על רקע אתני
"פעוטה במצב אנוש מיידוי אבנים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ב"הארץ", המקדיש את כותרתו הראשית לתוכני סוף-השבוע מהמוסף השבועי שנסגר, מופיעה כותרת על נסיון הרצח בראש החלק השני של עמוד השער.
"מעריב" ו"מקור ראשון" מקדישים את כותרותיהם הראשיות להצהרתו של אובמה אתמול בראיון לערוץ 2 כי המרגל הישראלי יונתן פולארד לא ישוחרר מהכלא האמריקאי. כותרות על הפיגוע מופיעות בחלק השער התחתון. בשער "מקור ראשון" מלווים את הדיווח בתמצית טורו השבועי במוסף "דיוקן" של חגי סגל, שהמאורעות הטרגיים הפכו לאקטואלי.
בטורו מתלונן סגל כי בעוד שמעשי תקיפה של יהודים נגד ערבים מכונים בתקשורת "גזענות", אלימות ערבית כלפי יהודים מתויגת כ"לאומנית". "מאז הקמת המדינה לא קרה שתחנת רדיו עברית או עיתון עברי בלתי תלוי ידווחו על 'תקיפה גזענית' של יהודים בידי ערבים", כותב סגל. ובכלל, "מעשי תקיפה של עוברי אורח ערבים" הם "שנאה על רקע אתני", ולאו דווקא גזעני. ההפניה לרשימתו מוכתרת בכותרת "פיגוע גזעני".
סגל, שריצה עונש מאסר ארוך בשל חברות בארגון טרור יהודי (אנשיו הטמינו פצצות במטרה לרצוח ראשי עיר ערבים), יכול להיחשב מומחה לדקויות הנטייה הנפשית שמאחורי פשעי שנאה, אולם חבל שכאחד מבעלי הטור הבכירים והמעניינים באליטה התקשורתית הדתית-ימנית, לא ויתר על הנטייה להתמקד בטענות סמנטיות בדיון על אותם פשעים ממש.
האליטה שסגל מייצג, ההולכת וכובשת מקום מרכזי בציבוריות הישראלית, אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתחפר ברגשי הנחיתות האופייניים למה שמכונה "המגזר". גם אם קונרד מוריס ושלדון אדלסון יקנו את "ידיעות אחרונות" ואת "הארץ" ויפרסמו שם כותרות מדוקדקות על פיגועים גזעניים ועל תקיפות על רקע אתני - מצב הסכסוך לא ישתנה. גם לא מצב הרוח.
עובדה תקשורתית אחרת שמעלה סגל כבדרך אגב חשובה הרבה יותר. לדבריו, בחודש החולף בלבד נרשמו 138 נסיונות פיגוע בשטחים – כולל הטמנת מטענים, לא כולל יידויי אבנים. מעשי האלימות הללו אינם מדווחים. זו התנהלות תקשורתית בעייתית שלגינוייה יתנדבו מימין ומשמאל: היא מחביאה מדעת הקהל את פשעי הפלסטינים, כמו גם את הדחיפות שבמציאת פתרון למציאות הכיבוש.
הכותרת הראשית שבאמצעותה מדווח היום "ישראל היום" על הטרגדיה בכביש חוצה שומרון – "טרור האבנים" – היא דוגמה צינית במיוחד למדיניות ההתעלמות של העיתונים מהנעשה בשטחים. עורכי העיתון חשבו בוודאי שהם מבצעים מחווה פוליטית ימנית כשהעניקו לדיווח הקשר אידיאולוגי, אך רק הדגישו את אזלת ידו של העיתון. אם מדובר בטרור, שרשרת תקיפות יזומה שהמקרה אתמול היה חוליה שלה – מדוע לא מצאנו סיקור רציף, תדיר ורציני שלו ב"ישראל היום"?
בחברת יאיר לפיד
"חשיפה: כמה כסף גילגלה חברת לפיד יאיר בע"מ", נכתב בהפניה על שער מוסף "הארץ". "בעיצומה של המחאה החברתית של קיץ 2011", פותח אורי בלאו, "פנה יאיר לפיד במאמר מכונן אל מי שהגדיר 'אחי העבדים'. לפיד, אז עדיין עיתונאי משפיע עם שאיפות פוליטיות ופלטפורמה רבת השפעה בדמות טורו השבועי ב'ידיעות אחרונות', כתב לקוראיו שהם צודקים במחאתם. [...] אלא שמה שלפיד נמנע לספר לקוראיו ולמצביעיו העתידיים זה שלפחות במובן הכלכלי, הוא עצמו רחוק מלהיות אחד מאותם עבדים.
