בכ"ט בשבט תרפ"ז (1 בפברואר 1927) הלך לעולמו בירושלים אחד מגאוני הדור, הרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבת סלובודקה שבחברון. כשהובא למנוחות בהר הזיתים נולד בשכונת מאה-שערים תינוק שהכל ניבאו לו עתיד רבני גדול.
התינוק, יצחק נחום לוי, גדל והיה לנער ולעלם מוכשר וחריף, ואף הוסמך לרבנות על-ידי סבו, יעקב לייב לוי, רב שכונת מאה-שערים. הכל דיברו בו שבחים, והזכירו כי הוא דור שביעי בירושלים ואבות-אבותיו נמנו עם גדולי הרבנים, מחדשי היישוב האשכנזי בירושלים בראשית המאה ה-19.
ואולם, יצחק נחום העדיף חיים אחרים, ומגיל צעיר ניתן היה למצוא אותו בירושלים החדשה, המודרנית. הוא הצטרף לתנועת נוער ציונית, ואת כשרונותיו הפנה לעולם העיתונות. שם גם התברר לו שיש בירושלים לפחות עוד שני אנשים הנקראים יצחק לוי, ואחד מהם הוא מבכירי חטיבת עציוני של ההגנה וצה"ל בראשיתו. לאור זאת שינה את שמו בחילוף מלים ובתוספת לוקאל-פטריוטית אחת: לוי יצחק הירושלמי.
במלחמת העצמאות שירת הירושלמי כחייל בירושלים הנצורה והחל לפרסם רשימות ב"דבר ירושלים", המהדורה הירושלמית של "דבר" בתקופת הניתוק מתל-אביב. לאחר המלחמה ירד לתל-אביב והיה לכתב, ולאחר מכן למזכיר המערכת ולסגן עורך ב"הדור", עיתון הערב של מפא"י.
תחילה סירב לעזוב את ירושלים ואת לילות החול עשה בתל-אביב, בעליית הגג של דפוס מפא"י. לאחר שנתיים נשבר ועבר לתל-אביב, שבה התגורר עד יומו האחרון. לא אחת אמרו עליו שהוא הירושלמי התל-אביבי ביותר. בשנת חייו האחרונה קיבל את אות "יקיר תל-אביב".
לוי יצחק הירושלמי. כל התמונות באדיבות שמואל רחמני וצולמו בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80
כעשר שנים, במהלך שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, עבד בצדו השני של המתרס התקשורתי ושימש בתפקידי דוברות מרכזיים, תחילה כדובר מפא"י ולאחר מכן כדובר הסתדרות העובדים בעת שמזכ"ל ההסתדרות היה פנחס לבון. יחד איתו נקלע לסערה הפוליטית הזכורה בשם "פרשת לבון" ונחשב לאיש אמונו, וליריבם של צעירי מפא"י כדוגמת משה דיין ושמעון פרס. הוא הופיע על כל במה שהתבקש והגן על לבון, אף לאחר שזה הודח מתפקידו על-ידי מפלגתו.
כשהקימו נאמני לבון את סיעת מן-היסוד וכתב-עת בשם זה, היה הירושלמי באופן טבעי לעורכו. בה בעת מאס בחיים הפוליטיים והחליט לחזור לעיתונות. הוא נקלט ב"מעריב" ועד מהרה היה לאחד העיתונאים והעורכים המזוהים ביותר עם עיתון זה.
בשנותיו הראשונות בעיתון הרבה לכתוב על נושאי פנים, ונחשב למומחה לחברות הדתית והחרדית. אף שכל חייו כיבד והעריך את המסורת היהודית, הוא לא חסך ביקורתו מתופעות מדאיגות בעיניו בעולם הדתי והחרדי, והיה מראשוני המזהירים מהתנכרות חוגים רחבים יותר ויותר בעולם החרדי למדינה ולערכיה.
בנובמבר 1963 הזהיר במאמר מקיף ב"מעריב": "הדתיים מתקיפים – החילונים רק מתגוננים". בהתמודדות על צביונה של עיר הבירה, כתב, זוכים הדתיים והחרדים להישגים גדולים, בעוד שהחילונים מסתפקים בדיבורים.
במאמריו, וכן בספר שכתב בתקופה מאוחרת יותר ("הכיפה השלטת", 1997), קונן על התרחקות החרדים מהמדינה ותיאר את בית הוריו, שמבין שבעת ילדיהם אחד (הוא עצמו) השתייך לתנועת נוער ציונית ובת אחת היתה קומוניסטית מוצהרת. כמה מבני המשפחה השתייכו להגנה ואחד ללח"י. שלוש מהבנות שירתו בצה"ל, על דעת האב והסב, הרבנים. "בימינו אין סיפורים כאלה בחברה החרדית", כתב.
וכמעט באותו עניין: ב-1969 ראה אור ספרו "לפתחו של בור: סיפורי ירושלים", שבו ריכז את זכרונות ילדותו משכונת מאה-שערים, אם כי תוך ניסיון שלא להעניק להם אופי אוטוביוגרפי, אלא כללי.
עבודתו העיתונאית ב"מעריב" נפרשה על פני תחומים רבים. לוי יצחק הירושלמי כתב על בעיות המדינה והעם היהודי, לצד מאמרים וכתבות על נושאי הזמן. להצלחה גדולה זכתה הסדרה "3 דורות – 3 תשובות", שבה הפגיש סבים, הורים ונכדים לשיחת עומק. בין מרואייניו בסדרה זו: ראש הממשלה גולדה מאיר, בתה שרה רחבי ונכדתה נעמי; ד"ר ראובן כצנלסון, בנו עו"ד שמואל תמיר ונכדתו ליאורה תמיר; ומשפחת כדורגלנים: הסב חיים ויסוקר, הבן יעקב סוקר (ויסוקר) והנכד ניר.
