גדעון אלון (צילום: אלבום משפחתי)
גדעון אלון, יליד 1945, הוא הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום". אלון החל לעבוד בעיתון "הארץ" בשנת 1970 ככתב ספורט, בהמשך עבד בתפקידים רבים בעיתון וב-1990 מונה לכתב הפרלמנטרי. בשנת 2007, לאחר פרישתו מ"הארץ", עבר לתפקיד זהה ב"ישראל היום". לאחרונה יצא לאור ספרו של אלון, "ארבעים על ארבעים", ובו הוא משחזר 40 אפיזודות, גדולות כקטנות, משנותיו כעיתונאי.
בשיחה עם "העין השביעית" מספר אלון כי לאורך שנותיו ככתב פרלמנטרי חלו שינויים דרמטיים בסיקור הכנסת. "בשנים האחרונות, מאז היום שבו התחילו הדיווחים המיידיים באינטרנט, נוצרה רדידות של הסיקור. לתפיסתי, תפקידו של כתב לא רק לשמש צינור להעברת מידע. הוא גם צריך להעמיק בנושאים שהוא מסקר, להשתדל ולחקור כיצד הגוף שאותו הוא מסקר מתפקד, כי בסך הכל הכתב משמש כעיניים של הציבור. ברגע שעיתונאי מבזבז את זמנו אך ורק בהעברת דיווחים על אירועים בעת התרחשותם, או מתוך רצון להקדים את מתחריו, אין לו פנאי לעסוק בדברים יותר מעמיקים. כתוצאה מזה לא רק העיתונות מפסידה, אלא גם הציבור מפסיד והדמוקרטיה נפגעת".
נדמה שיש ירידה בנפח הכללי של סיקור הכנסת, מדוע זה קורה?
"אני חושב שזה משום שכלי התקשורת משתדלים היום להתעסק אך ורק באירועים כמו בחילופי דברים קשים בכנסת או שפיכת כוס מים. מעבר לזה, לא נכנסים למהויות. אין דיון אמיתי אלא אך ורק כותרות. חלק מהעיתונאים הם חבר'ה צעירים וכישרוניים, אבל אני מסתכל עליהם ממרום גילי ואני רואה שמוליכים אותם למקום הזה. לי יש פעם בשבוע טור על הכנסת ואני מאוד משתדל לא לעסוק באקטואליה. אני לא מסכם מה היה השבוע בכנסת אלא מנסה להאיר פינות אפלות מהנעשה בכנסת. לצערי, בעיתונים האחרים אין מדור דומה".
איך אתה מתמודד עם הדרישה להביא ידיעות על אירועים אזוטריים?
"אני מתמודד בכבוד. יכול להגיד לי עורך לילה 'ראיתי ידיעה כזו וכזו על הצעת חוק' אני אומר לו שזה לא חשוב בעיני. אני ממעט מאוד לכתוב על הצעות חוק כשהן מוגשות. לא תמצא את זה כמעט ב'ישראל היום'. אני לא כותב על כך כי לדעתי זה חסר ערך וגם מטעה את הציבור. על הצעות חוק כותבים ידיעות גדולות וכשהחוק מתקבל בקריאה שנייה ושלישית כותבים כמה שורות. הכל מסתובב סביב הפיקנטריה".
איך אתה מסתגל לשינויים הטכנולוגיים בעבודת העיתונאי? אתה מצייץ בטוויטר? אתה נדרש להעביר ידיעות לאתר לאורך כל היום?
"עד היום לא נדרשתי להעביר. היה לי ניסיון עוד בשנותיי האחרונות ב'הארץ', ביקשו שאעביר דיווחים לאינטרנט ולא כל-כך אהבתי את זה. לא בגלל הקושי לכתוב, אלא משום שזה יוצר עומס יתר בעבודה. כתב היה כותב בעבר פעם ביום ידיעה על הצעת אי-אמון בכנסת, עכשיו רוצים לספר לו מה קורה לקראת, מה קורה במהלך ההצבעה, הוא צריך להעביר ארבע ידיעות על אותו האירוע. זו עוד עבודה.
"אני בזמנו מאוד התנגדתי לעניין ולא הייתי מוכן לשתף פעולה בנושא ב'הארץ', עד שאיימו עלי שיביאו מישהו אחר שיסקר את הכנסת עבור האתר. אחר כך עשיתי את זה כמי שכפאו שד. לשמחתי הגדולה אצלנו ב'ישראל היום' לא קיים אתר ממש פעיל שמעדכנים אותו ושכתבים כותבים עבורו".
כשעברת ל"ישראל היום" השתנו במשהו גבולות הגזרה שלך?
"ממש לא. כשאני באתי ל"ישראל היום", חשבתי שאצטרך לבנות את עצמי מחדש. הדבר המדהים הוא שבאתי כבר על תקן של כוכב, של אדם מוכר. זכיתי מהיום הראשון להרבה יותר הערכה מאשר קיבלתי ב'הארץ'. באתי בסטטוס אחר מאשר בעיתון שבו עבדתי לפני כן. ברגע שמשדרים יחס כזה מצמרת המערכת זה מחלחל למטה והיחס אלי מאוד יפה. השינוי היחידי שחל הוא שאני משתדל לכתוב יותר בקיצור, למצוא רעיונות קריאים ולהביא דברים בצורה יותר קלילה".
מה בכל זאת יושב לך באחורי הראש כשאתה כותב על סיעת הליכוד, הרי העיתון מזוהה כתומך ביו"ר הליכוד?
"מעולם לא קרה שכתבתי משהו שלא נכנס בגלל הנימה הזו. כלפי סיעת הליכוד אין שום התייחסות שונה, אני מותח עליה ביקורת כמו על כל סיעה אחרת. העיתון הזה, והוא לא מסתיר את זה, תומך בראש הממשלה בנימין נתניהו. לי באופן אישי אולי יותר קל, כי אני לא מסקר את נתניהו כראש ממשלה כמו הכתב המדיני, אלא רק כשהוא בא לכנסת. דבר נוסף, לכל עיתון יש אג'נדה. אני זוכר ימים שהצעתי מאמר ביקורתי על שלום עכשיו ב"הארץ" ולא רצו לפרסם".
בתחקיר שפרסם רביב דרוקר הוצגו דוגמאות להתערבות של העורך הראשי בידיעות בעיתון. לך קרו מקרים דומים?
"לא קרה דבר כזה, שמישהו שינה מהיסוד כתבה שלי בגלל סיבות פוליטית".
לסיום, איזה מסר תעביר לדור הצעיר של העיתונאים?
"אני מקווה שכל עיתונאי שנכנס לעבודתו יידע שהוא העיניים של הציבור. הוא לא בא רק כדי לדווח, הוא צריך תמיד לחשוב שעל הכתפיים שלו מונחים אלפי אנשים שהוא מייצג. ולכן חשוב שינסה לחפור, לחפש סיפור, לראות מה לא בסדר ולא רק לקבל דברים כפשוטם ולדווח עליהם".