הכתבים שסיקרו ביום רביעי את מסיבת העיתונאים של יאיר לפיד, כמו גם צופי הטלוויזיה, לא יכלו להתעלם מהאביזר שהפך לחלק בלתי נפרד מהופעותיו הפומביות של שר האוצר: הטלפרומפטר. אחרי פייסבוק וריקי כהן, היו שני לוחות הפלסטיק השקופים שמהם קרא את דברי הפתיחה שלו לצירים נוספים המחברים בין גלגולו הקודם של לפיד כאיש טלוויזיה בולט לבין ישותו העכשווית. זו אינה רק זיקה אישית: הטלפרומפטר של לפיד, כמו שכבת האיפור על פניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, היו לסמליו של התהליך שעברה הפוליטיקה בחצי המאה האחרונה, שבמסגרתו המפלגה והאידיאולוגיה נדחקו הצדה ע- ידי המנהיג וההצגה התקשורתית.

הטלפרומפטר מלווה את לפיד מאז צעדיו הראשונים בפוליטיקה. כך היה עוד ביוני 2010, כשכתב קול-ישראל יואב קרקובסקי הביא לראשונה את קולו של לפיד בכנס אוהדים בהרצליה. האירוע נשמע ונראה כ"השקה רכה" של קמפיין בחירות והוליד בעקבותיו הצעות ל"חוק לפיד", שבו ביקשו ח"כים להטיל תקופת צינון על איש תקשורת שעובר לפוליטיקה. קרקובסקי ציין אז כי בשרטוט עתידה של ישראל וב"מסע" שאליו הוא יוצא נעזר לפיד בטלפרומפטר.

זה לא היה צריך להפתיע איש: לפיד, ממש כמו אביו טומי לפיד ז"ל, מבין היטב ש"הפוליטיקה החדשה" היא פוליטיקה של תקשורת. אבא טומי היטיב להסביר עם כניסתו לפוליטיקה ב-1999 כי התפיסה הישנה שבה התקשורת היתה ישות נפרדת, שרק עוסקת בסיקור הפוליטיקה, חלפה מן העולם. הפוליטיקה והתקשורת, אמר אז, מעורבות זו בזו ולא ניתן להפריד ביניהן. חד יותר היה שנים אחדות קודם לכן החוקר האיטלקי ג'נפייטרו מזולני, שכתב על "המהפכה הקופרניקאית" שעברה הפוליטיקה: אם קודם לכן חשבו שהכל נע סביב המפלגות, עכשיו התברר כי הכל נע סביב ובתוך התקשורת. התיאור הזה נכלל במאמר שבו תיאר וניתח את התהליך שבו המערכת הפוליטית באיטליה, בניצוחו של איל התקשורת סילביו ברלוסקוני, התאימה את עצמה לכללי המשחק של הטלוויזיה המסחרית. כותרת המאמר היתה: "וידיאוקרטיה". 15 שנים אחר כך אימץ הבמאי אריק גנדיני את המונח כשם לסרט שבו תיעד את הפוליטיקה והחברה באיטליה בצל האימפריה התקשורתית של סילביו ברלוסקוני, "וידיאוקרטיה".

בווידיאוקרטיה כמו בווידיאוקרטיה: חייבים לנצל את הדימוי, את הניסיון ואת הטכנולוגיה של אולפן הטלוויזיה, שם נולד גם הטלפרומפטר. הוא נועד לאפשר לקריין החדשות להביט אל המצלמה ולא להשפיל את עיניו אל הניירות שלפניו. העתקתו לזירה הפוליטית היתה בלתי נמנעת: הפרסונה הפוליטית מבקשת גם היא ליצור קשר ישיר, עין מול עין, עם הצופה בבית. בימי הרדיו הצליח הנשיא פרנקלין דלנו רוזבלט לפנות היישר לאוזנו של האזרח האמריקאי באמצעות שידורי "השיחות ליד האח". יורשיו חיפשו את המקבילה הטלוויזיונית, ומצאו בטלפרומפטר את הפתרון.

