בחודש האחרון כתבתי שני מאמרים רפלקטיביים העוסקים בחופש העיתונות בישראל. סיכמתי את שנת 2012 בנוגע לרגולציית תקשורת ובענייני הגנה על חופש הביטוי עבור הדו"ח השנתי על התקשורת בישראל בעריכת ד"ר רפי מן וד"ר אזי לב-און, וכתבתי את החלק העוסק בישראל בדו"ח ההשוואתי הבינלאומי של ארגון Freedom House, שיתפרסם השבוע. כשמסתכלים על התמונה הגדולה רואים לפעמים דברים שלא שמים אליהם לב במהלך ההתעסקות בעכשיו היומיומי.
להבדיל מהשנים 2010–2011, שבהן היה נדמה שחופש הביטוי והעיתונות בישראל נמצא תחת מתקפה חקיקתית אנטי-דמוקרטית, שנת 2012 מתאפיינת בעיקר בחקיקה המבטאת שילוב של היבטים שונים הנוגעים להגנת הצרכן ושל חופש ביטוי ועיתונות: מפקחים על פרסומות ועל פוטושופ של דוגמניות, ומסדירים את שוק הספרים (ובין לבין מנסים, בגמגום קל, להתמודד עם חוסר התאמתם של דברי חקיקה ותפיסות שיפוטיות לעידן הדיגיטלי, ובכלל עם הפערים הדי מטרידים שבין העמדות שמבטאים שופטים בערכאות נמוכות לבין אלה של שופטי בית-המשפט העליון).
התופעה החדשה והחשובה בעיני בשנת 2012 נוגעת לבחירה במסלולים של משפט פרטי-אזרחי כתחליף להתמודדות עקרונית-אידיאולוגית על מרחב המחיה של העיתונות. אחרי שנים ארוכות שבהן סכסוכים בנושאי תקשורת קיבלו תמיד אופי של סכסוכים חוקתיים, פתאום אפשר לראות תופעות של המרת טיעוני חופש הביטוי בדרישה פשוטה לצדק וגם לכסף.
עובדי ערוץ 10 מפגינים בירושלים, יולי 2009 (צילום: יוסי זמיר)
שנת 2012 התאפיינה במערכה משפטית חסרת תקדים של עיתונאים למען שמירה על זכויותיהם מכוח דיני העבודה. בינואר 2012 הושקה ההתארגנות החדשה של עיתונאים, שהתאגדה כארגון עובדים תחת ההסתדרות. במאבק עיתונאי ערוץ 10, שבו היה הארגון החדש מעורב באופן ניכר, התבטא בגלוי המעבר מהתמקדות בלבדית בסכנות לחופש העיתונות כתוצאה מסגירת ערוצי תקשורת להתמקדות בזכויות הסוציאליות של העובדים ובחשש שמשפחות תאבדנה את מטה לחמן.
גם הסכסוך בין הנהלת אתר ynet לבין העיתונאים שביקשה לפטר היה סכסוך עבודה רגיל לגמרי. ארגון העיתונאים החדש עתר בשמם לבית-הדין לעבודה בדרישה לצווי מניעה כנגד הפיטורין ולפיצויים של 200 אלף שקל ללא הוכחת נזק מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. האתר טען, מנגד, כי לא היה כל קשר בין הפיטורין לבין התארגנות העיתונאים, וכי מדובר בפררוגטיבה סבירה של מעסיק לנהל את עסקיו כראוי. באותו הקשר, בספטמבר 2012, לאחר מכירת "מעריב" לשלמה בן-צבי, מילא ועד העיתונאים תפקיד מרכזי בייצוג העובדים ביחס להמשך פעילות העיתון לאחר העברת הבעלות. אלה סכסוכי עובדים קלאסיים על פרנסה, על פיצויים ועל מעמדם של ועדי עובדים.
הדרת נשים כמקרה בוחן
אפשר היה לומר שהמצב הרעוע בשוק העיתונות וקריסת תאגידי תקשורת הם שהובילו לצורך להתאגד ולפנות לסיוע דיני העבודה. אבל הנה דוגמה נוספת ושונה: בחירה חדשה מסוגה במסלול של פיצוי אזרחי כתחליף למסלול האכיפה הרגולטורי במקרה של הדרת נשים. תחנת הרדיו האזורית קול-ברמה החלה לפעול בתחילת 2009 מכוח זיכיון לרדיו אזורי שניתן לה על-ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו כתחנה ייעודית לציבור החרדי-ספרדי. מאז הקמת התחנה, נמנעו בתחנה כמעט לגמרי מהשמעת קול אשה, בשירה או בדיבור, זאת בשל הנחיות ועדת הפיקוח ההלכתית של התחנה.
הפיקוח הרגולטורי על תופעה מבזה ובלתי חוקית זו של הדרת נשים הוא בדיחה עצובה. בעקבות ביקורת ציבורית קיימה בשנת 2011 הרשות השנייה הליך שימוע לתחנה, שבסיומו נמסרו לה כמה הוראות, ובכללם להקדיש שעה שבועית אחת שבמסגרתה יוכלו נשים לעלות לשידור. התחנה לא עמדה בתנאים. בהמשך הורתה הרשות השנייה לתחנה לשבץ רצועת נשים יומית, אולם גם הפעם התחנה לא עמדה בדרישות. באוגוסט 2012 קיימה מועצת הרשות דיון נוסף, ובו הוחלט להורות לתחנה להגביר את היקף שיתופן של נשים בשידוריה, תוך מתן דגש גם על מתן זכות תגובה לנשים בעלות תפקיד רלבנטי לנושאים המסוקרים. אתן יכולות להקשיב לתחנה בעצמכן כדי להתרשם מה מכל זה אכן מתבצע.
