התוכנית "המלה האחרונה" הפכה בשבוע שעבר למרתקת כשספי עובדיה עלה לשידור ודיווח על היצמדותו של יאיר לפיד לטלפרומפטר כשהציג את הישגי יש-עתיד בתחום השוויון בנטל. בעת דיווחו של עובדיה הפתיע חנוך דאום כשטען נגדו, בשידור, שהוא אינו מבין מדוע ככתב פוליטי הוא חוזר ומזכיר את השימוש בטלפרומפטר כאילו דיווח על דבר-מה לא לגיטימי בהתנהגותו של שר האוצר. השניים, דאום ועובדיה, המשיכו להתקוטט מעל גלי האתר למשך כמה דקות, כשעירית לינור מנסה להרגיע ולפייס בנימה שאינה אופיינית לרוב למזגה הלוחמני.
עובדיה לא הצליח באותם רגעי שידור להסביר מדוע השימוש בטלפרומפטר מעורר תחושות שליליות ביחס ללפיד דווקא, אך יש להניח שהעובדה שלפיד אשף מלים ותקשורת מעוררת את הציפייה שיידע להתייצב בפני הציבור ולדבר אל אחיו (העבדים או החרדים) ישר מהלב, ללא נוסח כתוב, מהוקצע ומוכן מראש.
אך מעבר לזאת, נראה שהתיימרותו של לפיד לדבר בגובה העיניים, כמבשר של פוליטיקה חדשה, ולאמץ גישה תקשורתית דיאלוגית בדרך פנייתו לבוחריו ולציבור בכלל, היא זו שיוצרת כלפיו כעת אנטגוניזם הגובל בתחושת בוז ואכזבה קשה. כמי שמלמדת את תחום יצירת היחס הדיאלוגי בפני סטודנטים, אני נוהגת להזכיר קודם כל כי דיאלוג אמיתי ואותנטי שניתן לסמוך עליו, לתת בו אמון ולבטוח בו אינו כזה שמיישמים כתכסיס, כשיטה או כשימוש מניפולטיבי ויעיל במלים, מרשים או מרגש ככל שיהיה.
כולנו כבני-אדם כמהים ליחס דיאלוגי (שהוא יחס מכבד, ישיר, שוויוני ואכפתי), ולכן, כשהאחר מתיימר להיות דיאלוגי, יוצר ציפייה שהוא ידבר מלב אל לב, אך למעשה מלהטט בשפה כלוליין מלים ומשתמש ב"מהלכים" דיאלוגיים כבטכניקת שחמט – הרי שנוצרת תחושה קשה של אובדן אמון.
לפיד הוכיח בכתיבתו ובנאומיו כי הוא אומן בחירת המלים והשימוש בהן – מ"אחי העבדים" דרך "איפה הכסף?", "המדינה סיימה לקבל מכבודו הוראות", "אז תהיה מלחמה", "תקציב של תקווה" ועד הביטוי הטרי "אחי החרדים". לפיד גם נוקט טכניקה שיוצרת חזות של קרבה, אינטימיות וישירות כשהוא בוחר להשתמש בשמות פרטיים של אנשים כמו "ריקי כהן" מחדרה ו"אשר" מבני-ברק. לפיד גם מאמץ אמצעי תקשורת חלופיים עם בוחריו, שמאפשרים כביכול שיח ישיר, נגיש, זמין ופתוח, כמו השיח הפייסבוקי, או הווידיאו-צ'אט. כלומר, מבחינת השימוש בטכניקה – לפיד מיישם מהלכים מובנים ומוכרים ליצירת רושם דיאלוגי.
יאיר לפיד, אפריל 2013 (צילום: יונתן זינדל)
אולם הדיאלוג שהוא מתיימר לנהל מתגלה יותר ויותר כטכניקת ניהול רושם ואחיזת עיניים. את צרותיה ואת מצבה הכלכלי של ריקי כהן, מייצגת מעמד הביניים, לפיד בכלל לא הכיר לאשורו – ונאלץ אחר-כך לתקן את דבריו. את המלחמה שעליה הצהיר חסך מעצמו כשסגר דילים מוקדמים עם בעלי כוח מאוגדים. לעומת זאת יצא ל"מלחמה" דווקא נגד מי שהגדיר כ"אחים" (מלחמה על חלשים שהיא מלחמה של פחדנים, כדברי שלי יחימוביץ'), כשגזר עוד ועוד גזירות על מעמד הביניים המוחלש, בתקציב ללא תקווה.
באחים החרדים עשה שימוש תקשורתי מניפולטיבי שנועד לטשטש את הגזירות הכלכליות (לאחרונה – את העלאת המע"מ) ולחדש אהדה ציבורית דועכת. למעשה מתברר כעת שהאחים המוצהרים של לפיד הם בכלל אחים חורגים, בעוד ש"האחים הביולוגיים" שעימם הוא מקיים יחסי דיאלוג קרובים ואינטימיים הם דווקא בעלי הון כשלדון אדלסון ומנכ"ל טבע.
מעבר למשבר האמון הציבורי שנוצר כתוצאה מחשיפת הפער שבין ההצהרות הלפידיות המרשימות לבין היישום בפועל, הבעיה כאן חמורה יותר: פעמים רבות עצם השימוש בטכניקה הדיאלוגית ובמלים ה"נכונות" גורם למצהיר לפטור עצמו מהתביעה לעשות מאמץ דיאלוגי אמיתי. לכן מחוות השפה המרשימות והמיומנויות התקשורתיות המעולות, שסייעו ללפיד לרכוש את אהדתם ותמיכתם של מצביעים כה רבים ולהפוך אותו מאיש תקשורת למטיאור פוליטי, הן גם אלה שעלולות להפוך אותו לשר אוצר מנותק, יהיר ומנוכר, שדיבורו מלא בהצהרות יפות, אך מעשיו מנותקים מחזון, מאומץ אמיתי ומתעוזה.
כשר שכזה, הוא עלול להמשיך לעורר אכזבה ציבורית כואבת ולהביא על מפלגתו ועלינו נפילה צורבת, כואבת וקשה.