ב"מעריב" ערך, בין השאר, את עמוד הדעות ואת המוספים. בתפקידו האחרון היה סגן העורך. במשך שנים נחשב בעיתון ל"סמן השמאלי" והחזיק בדעות יוניות, מבית-מדרשם של חברי מפא"י שהקימו את סיעת מן-היסוד. הוא היה בקיא מאין כמותו בנעשה בישראל, בעולם היהודי ואף בעולם הגדול, ובמשך שנים השתתף בתוכנית הרדיו של קול-ישראל "חיוג ישיר – הצוות לרשותכם". צוות המשיבים כלל תמיד שלושה מומחים, בנושאי ביטחון, כלכלה, רפואה וענייני היום. בעוד שהמומחים לתחומים השונים התחלפו מדי פעם, לוי יצחק הירושלמי שימש תמיד עוגן התוכנית והשיב על שאלות בענייני היום.
הוא הוזמן להתכנסויות ציבוריות ופוליטיות, השתתף באופן קבוע ב"עיתוני עיתונאים" וערבי ראיונות ונחשב, כמעט עד ימיו האחרונים, למרואיין מקובל ונגיש בתקשורת האלקטרונית.
הירושלמי היה מקושר לראשי המדינה וכמובן לכל אנשי התקשורת הכתובה והמשודרת. הוא כיהן כיו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל וכיו"ר אגודת העיתונאים בתל-אביב. נוסף לכך היה, בתקופות שונות, חבר מליאת מועצת העיתונות, מליאת רשות השידור, מועצת הרשות השנייה וחבר הנאמנים של הבימה.
דני בלוך, עיתונאי וחבר קרוב מאז שנות ה-60, הגדיר אותו במלים: "אדם שתוכו כברו, איש ערכים". כאשר רוברט מקסוול רכש את "מעריב", בתחילת שנות ה-90, התנגד הירושלמי לעסקה, סירב ללחוץ את ידו של מקסוול ופרש מעבודתו בעיתון, לאחר קרוב ל-30 שנה.
ב-1992 ערך את "ספר השנה של העיתונאים" וכתב לו מבוא פסימי על עתיד התקשורת הכתובה ותקשורת ההמונים בעולם ובארץ. "משבר חמור פוקד את התקשורת הישראלית בכלל ואת העיתונות הכתובה בפרט", קבע. "עד כה לא ידעה התקשורת משבר כזה. במרוצת השנים נפתחו עיתונים ונסגרו עיתונים, אך בשנים האחרונות משבר רודף משבר, ולפני שנמצא פתרון חלקי לאחד – פורץ אחר".
הוא לא הסתיר את דאגתו ממצבה של העיתונות הציבורית, שבעת ההיא עדיין היתה לה אחיזה בקהל הקוראים. הוא צפה לה חזות קשה והביע את התקווה שיתבדה. לאחר שנים מספר הוברר לו שצדק בתחזיתו הקודרת: בתוך שנה אחת (1995–1996) נסגרו הן "על המשמר" והן "דבר".
גם העיתונות הפרטית הדאיגה אותו, בשל העברת עיתונאים ועורכים להעסקה בחוזים אישיים והתחזקות מעמדם של המו"לים, שלא אחת כפו על העיתונאים והעורכים את דעותיהם, ומי שלא היה מוכן "להתיישר" – איבד את מקום עבודתו.
דאגה מסוג אחר היתה לו באשר לאופיה של מדינת ישראל, מבחינה חברתית ודתית. כאמור לעיל, הוא לא הסתיר את חששותיו מ"חרדיזציה", כהגדרתו, של המדינה, "כאשר מתונים של אתמול הם הקנאים של היום, וקנאים קיצוניים של אתמול נראים מתונים לעומתם". הוא קרא, למרות הפערים והתהומות שבין החרדים לחופשיים, לחפש תשובות ולבנות גשרי הידברות.
בתחילת 2007 מלאו ללוי יצחק הירושלמי 80 שנה. בשנותיו האחרונות הוא נהג להיפגש עם עמיתיו מהעבר, מדי יום שישי, ב"שולחן העיתונאים", שנדד בין בתי-קפה שונים בתל-אביב וסופו שנתקבע בבית-סוקולוב. ידידיו הוותיקים האזינו לו תמיד, שכן אף בהיותו בגמלאות לא יבשו מקורות המידע שלו.
לוי יצחק הירושלמי נפטר בח' באייר תשס"ז (26 באפריל 2007). רבים השתתפו בהלווייתו ולאחר מכן הספידוהו באמצעי התקשורת, והזכירו בראש וראשונה את היותו עיתונאי בכל רמ"ח אבריו ואת החמימות שקרנה ממנו לידידים, חברים ואף מכרים מזדמנים.
יוסי אחימאיר כתב עליו: "הוא היה ליברל אמיתי שבגישתו העיתונאית, כעורך מדור הדעות של 'מעריב', נהג במקצועיות ובחברות. תמיד התעניין בשלום הסובבים אותו [...] לוי יצחק זו העברית לעילא ולעילא. זוהי העיתונות הטובה של פעם, עיתונות במיטבה שנעלמת אט-אט ודועכת". ואילו יוסי שריד אמר: "בהסתלקו עשה לוי יצחק את המעשה חסר האחריות הראשון בקריירה שלו: הוא הותיר אותנו בלי אנשים כמותו".