"מהנתונים שבידי מוסף 'הארץ' עולה שבשנים האחרונות קיבל לפיד בממוצע כשני מיליון שקל בשנה על עבודותיו השונות. [...] מגזין 'פורבס ישראל' העריך בתחילת השנה את הונו של לפיד ב-22 מיליון שקל. ההערכה הזאת התבססה על נתוני השכר המשוערים שלו ועל שווי ביתו ברמת-אביב. לפיד הגיב לפרסום במלה אחת: 'הלוואי'. [...] הנתונים המתפרסמים כאן לראשונה מוכיחים כי סך הכנסותיו של לפיד היה גדול אף יותר".
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בישיבת הליכוד, אתמול בכנסת (צילום: יונתן זינדל)
לא רק בלאו עוסק ביאיר לפיד בעיתוני סוף-השבוע. בכל המוספים עוסקים בכירי הפרשנים בלפיד, בנט ונתניהו ובממשלה ה-33 העתידה לקום בקרוב ממש, מתוך הפריזמה של אירועי השבוע החולף ושלביו האחרונים של המשא-ומתן הקואליציוני. רובם סבורים כי נתניהו "הפסיד" וכי "האויבים המרים ביותר של נתניהו נמצאים כרגע במפלגתו שלו" (נחום ברנע). עמית סגל כותב ב"מקור ראשון" כי נצחונו של לפיד במשא-ומתן הסתכם בהפסד: קבלת תיק האוצר. לדבריו, לפיד אמר "במרירות" ל"אנשים ששוחחו איתו ביום ראשון" כי "בתום שנה וחצי אהיה האדם השנוא במדינה".
סיבה לדאגה
טורו השבועי של סבר פלוצקר, הפותח את "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדש, כרגיל, לראיונות מתחנפים עם אנשי עסקים וכלכלה בכירים. בין שיחות השירות עם מנכ"ל אמריקן-אקספרס ומנהלי בנק לאומי בארה"ב, מראיין פלוצקר את מנהל תיק האשראי של בנק הפועלים. השיחה נקראת כדף מסרים של הבנק ובו דברי שבח והלל עצמיים, אולם היא מסתיימת במה שנראה כמסר של הבנקים הגדולים לאיש עסקים ספציפי, בחסות הפרשן הכלכלי של העיתון של המדינה.
אחרי דיון סולידי בהסדרי חוב גדולים בישראל, מזכיר פלוצקר את ההסדר הטרי של הטייקון הנופל נוחי דנקנר וכותב כי הן מנהל האשראי של הפועלים והן יו"ר לאומי שריאיין בשבוע שעבר סירבו להתייחס לאפשרות שייכשל. דנקנר, שהתאגיד שבשליטתו, אי.די.בי, היה הגדול במשק, הוא נייר הלקמוס של עיתונאים כלכליים: העיתונות הכלכלית הביקורתית, לגווניה ופלגיה, מאוחדת בסיקור נשכני של עסקיו הכושלים – סיקור שמוביל, כידוע, "דה-מרקר", שרק אתמול פירסם כתבה בולטת שבה תהו כתביו מדוע הבנקים נראים כ"מוותרים" לדנקנר על חובות העתק שצבר.
סיקור מתלקק של דנקנר, כמו פעם, ניתן למצוא כיום רק אצל עיתונאים מעטים, כאלו שהחמיצו את הרכבת האחרונה למציאות של כלכלה במבוכה וקפיטליזם במשבר. בולטים ביניהם יהודה שרוני (לשעבר כתבו הכלכלי הבכיר של דנקנר עצמו, כששלט ב"מעריב", וכיום בעל טור בניסוי השבועוני החדש "סופהשבוע") ופלוצקר ב"ידיעות אחרונות".
לכן מעניינת במיוחד הפסקה הבאה, החותמת את הראיון של פלוצקר: "חברות האחזקה והפיתוח של אי.די.בי וחברותיו הפרטיות של דנקנר קיבלו בעבר אשראי רב מבנקים שונים, ולתחושתי (האינטואיטיבית), לא יסכימו ראשי הבנקים למחיקות ולא יהססו לתבוע את החוב גם באמצעים משפטיים. זה אמנם יקרה בתרחיש קיצון, אבל סבלנותם מתקצרת ומתחילה לפקוע". מאחר שתחושותיו האינטואיטיביות של פלוצקר עצמו כלפי האדון דנקנר היו עד כה חיוביות מאוד, נותר להניח רק כי פלוצקר ממשיך לדברר גם בפסקה הזו את מרואייניו, לחרדתו של דנקנר.