זה החל באימוץ המכשיר המקורי שניצב באולפני הטלוויזיה צמוד לעדשת המצלמה, ועליו התגלגל והוקרן הטקסט בשידורי חדשות ואף בצילומים של אופרות סבון וסדרות. על-פי אתר המוזיאונים ומכוני המחקר "סמיתסוניאן", היישום הפוליטי הראשון של הטלפרומפטר נעשה בוועידות של שתי המפלגות בארצות-הברית ב-1952. באותה שנה היה דווייט אייזנהאואר למועמד הראשון לנשיאות שהשתמש באביזר ההקרנה בנאומי הבחירות שלו. הצעדים הראשונים לא היו פשוטים: בכנס בחירות באינדיאנפוליס שמעו מאזיני הרדיו את המועמד מאיץ בכעס במפעיל הטלפרומפטר: "תתקדם, תתקדם, תריץ את זה קדימה".

בשנות ה-60 היה זה הנשיא לינדון ג'ונסון שעשה שימוש בטלפרומפטר בנאומים לאומה בטלוויזיה. זה היה פשוט לביצוע בנאומים מהלשכה הסגלגלה, ומסובך יותר בנאומים פומביים, אז הוצבו לפניו שתי קופסאות עם מסכים שהסתירו את פניו לצופים מזוויות מסוימות. נדרש יותר מעשור עד שנמצא הפתרון באמצעות הקרנת הטקסט על שני לוחות פלסטיק שקופים הניצבים מול הנואם, מימין ומשמאל, בזווית של 45 מעלות.

הנשיא רונלד רייגן חנך את השימוש הנשיאותי בסוג כזה של טלפרומפטר כשנשא ב-1982 את נאומו הראשון "על מצב האומה" בפני שני בתי הקונגרס. הטריק עבד: אחד העיתונאים הישראלים שצפה בנאום כתב למחרת כי כל הנוכחים באולם בגבעת הקפיטול וביציעים השתאו מזכרונו המופלא של הנשיא. רייגן ידע את הטקסט הארוך בעל-פה, כך כתב העיתונאי, בלא שהביט אפילו פעם אחת בדפים שהיו מונחים בפניו. את הפלא הזה הוא ייחס לנסיונו של רייגן כשחקן קולנוע, שהרי מול המצלמה הוא נדרש להריץ את שורות התסריט מהזיכרון.

הכתב הזר לא היה היחיד שנפל בפח באותו הערב. שהרי זה בדיוק הרעיון שמסתתר בשני הלוחות השקופים: הפוליטיקאי יכול להישיר את מבטו אל הקהל באולם ואל הצופים בבית, להעניק להם תחושה כאילו הוא מדבר ממש אליהם. כיוון שהרטוריקה היא חלק חשוב בדימויו של מנהיג, הטלפרומפטר מאפשר לדובר ליצור את הרושם כאילו אין הוא מדקלם מלים שנכתבו על-ידי מישהו אחר, אלא הוא מדבר היישר מן הראש או מן הלב.

רייגן אכן הביא עימו לפוליטיקה את נסיונו כשחקן, את מיומנותו הרבה בפני המצלמה. הוא האיש שבימיו החלה "הפוליטיקה החדשה" – לא זו שמתגלגלת לשווא בפיו של לפיד, אלא זו שמנהיג יש-עתיד הולך בה בדיוק במסלולם של נתניהו, אהוד ברק ואחרים. בבית-הלבן של רייגן דיברו אז לראשונה על "בימוי אירועי תקשורת". הכל היה חלק מפוליטיקה שהוגדרה בפי החוקר האמריקאי ברוס ניומן כשיווק המוני בעידן של דימויים מומצאים. זו גם "פוליטיקת האריזה" שבמסגרתה מבקשים היועצים האסטרטגיים לייצר מראית עין נוצצת ומושכת, שבינה לבין כישוריו האמיתיים של המועמד אין ולא כלום.

