אתמול ציינו שני עיתונים, בהפרזה נרקיסיסטית אופיינית, את פטירתו של אמנון דנקנר, עיתונאי וכותב רומנים, וגם היום, בעקבות הלווייתו, מוקדש לו בהם מקום. זכה דנקנר שגם "מעריב" וגם "ידיעות אחרונות" יספידו אותו בכבוד נסיכים: ב"מעריב" היה פעם עורך ראשי, ולמרות התרסקותו הכלכלית של העיתון והחלפת רוב צוותו – לא מעט ואפילו הרבה בשל הקדנציה ההרסנית של דנקנר עצמו – נותרו בו עדיין כמה עיתונאים שהכירו את המנוח ומו"ל שאולי שמח להתפדר בהיסטוריה לא לו; ב"ידיעות אחרונות", שם החרימו את מי שעשה אותם למי שהם, דב יודקובסקי, רק משום ששמו נקשר לרגע ב"מעריב", רוממו את דנקנר על שום חברותו עם ידידי המו"ל, פוליטיקאים מושחתים ומורשעים.

בעיתונות המודפסת נחגג פסטיבל דנקנר בעיקר בשני העיתונים שהוזכרו לעיל, אולם הוא נמשך והתארך גם בעיתונות המשודרת והמקוונת, והציף שוב את סדרי העדיפויות המוזרים של כלי התקשורת בכל הנוגע להנצחת ידוענים – מוויטני יוסטון ועד אמנון דנקנר – ושכחת והשכחת אנשי רוח ומעש שלא הוציאו-תקליטים-רבי-מכר-ונמצאו-מתים-ממנת-יתר-בחדר-מלון או אכלו דגים עם עורך העמוד כשהיה עוד פרח עורכים (ובכלל, ידוענים? והרי בעת מותו של דנקנר הבימה שהסכימה לפרסם את כתביו היתה זו של עיתון שנדמה שיש לו יותר כותבים מקוראים).

אבל בעוד שעל עצם ההנצחה המופרזת של הפובליציסט והעורך אפשר היה לעבור לסדר היום ולקטלג אותה כהצדעה גילדאית מיוזעת אך מתחייבת, על אופיה של ההנצחה יש להתריס ולמחות. וזאת משום שהיא אינה רק סתם מתחסדת, אלא מזיקה ממש.

"אני מכיר את כל תולדות הרשעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה", כתב יאיר לפיד בפייסבוק (ולפי הדיווחים, גם הקריא את הסטטוס מעל הקבר הפתוח, כנראה ברוח האקונומיה של מקום עבודתו הנוכחי). זה קונץ כתיבה שלפיד רגיל לשאול: הלחמה של אמירות שכאילו נדרשת פניית פרסה כדי להגיע מן האחת אל רעותה, במשפט אחד. התרגיל אינו מזיק, שכן ההיגדים הנכללים בטוריו של לפיד, שאותם הוא ממשיך לנפק גם בכובעו החדש כמיניסטר, נלקטים לרוב מהתפריט החלבי, אך לא כך הפעם. זאת משום שדנקנר, לפי מספידיו-אוהביו, לפי מספידיו-שונאיו וגם לפי וידוי נדיר שלו עצמו, שצוטט כעת לרגל המאורע, היה אכן אדם מרושע. וברשעות, כל-כך מוזר שצריך לציין זאת, אין דבר מן החיבוב.

מחווה לסוגת "דנקנר ואני" שנולדה וקמלה אל תוך עצמה ביממות האחרונות: לא הכרתי את דנקנר, לא פגשתי בו ולא דיברתי איתו מעולם. כן קראתי את מה שכתבו עליו אחרי מותו, שוחחתי עם כמה וכמה שכן הכירוהו ואף שמעתי על-פה את רשמיהם של מי שהתבקשו (וסירבו) לכתוב על היכרותם עם המנוח. מסך הדברים עולה כי אמנון דנקנר היה, לדעת רבים, כותב מוכשר (אני עצמי מעולם לא נטיתי חסד לסגנון היידישקייט הירושלמי שלו, מין מאיר שלו עושה מארקס במזנון הכנסת), ובחוג משפחתו היה, כך העידו עליו, אדם אוהב, אך בחברת בני-האדם, ובייחוד עמיתיו ומנוהליו העיתונאים, אהב להשפיל, לרדות ולבזות לרוב, וגם מעשי החסד שסופר עליו שעשה, נדמו, על-פי ההספדים, כמשובצים במסכת רשעותו כאבני חן חדות על זנב פרגול (בכבודו שלו, אגב, היה זהיר מאוד והזדרז לפעול לתיקון תדמיתו כל אימת שזו נידונה בתקשורת).

