידיעות אחרונות" אפוי בסגנון שנועד לענות למגוון רחב של טעמים, "הארץ" מכוון לקהל אליטיסטי וצעיר, "מקור ראשון" לציבור הכיפות הסרוגות ו"ישראל היום" לכל בר-בי-רב השש לדפדף בעיתון שאינו עולה כסף – "מעריב" החליף זהויות ב-20 השנים האחרונות, וכתוצאה מכך איבד את אחיזתו בציבור.
זו אירוניה ש"מעריב" נמצא בנתיב הקוראלס דווקא כשחזר להיות עיתון עצמאי, משוחרר משיקולים זרים ומהטיות אינטרסנטיות. תחת הנהגתו של בן-צבי "מעריב" מציע לקוראיו דיווחים ענייניים, כשהמערכת העיתונאית שלו מפרידה, בדרך כלל, בין ידיעה לדעה. יש למערכת "מעריב" קו פוליטי ולא מעט כותבים דעתנים, אך הם שומרים על כללי המשחק העיתונאיים הראויים: עמדותיהם מוצהרות ואין הן מכתיבות באופן בוטה את הדיווח העובדתי שמגיש העיתון.
נוחי דנקנר (צילום: יואב ארי דודקביץ')
זאת ועוד, בניגוד לתקופות קודמות בתולדות "מעריב", בעיקר בשנים האחרונות, העיתון של החודשים האחרונים נראה משוחרר מאג'נדות סמויות ומשיקולים פסולים. הוא מוגש כעיתון המחויב לכללי האתיקה הבסיסיים.
תחת כהונתם של כמה מהמו"לים הקודמים, בוודאי זו של נוחי דנקנר, ובעזרת עיתונאים מתקרנפים שעבדו בשירותם, היה "מעריב" עיתון שהלך ואיבד את צלמו המקצועי. התהליך הזה התפתח הן בגלל רצונן של הנהגות העיתון להשיג מטרות סמויות, או לשרת אינטרסים אישיים, והן בגלל האילוץ הנואש, ההולך וגדל, להכפיף ערכים עיתונאיים ומוסריים לצורכי ההישרדות העסקית של המפעל הזה. לתהליך ההשחתה הפנימי הזה היה תפקיד בלתי מבוטל בקעקוע היסודות שעליהם הוקם בית "מעריב". בצד התפתחויות חיצוניות בלתי נשלטות, הוא תרם למצב האנוש שבו נמצא העיתון עתה.