"מנהלים בכירים שעבדו באי.די.בי נאלצים להסביר לאחרים ולעצמם מה בדיוק הם עשו שם", כותב היום סמי פרץ בטור מדויק ב"מרקר ויק". "יש מהם שטוענים כי הם בלמו את דנקנר לא פעם ולא פעמיים. 'ידענו להגיד לו לא הרבה מאוד פעמים', הם אומרים. בכך הם דומים למי שמתגאים שרוב הזמן הם נוסעים באור ירוק".
בניגוד לפלוצקר, שהתלונן בעבר שיש לנו "פחות מדי דנקנרים", כותב היום פרץ, "אל תהיו דנקנר". "דנקנר הוא איש כריזמטי באופן יוצא דופן. הכריזמה היא זו שהביאה אותו להשתלט על אי.די.בי", כותב פרץ. "אנשים עם כריזמה כזאת חייבים לצדם אנשים חזקים ובעלי עמוד שדרה – אנשים שיאזנו את הצ'ארם ויכניסו בו בינה, ייתנו לו פייט וישמרו עליו מפני ההיבריס. למרבה הצער, בשנים האחרונות לא היו אנשים כאלה באי.די.בי". הנה אם כן, עיתונאים כמו פלוצקר נותנים שירות רע לא רק לקוראים שלהם, אלא גם למושאי הסיקור המלוטפים שלהם.
סימנייה
יונתן שגיב מראיין במדור הספרות של "7 לילות" את ריצ'רד אדמס, לרגל 40 שנה ל"גבעת ווטרשיפ". אלכסיס פטרידיס (ה"גרדיאן") מראיין את סטיב רייך בכתבה מתורגמת ב"גלריה" לרגל יצירה חדשה שלו, מחווה לרדיוהד.
ענייני תקשורת
"אצל יאיר מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. זה האיש. התדמית שלו זה גם מה שראיתי בעבודה איתו", אמרה השבוע לילך סונין, כתבת חדשות ערוץ 2 הפורשת, לחגי קראוס בראיון ב"ליידי גלובס". "בואי נבדוק אם אנחנו מדברים על אותה תדמית. יהיר, לא עמוק ומעמיק במיוחד, ולא פעם לוקה בקשר בין מי שהוא באמת לבין מה שהוא חושב על עצמו", אומר לה קראוס, וסונין משיבה: "לא נחשפתי לדברים אחרים ממה שתיארת, בוא נאמר ככה. לא ראיתי דברים שאחרים לא רואים".
כתבת השער של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" היא טקסט קידום מכירות של ליהיא לפיד, אשתו של יאיר לפיד וכמוהו מי שהיתה בעלת טור מתחנחן בעיתון (ברשת המקומונים שלו), המוציאה כעת את אסופת טוריה בספר. מה אפשר לומר על הרשימה הארכנית (יש גם ציטוטים עצמיים מפייסבוק!)? שהיא בדיוק כמו התדמית שלה, חסרת כל מודעות עצמית.
בחלקו השני של "7 ימים" נדפס פרויקט חגים מסוג ידוענים-וכתבי-העיתון-נזכרים-בילדותם. בולט בים השמאלץ המאולץ טור קצר של חנוך דאום, חף כמעט לגמרי מהמנייריזם המאפיין אותו ברגיל. דאום כותב על המקום שבו למד בגיל התיכון, הישיבה לצעירים של מרכז-הרב, מוסד העילית של ילדי החרד"לניקים.
"[...] אבל זה מוגזם כל-כך, ונורא כל-כך, שאחד מכל שישה תלמידים במחזור שלי חווה משבר פסיכוטי או משבר נפשי חמור אחר בזמן לימודיו בישיבה או מעט לאחר מכן", חותם דאום את הטור, "זה חורג מכל היגיון סטטיסטי, וגם אם זה מקרה, וגם אם זה לא משהו שחזר על עצמו, וגם אם זה קרה רק למחזור שלנו, וגם אם זו לא דרך הוגנת להציג מוסד חשוב שקיים עשרות שנים, זה משהו שהופך את קרבי עד שאיני מצליח לזכור דבר זולתו".