אמנון דנקנר (צילום: משה שי)

צירוף שמות הפרשיות "אחרי מות", "קדושים" ו"אמור" יצר במסורת היהודית פתגם עממי אודות הכורח החברתי שלא לדבר סרה במתים, ועם פטירתו של דנקנר הפכו פתאום מכיריו לחובבי דת ומסורת. אמנם צביעות היא קו היכר מתמשך של התקשורת הישראלית בכל הקשור להלבנת חטאיהם של מתים נכבדים, אך חבל שהאדיקות הדתית לא נשמרת גם בכל הקשור לתובנות יהודיות אחרות, ששורשיהן עמוקים יותר משל אותו מכתם של חוכמת המונים. למשל המשנה המפורשת: "המלבין פני חברו ברבים - כאילו שופך דמים".

לפיד, כך שמעתי אומרים, לא נהג להתעמר בעובדיו-כפופיו בעת היותו טאלנט טלוויזיוני. עת ניסו ב"העיר" (פעם היה עיתון כזה) לייצר כתבה שתכפיש אותו בסגנון זה, סופר לי כי הכתבת חזרה בידיים ריקות. "הוא נחמד", העידו באוזניה. לכן, מכאיב עוד יותר הזלזול של לפיד בתכונתו ההפוכה של ידיד אביו. לכאורה, ומה יש בכך. הלה "נחמד" והלה "לא נחמד". ומה היא אי-נחמדותו מול כשרונו? רק צקצקנים צדקניים יתמקדו בכך כי הלא כאלו הם גאוני הכישרון: שפעת כשרונם תוססת ומתיזה ובעלי לב חלש נצרבים, אך בעלי כישרון אחרים בסביבתם מתגדלים ומתחשלים. ובכלל, עיתונות היא לא עסק למוגי לב.

זהו, כמובן, שקר וכזב. רשעות אינה מרוממת אלא משפילה. היא אינה מחשלת אלא קוטלת את החלשים והופכת את הבינוניים לערלי לב. החזקים יתקוממו מולה וממילא יוחרמו ויפוטרו ויעזבו למקומות אחרים. יגדלו וישגשגו החנפים וגמישי המצפון. אווירת עבודה כמו זו שמספרים כעת שדנקנר יצר כשערך את "מעריב" היא חממה למוגי לב. אותם המורידים כעת את כובעם בדמע - מהם שעמדו חפויי ראש כשהמנוח עלב והשפיל וריסק את נפשם וכבודם של עמיתיהם החלשים מהם.

לקראת ימיו, שלימים התברר שהם האחרונים, התבטא דנקנר כאילו ימי רשעותו מאחוריו - ומאחר שגם הוא עצמו כעת מאחורינו - מדוע יש להזכיר את אותה רשעות והאם אין רשעות בכך גופא? התשובה חייבת להיכתב: לא. אין בכך עיוות אלא צדק משום שכמותו של דנקנר יש עוד עורכים רבים, מנוולים המתענגים על הכאב שהם מסבים למי שאינה הגורל לעבוד תחתם. בעולם העיתונות, הרבה יותר מענפי תעסוקה רבים אחרים, כתב המינוי לבכירות הוא רישיון להרשיע. וכדרכה של רשעות, שהיא מתרחבת וגם פושה ומחלחלת. אי אפשר שלא להבחין בקשר שבין הלבנת פניהם של כפיפים להלבנת עוונותיהם של המו"לים, קשר חוזר ונשנה אצל עורכים רשעים בכלי התקשורת שלנו.

החברה הנאורה שלנו הצליחה להוציא מחוץ לגבולות היאה, ואפילו החוקי, את ההתנהגות המבזה והנצלנית במקומות עבודה כשהיא באה על רקע מיני או בקשר לנטייה מינית. יש עוד הרבה מה לשפר גם בתחום זה (באופן אירוני, ביזוי וניצול כאלו בעולם העיתונות נדירים פחות דווקא בחלקיה הליברליים), ולצד זאת יש מקום להתחיל ולהוקיע ולשרש השפלה וביזוי גם כשהם סתם על רקע אנושי. במיוחד במקומות רווי מתח ואמוציות כמערכות של כלי תקשורת ובמיוחד בתחום עיסוק המשווע לאנשים אמיצים, בעלי חוט שדרה, שימלאו את שורותיו, לא רק לכותבי הספדים מוצלחים.

(מתוך סקירת העיתונות היומית, 8.4.13)