משה קצב (אנס)

כצפוי, כותרות העיתונים היום מוקדשות כולן לדחיית ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב על הרשעתו בביצוע מעשי אונס ועבירות מין אחרות. לא רק הכותרות הראשיות, אלא רוב עמודי השער (וב"ישראל היום" כל עמוד השער) ועמודים רבים בקונטרסי החדשות. נדמה שהקלישאה "מציאות בלתי נתפסת" נכונה מילולית כשהדברים אמורים בנשיא מדינת ישראל שהוא גם עבריין מין סדרתי; כבר חמש שנים שהעיתונים חוזרים ושבים אל הנושא שוב ושוב כמו אל פיסת אוכל התקועה במעמקי הקיבה ומסרבת להתעכל.

השופטים, בפסקי הדין השונים שניתנו – גם הם שוב ושוב – בפרשת קצב, הקפידו להתייחס בכל פעם לכיסוי התקשורתי החודרני והחוזרני הזה ולהלום בו כדבעי, שופט-שופט וסגנונו הפובליציסטי. אלא שמי שסיפקה לעיתונאים את ההזדמנות – ולפי חוקי המשחק הנהוגים כעת, את הכורח – להתייחס שוב ושוב אל משה קצב ועבירות המין שלו היתה מערכת המשפט; בהדלפות, בראיונות ובפיתולים משפטיים שהיום, בפעם הראשונה אחרי חמש שנים, לא נראים אינסופיים.

(הנה קישורים לתמצית דעתם של שופטי קצב השונים על העיתונות שסיקרה אותו, ואותם: "השופט לוי נגד התקשורת", "משפט שדה", "עניין מיהותי", "התקפה מן הצדק".)

ובכל זאת, בשביל ההיסטוריה, אלו הכותרות הראשיות של עיתוני היום: "העליון הכריע פה אחד: קצב אנס" האינפורמטיבית של "הארץ"; "7 שנים, וזה סופי – לכלא", גרסת השעשועון של "ידיעות אחרונות"; "הנשיא לשעבר קצב אנס, שיקר ויישלח לשבע שנים בכלא" המגושמת של "מעריב"; ו"נשיא בכלא" התמוהה ב"ישראל היום" (זו כותרת מעניינת כי היא מדגימה היטב את הספוגיות המאפיינת את עורכי העיתון הזה ואת יכולתם להחמיץ את ה"חדש" בתוך ה"חדשות" שהם מדווחים עליהם).

הטיפול החדשותי: כצפוי. ציטוטים מפסק הדין, תצלומי תקריב של קצב, ציפי לבני בטור סתמי כמו השלב הנוכחי בקריירה הפוליטית שלה, ב"מעריב" שי גולדן הוא המדווח הפרוזאי (ישבתי שורה מאחוריו), ב"הארץ" גדעון לוי (שתי שורות), במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מדווח מהאולם נחום ברנע ("אילו קצב היה מסב את מבטו לאחור, הוא היה חושב, ודאי, על כל האישים המכובדים שהיו יכולים לחלוק איתו תא בכלא, על אותן עבירות או על דומות להן"). ב"ידיעות אחרונות" נותנים מקום מיוחד לביקורת של בית-המשפט על הפרקליטות, ב"ישראל היום" מוצאים "גורמים משפטיים" שיסנגרו על היועץ המשפטי מני מזוז, שקיבל מקלחת מהשופטים.

עוד לפי "ידיעות אחרונות", גם המוצא האחרון של קצב מהכלא (חוץ מהימלטות לנמיביה), חנינה מהנשיא, חסום בפניו: שמעון פרס, הנשיא המכהן, אינו חן עברייני מין או אישי ציבור מורשעים, שני טיפוסים ההופכים לאחד במקרה של קצב. ברנע מעיר כי הוויכוח יחכה לנשיא הבא. וב"מעריב": א' ממשרד התחבורה מבשרת כי היא עתידה להוציא ספר זכרונות.