הטלפרומפטר השתלב היטב באסטרטגיות הללו, אבל אסור לשכוח שמדובר בעצם בכלי שנועד להפיק עוד "דימוי מומצא", עוד עטיפה כובשת לב; אמצעי עזר לפוליטיקאי להרשים את הבוחר ולשבות את לבו בזכות קסם תקשורתי, כאילו הוא מדבר בעצמו ומעצמו. ובמלים פשוטות: ישראבלוף.

זו אינה רק הציניות הישראלית שמביאה את מבקרי לפיד להתייחס בחשדנות לפוליטיקאי עם הטלפרומפטר. גם בארצות-הברית סופג ברק אובמה בשנים האחרונות לא מעט ביקורת בשל התעקשותו לעשות שימוש בטלפרומפטר כמעט בכל נאום. ליתר דיוק, ב-699 נאומים במהלך ארבע שנות כהונתו הראשונה. מי שעקב, תיעד ומנה הוא מארק קנולר, כתב רשת CBS בבית-הלבן. וכך גם בכהונה השנייה. "הוא פשוט טוב בזה, כך היה גם רונלד רייגן", כתב קנולר לפני שנים אחדות. בניגוד להם, ג'ורג' בוש הבן לא הסתדר עם המכשיר. הוא העדיף לעבוד בשיטת הכרטיסיות, שעליהן היה רושם לעצמו נקודות לדיבור, ומפעם לפעם מביט בהן.

אובמה אולי מסתדר היטב עם הלוחות השקופים, ותנועת הראש שלו מהלוח הימני לשמאלי וחזרה נראית כאילו מבטו ממוקד בקהל, אבל יריביו אינם מחמיצים שום הזדמנות כדי לנגח את תלותו בטקסט הכתוב והמוקרן. "זה סימן של העדר אותנטיות", טען יועצו האסטרטגי של הסנטור ג'ון מקיין, שהפסיד לאובמה ב-2008. "זה סימן שאינך יכול לדבר בכוחות עצמך. זה סימן שיש מישהו מאחוריך שאומר לך מה להגיד". ומיט רומני, שהפסיד לאובמה ארבע שנים אחר-כך, זכה בתום אחד מנאומיו למחמאה כשאשה מהקהל צעקה לעברו: "זה היה גדול! ועשית את כל זה בלי טלפרומפטר!".

אפילו מבית סופג אובמה עקיצות. "אינך יכול להגיד לברק שהטלפרומפטר אינו עובד", צוטט לפני ימים אחדים סגנו ג'ו ביידן. היה זה כאשר הגיע לנאום באירוע לפתיחת "חודש המסורת היהודית-אמריקאית" וביקש לפרק את הטלפרומפטר שהוכן עבורו על הבמה. "הבדיחה הקבועה אצלנו במשרד היא שברק לומד לדבר בלי טלפרומפטר, ואני לומד לנאום עם המכשיר הזה". כבר לפני ארבע שנים התבדח ביידן על תלותו המוחלטת של הנשיא במקרן. היה זה כשבאמצע נאומו של סגן הנשיא בטקס הסיום של בוגרי המכללה של חיל האוויר נפל לפתע אחד ממסכי הטלפרומפטר. "מה אומר לנשיא? אני הולך לומר לו שהטלפרומפטר נשבר", הגיב ביידן. "ומה הוא יעשה אז?".

מבחינתו של יאיר לפיד, בהתחשב בכמה תקלות ושיבושים שנולדו מאמירות לא מדויקות או פליטות קולמוס – דולצ'יניאה של דון קישוט לא במהרה תישכח – אולי מוטב לו שייצמד באמצעות הטלפרומפטר לטקסטים כתובים וערוכים מראש. בעיקר כשהוא מדבר על עניינים כמו תקציב, גירעון וגזירות. ואולי יש בכך גם יתרון מבחינתם של הצופים: שני הלוחות השקופים ישמשו תזכורת מתמדת לאופי התקשורתי-תיאטרלי, המבוים היטב, של שיח השיווק הפוליטי.