זה הזמן להיזכר באזכור שלי את דאום בסקירת העיתונות ביום שישי שעבר, כאילו מה שכתב בטורו בזכות קואליציה בלי חרדים הוא סימן ליישור קו עם המגמות המשתנות בבית משפחת נתניהו, מקורביו. כפי שהעיר לי בצדק, העקיצה לא היתה הוגנת משום שחיובה של קואליציה כזו חזר בטוריו עוד קודם להתקבלותה של הקונספציה על-ידי נתניהו.
אגב, במסגרת הפרויקט מתפרסמת תחת שמה של נינט טייב תמונה בלבד, ללא טקסט נוסטלגי. דנה ספקטור, לעומת זאת, שוב לא הצליחה לכתוב פחות מעמוד.
דוד אברהם דיווח אתמול ב"וואלה" על תלונות של מנויי "מעריב" על חיובים לא נכונים וביטולי מנוי לא מוזמנים מצד מחלקת המנויים של העיתון, לי-אור אברבך דיווח יומיים לפניו על פיצוץ במשא-ומתן בין שלמה בן-צבי, המו"ל הנכנס, לבין עובדי חברת ההפצה, ואני קיבלתי היום עם העיתון את המקומון של חיפה.
כתבת השער של מוסף התרבות של העיתון, "ז'ורנל" – ראיון אנמי עם שחקן הוליוודי המקדם סרט לילדים ולנוער – מביכה אפילו ביחס לדליחות האופיינית לז'אנר. הכתבת, איילת רוזן, היא או מעריצה פנאטית של יואן מקגרגור (הג'ינג'י הקטן והסימפטי שהתפרסם בתפקיד שגילם בסרט "טריינספוטינג") או חברה בצוות יחסי-הציבור שלו ("הוא שחקן מוכשר באותה מידה שבה הוא נאה"; "מקגרגור, כידוע, בוחר את הפרויקטים שלו בפינצטה"; "אוהב למתוח את גבולות האמנות" ועוד ועוד, והוא אפילו לא השחקן הראשי).
בשנה שעברה פירסמנו כאן כתבת תחקיר של איתמר ב"ז, שחשף כיצד ראיונות רבים מסוג זה ("ראיון לוהט ובלעדי", נכתב היום על שער "ז'ורנל") הם למעשה אוסף טלאי-תשובות ממסיבת עיתונאים המונית במקרה הטוב ושכתוב מתוך ראיון מוכן מראש של משרד יחסי-הציבור במקרה הרע. יתר על כן, ראיונות כאלה גם לא באמת מעניינים את הקוראים וזוכים לרייטינג נמוך, מה שאומר שלעורך "ז'ורנל" יש עוד פחות מסתם טעם רע.
אגב, גם שער מוסף הילדים הצנום, "מעריב לילדים", הוא פרסומת לסרט ילדים הוליוודי. הלל גולדבלום, העורך, מוותר על העמדת פנים של ראיון ומדפיס כפולת עמודים של פרסומת סמויה בוטה. ואם כבר אנחנו עוסקים ב"מעריב לילדים": גם השבוע טור העורך – אחיו של המו"ל והעורך הראשי – הוא וורט שהקשר היחיד שלו לעיתון שבו הוא מודפס הוא תפלותו; עמ' 4 הוא פרסומת סמויה לאפליקציה מסחרית, ובעיתון מודפס שוב (בעמוד פנימי בלתי תליש) הפוסטר משבוע שעבר, משום ש"נפלה בו טעות כתיב ונשמטו תוכן ומידע". תזכורת: מדובר בתצלום של קוף.
"מי שיעלים את ביבי זה אנשים כמו ביבי", אומר נועם ענבר, מלהקת הבילויים, ליהודה נוריאל ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
מכתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" עולה כי ידיעות מודיעיניות המגיעות באמצעות האזנות סתר מכונות במוסד בשם "כתבות".
אחת ההפניות על שער "מרקר ויק" היא "למה כדאי לכם לרוץ במרתון היום". כותרת המשנה של הכתבה טוענת כי "משתתפי מרתון תל-אביב עשויים לקבל לא רק פרס כספי, אלא גם תאי מוח במתנה". בינתיים מדווחים כלי התקשורת כי אחד הרצים במרתון התמוטט ומת, וכמה רצים אחרים נפגעו ואושפזו.
מטורו של גיא רולניק בגליון שישי של "דה-מרקר" נשמטה המלה האחרונה. המלה החסרה היא "העם". שבת שלום.