ועוד כותבים הפרשנים: "משפט קצב מוכיח פעם נוספת כי תיקי עבירות מין, שבהם מדובר בגרסה מול גרסה, מוכרעים על סמך אינטואיציה של השופטים בשאלה מי דובר אמת ומי השקרן", כותב נועם שרביט ב"מעריב". "מושג המהימנות תלוי כולו באינטואיציה השיפוטית של בית-המשפט, שאני לא סומך עליה באופן מיוחד. אם היינו חושבים מראש שמלאכתו של בית-המשפט היא להפעיל קרני גמא ולאבחן אם אדם אומר אמת או שקר, אז חבל על הסניגוריה", מצטט שרביט את אביגדור פלדמן, מפרקליטיו של קצב, בעמוד אחר בעיתון. "עדות הנאשם היתה זרועה בשקרים מיסודה, והיא חייבה הרשעה", פוסק בעז אוקון ב"ידיעות אחרונות". "אני חושב שקצב מאמין באמת ובתמים בחפותו", כותב בן כספית ב"מעריב", "הוא יעבור פוליגרף, אם יתבקש". וב"ידיעות", "דילמת האסיר": "עברייני מין נכנסים לסבב חופשות רק לאחר שהביעו חרטה ולקחו אחריות על המעשים שבהם הורשעו, ואחרי שהחלו בתהליך טיפולי. אולם אם קצב ימשיך לדבוק בגרסתו כי מדובר בעלילה, בשב"ס יתקשו להוציאו לחופשה". "קצב הוא אדם ממלכתי, שומר חוק. הוא לא יתאבד ולא שום דבר", מצטט רונן דמארי ב"מעריב" את רונן בן-מנשה, "חבר של קצב".

"החלטת בית-המשפט העליון לדחות את ערעור הנשיא לשעבר משה קצב אינה מפתיעה והיתה צפויה", כותב פרופ' עמנואל גרוס בעמ' 3 של "הארץ". "מה ניתן ללמוד מפסק הדין? ראשית, מדובר בפסק דין שמציין את קו פרשת המים. הוא חוזר ומדגיש את שכולנו אמורים לדעת: העובדה כי אשה מועסקת אצל גבר אינה מקנה לו זכות לניצול גופה ללא הסכמתה. גם אם אשה מתאהבת במעסיקה, כטענת הנשיא, אין בכך כדי להשמיע לו רשות לפלוש לגופה ללא הסכמתה".

אילן בן-דב (טייקון)

"משבר החובות של אילן בן-דב: פרטנר מתכוונת לפטר יותר מ-1,000 עובדים", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "בתחילת דרכו כבעל השליטה, התחייב בן-דב פומבית שיהפוך את פרטנר לחברה החברתית ביותר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של אמיתי זיו ב"דה-מרקר". "הדרך של פרטנר להתמודד עם הקשיים: פיטורים, צמצומים וסגירת מרכזי מכירות", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של דוד רגב ואלי שמעוני ב"ידיעות אחרונות".

בדומה לדיווחים על פרשת קצב מתחילתה ועד קרוב לשלביה הסופיים, גם בדיווחים על פרשיות הטייקונים יש אופוזיציה הזועקת את זעקת הקוזקים (ברוסיה סובייטית אנחנו לקרוא להם ריאקציונרים). הכוונה היא כמובן לדיווח על פרשות הטייקונים מאז שהשם הפך לכינוי גנאי – בעיתונים הכלכליים והכלליים זה קרה אחרי שהופנם כי המשבר העולמי מסמן קו מפנה היסטורי בשיטה הכלכלית העולמית הרווחת (קפיטליזם ושוק חופשי), ואצל "ישראל היום" מאז שהופנם כי לשכת ראש הממשלה סימנה את העשירים כמטרה עבור המחאה החברתית. קודם לכן הטייקונים היו אנשי עסקים ולא דיווחו עליהם; העריצו אותם.

אלא שבעוד שאצל קצב היה זה מספר מצומצם, אחד או שניים, של עיתונאים בעלי מצע קשה של איבה למערכת המשפט שהקל עליהם, כנראה, להשתכנע מטיעוני הסניגוריה, הרי שאצל האילן בן-דובים זה עיתון שלם, שמאז עברה השליטה בו מעבריין מורשע ואיש עסקים קטן לטייקון מס' 1, הוא מטיף בלהט, בעזרת דסק הכלכלה החבוט והמרוסק שלו, בעד אותם תיאוריות וערכים כלכליים שמתרסקים מול עינינו.

