שני מקרים בולטים בימים האחרונים הדגימו את אוזלת ידה של התקשורת בסיקורה של התנהלות מפלגתית. האחד, נגלה לעין, הוא המאבק המתוקשר של איתן כבל ביושבת-ראש מפלגתו, לאור השינויים המתוכננים בחוקת המפלגה. למעט סקירת מכתבו של ח"כ איתן כבל וציטוט פרופיל הפייסבוק שלו – אין לפרשנים הפוליטיים מה לומר על המהלכים הדרמטיים במפלגת העבודה.

השני, סמוי מהעין, הוא העדר הפעילות הממאיר של מפלגת קדימה המזערית. מאות פעילים (בלי הגזמה) מחפשים לעצמם בית פוליטי אחר או ממתינים לפעולותיו ואמירותיו של שאול מופז, שאינן מגיעות – וכל זה כלל אינו מדווח. התעלמות זו מטרידה אותי אישית כמי שעד לא מזמן עמד בראש מערכת האתר "יאללה-קדימה", שהוקדש לסיקור ודיון בנעשה במפלגת קדימה.

בשני המקרים הללו, כמו שקורה לרוב ביחס לתהליכים תוך-מפלגתיים, הפרשנים הפוליטיים דוממים והדיווחים מועטים או שאינם קיימים כלל. פרשנים שביומיום נהנים לדווח על יו"ר מפלגה א' שאמר או עשה משהו בחדרי חדרים ליו"ר מפלגה ב', או על ח"כ אלמוני שהתכתש עם ח"כ פלוני, אינם מסוגלים להסביר את המתרחש בתוך המפלגה פנימה.

הפרשנים מפגינים חוסר הבנה בסבך ההתנהלות הפנים-מפלגתית, הנוצרת ונשלטת על-ידי קבלני קולות, קבוצות לחץ, יריבויות אישיות ואידיאולוגיות ואינטרסים מורכבים. חוסר ההבנה נובע מחוסר עניין – של הציבור ומתוך כך של העיתונאים – וזאת על אף שלתהליכים פנים-מפלגתיים חשיבות עצומה לציבוריות הישראלית. בימי כעורך "יאללה-קדימה" נתקלתי בכמה וכמה מקרים של שחיתות ברורה, שפורסמו באתר ולעתים גם באמצעי התקשורת האחרים. כמעט באף אחד מהמקרים לא שילמו האחראים לכך את המחיר הציבורי הנדרש.

כך למשל קל היה לראות את הפרשנים מגמגמים מול תוצאות מדגמים של בחירות פנימיות שבינן למציאות אין כל קשר. טל שניידר, למשל, העלתה טרם הבחירות האחרונות לראשות קדימה סקר מתוקשר היטב שסטה סטייה מהותית מתוצאות הבחירות והעניק ללבני ניצחון מוחץ על מופז. זה לא מנע ממנה להעביר את הבלוג שלה אל אתר "הארץ" משל השיגה הישג עיתונאי מכובד.

כך למשל אירועים כמו התפצלותה של קדימה, התפצלותה של מפלגת העבודה, מיקום המועמדים השונים במקומותיהם בפריימריז המפלגתיים ושחיתויות מפלגתיות – לעתים אינם מדווחים כלל, לרוב אינם ידועים מראש לכתבים ולעולם אינם מובנים על-ידי הפרשנים שזה תחום עיסוקם.

כך למשל ח"כ נינו אבסדזה הוצגה כמתנגדת אידיאולוגית לכניסת קדימה לממשלה – על אף שמעט לפני כן דווקא תמכה במהלך זה, שהאריך במעט את כהונתה כח"כית. לבני היתה יכולה להכניס מפלגה לגירעון ממאיר ולא לשלם על כך מחיר ציבורי, אלא לגלגל זאת על כתפי שאול מופז. גם העובדה שמרידור, בגין ומיכאל איתן מצאו עצמם בליכוד במקומות לא ריאליים יוחסה לימניות הליכוד; כמעט אף מלה על יחסי הכוחות הפנים-מפלגתיים. כמה מהפרשנים לא רוצים, מרביתם פשוט אינם יכולים.

הפרשן הפוליטי המצוי מתרכז בניהול הקמפיין של ראשי המפלגות, ולא במערך המפלגתי של פעילים, מתנדבים, עובדים ותקציבים גדולים וציבוריים המתנהלים ללא ביקורת עיתונאית. מרבית הפעילים המרכזיים והפוליטיקאים הזוטרים או הבכירים בכל אחת מהמפלגות יוכלו לפרוש מפה טובה מאוד של הנעשה במפלגותיהם. רבים מהם ישמחו לחלוק את המידע, אם מישהו ירצה לשמוע. ויש מי שרוצים לשמוע – פעילים פוליטיים אחרים, פוליטיקאים ועוזרים פוליטיים. לא עיתונאים.

שטחיות הדיון התקשורתי בנעשה בתוך המפלגות מעצימה את כוחן של מפלגות של איש אחד, דוגמת יש-עתיד, התנועה, ישראל-ביתנו ואפילו ש"ס. אם ממילא ניהול הקמפיין הוא מה שחשוב, ואם ממילא מדובר בפוליטיקה פרסונלית – לא אידיאולוגית ובוודאי שלא מפלגתית – מה זה בכלל משנה איזו פעילות או אילו תהליכים קורים במפלגות.

מלל רב נשפך על כל פוסט של לפיד בפייסבוק, אך לא דובר די על כך שלפיד הקים מפלגה שאינה מפלגה, אלא רשימה התלויה באדם אחד. בקדימה, המפלגה שבה עודני חבר ועדיין מיוצגת בכנסת, מושל יו"ר שאיבד את כוחו, גם הפנימי. פרשנים פוליטיים אינם מדברים על כך לא רק כי קדימה קטנטנה – אלא גם כי הם לא פיתחו לא כלים, לא ידע ולא כל יכולת לנטר או להבין את התהליכים הקריטיים הללו.