לוגו תחנת הרדיו החרדית "קול ברמה"
והנה החידוש: באוגוסט 2012 הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב פורום קולך, ארגון פמיניסטי-אורתודוקסי, בקשה להכרה בתובענה ייצוגית על בסיס הוראות חוק איסור הפליה במוצרים, האוסר על כל גוף המעניק שירות ציבורי להפלות מטעמי מין. את הפיצויים נתבעת התחנה לשלם לקבוצה של מאזינות שעל-פי סקר שהוגש לבית-המשפט מתנגדות למדיניות התחנה ונפגעות ממנה.
למגמה הזאת של פנייה לדיני העבודה, ולמשפט האזרחי בכלל, כתחליף לדיון במרחב דיני התקשורת, יש שתי השלכות. אחת מהן קשורה לכאן ולעכשיו. כל מאמר וראיון העוסקים בתקשורת בימים האלה מגיעים תוך כמה דקות או כמה משפטים לפרשת הרוזן המטריד – האם היה צריך או לא לפנות למשטרה, ומה תפקיד תא העיתונאיות. נדמה לי שהשאלה הכי כואבת היא היכן היו כל המנהלים שידעו ושתקו. קלמן ליבסקינד ונעמה כרמי כתבו כל אחד ואחת משהו ברוח הזאת.
והנה הקשר: מרבית נפגעות ההטרדה המינית אינן מודעות לזכויותיהן במישור האזרחי, ולכן טוענים כלפיהן כי ראוי היה שיגישו את קובלנותיהן למשטרה, בצורתה של תלונה רשמית. ואולם, האמת היא שלפי החוק למניעת הטרדות מיניות משנת 1998 אשה שחוותה הטרדה מינית מכל סוג שהוא זכאית לתבוע מהתוקף, מהמטריד ואף מגורם אחר שיש לו אחריות (כגון מעביד) פיצויים בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהתקיפה או מההטרדה. הסיפורים על הרוזן המטריד נכללים לחלוטין בתוך המסגרת הקבועה בחוק להטרדה. אפשר לתבוע הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, עלות טיפולים נפשיים ושיקום, כאב וסבל וכו'. אבל אפשר גם ללכת למסלול יותר קל: פשוט לתבוע 50 אלף שקל ללא הוכחת נזק. מהמעביד.
הקדושה מסנדלת
אם יש כוח לוועדי העובדים החדשים בתחום העיתונות ולתא העיתונאיות, ואם המגמה שראינו בשנת 2012 תמשיך, הצעד הנכון בעת הזאת הוא להעמיד בשורה את מנהלי ערוץ 2 וערוץ 10, רדיו ללא הפסקה וכל מי שידע, ופשוט לתבוע מהם באופן אישי פיצויים אזרחיים ללא הוכחת נזק. אין שום צורך בהרשעות פליליות קודם לכן.
יש כאן גם עניין רחב יותר. התקשורת נהנית ממעמד מיוחד, מקודש כמעט. חלקו נובע מההגנה החוקתית הייחודית שהוענקה לה, חלקים אחרים – מהאסדרה הייחודית ומסיקור היתר של התקשורת את עצמה. אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני מקבלי החלטות בתקופה הקרובה הוא להתמודד עם מגרש המשחקים העקום שכה הרבה נכתב עליו. דרך אפשרית להתמודדות יכולה להיות עקיפת המישור החוקתי ופנייה למישור האזרחי, במקרה הזה, דיני הגנת הצרכן.
המציאות כיום מעלה שאלות חדשות באשר למעמדם של הצופים כצרכני מדיה. בעבר, חקיקת מדיה נטתה להתעלם מהיחסים המסחריים הישירים בין ספקי התוכן לקהל היעד, והכניסה את "האינטרס הציבורי" כמתווך ביחסים האלה. לכן דיני הצרכנות לא הוחלו על שוק המדיה, וזאת עקב חקיקה ספציפית יותר שהסדירה את השוק. המציאות המשתנה מאתגרת את התפיסות הקיימות, ואולי באמת קוראת לראייה של צרכנות כתופעה חברתית רחבה, שבתוכה צריכת מדיה היא מופע אחד מיני סוגים רבים של צרכנות.
רגולציית התקשורת משותקת. כמוה גם האפשרות לקבל סעד בערכאות גבוהות. ייתכן שהפתרון פשוט משנדמה לנו. כשמפטרים עיתונאים – צריך ללכת לבית-הדין לעבודה. כשמנהלים שותקים על הטרדות מיניות – לבקש פיצוי ללא הוכחת נזק. כשיש הדרת נשים – להגיש תביעות ייצוגיות, ובמקרים של תוכן שיווקי בוטה או פגיעה בפרטיות של ילדים בתוכניות ריאליטי – לתבוע מכוח חוק הגנת הצרכן.