"חברת פרטנר תפטר בקרוב 500 עובדים", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "הסיבה: ירידה ברווח. הערכה: המגמה תימשך". לצד הכותרת מתפרסמת הפניה לטור פרשנות של יהודה שרוני, "נזקי הפופוליזם". "הרפורמות 'למען התחרותיות', המחאה החברתית והמלצות ועדת הריכוזיות פוגעות פעם בפרי-גליל ופעם בפרטנר", נכתב בתמצית הטור על שער העיתון. ודוק: לא המשבר הכלכלי העולמי, לא הדיבידנדים האדירים ולא המינופים המסוכנים, וגם לא סתם ניהול גרוע, הם הפוגעים בעסקים, אלא ההתעוררות של סולידריות חברתית והרפורמות הכלכליות המכוונות, לגמרי במקרה, גם כלפי הכשלים והבעיות בעסקיו של הבעלים של העיתון והבוס של שרוני.

גם במוסף "עסקים" מזמינה הפניה על השער בלשון זו: "בעל שליטה בחברת פער מזהיר בשיחה עם יהודה שרוני: 'ועדת הריכוזיות הפחיתה משמעותית את התיאבון לעסקים'". רוח המחאה החברתית פוגעת גם בילדים התמים, לפי "מעריב". "מפיק הפסטיגל: 'המחאה לא מכוונת למקום הנכון'", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 17. "בתגובה לפרסום ב'מעריב' על מאבק ההורים במחירי מופעי חנוכה, הבהיר מארגן המופע: 'העלויות יקרות'". והיא גם מפחיתה את התיאבון לאוכל, לא רק לעסקים: "אם יש משהו ששף מצליח לא רוצה לעשות זה להעליב את הלקוחות הקבועים שלו", כותב צח יוקד בידיעה בעמ' 18 על שף אמריקאי ש"השווה את הבנקאים בוול-סטריט להיטלר וסטלין" ו"כעת הם מחרימים את עסקיו".

אפילו במוסף המוקדש לשופינג ורכילות (ידעתם שהמחוכים חזרו לאופנה, שוב?), כותב סגן עורך העיתון בטור הקבוע המשותף לו ולאשתו: "אנחנו בתקופה שבה מוטב לך להוריד את הראש ולקוות שהרדאר לא ישגיח בך. איזה רדאר? רדאר המחאה החברתית. הרדאר הזה שמחלק את העולם ל'עשירים מטונפים' ול'מסכנים וצודקים וקדושים'", ומסכם: "למה זה, מיכלי? למה זה ההצלחה הפכה בימינו למלת גנאי?".

עוד כותרות

"אלוף פיקוד המרכז מתריע: תופעת 'תג מחיר' יוצאת מכלל שליטה", מבשרת כותרת נוספת על שער "מעריב". בעמ' 12 מודפסת הכותרת "ארה"ב יוזמת בחשאי ועידה להחרפת הסנקציות". "צוות השלום של הנשיא ברק אובמה מתפזר", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 6 של "הארץ", "גם דניס רוס פורש". "סנקציות או פשרות לא יעזרו – הגרעין מבטיח למשטר הישרדות", נכתב בכותרת ראיון של אבי יששכרוף ועמוס הראל עם מהדי חאלג'י, "חוקר בכיר של איראן, בן של אייתוללה שערק למערב".

"יצחק רבין המנוח היה ראש הממשלה הראשון שזיהה את הפעולות הגרעיניות האיראניות כאיום אסטרטגי עליון על מדינת ישראל", נכתב בכותרת המשנה לסקירה בת שני עמודים של נדב איל ב"מוספשבת" של "מעריב" תחת הכותרת "מורשת רבין". "מכאן נולדו הסכמי אוסלו", היא חותמת.

"החרדים בירושלים מודים: הרחקת הנשים משלטי החוצות עברה את הגבול", נכתב בכותרת ידיעת עמוד של תמר רותם ב"הארץ", הזוכה גם להפניה מן השער. "בשנים האחרונות החמירה הדרת הנשים מהמרחב הציבורי בירושלים והפכה לנורמה מקוממת. אם בעבר דובר על הסתרת נשים לא צנועות, היום מעלימים כל זכר למין הנשי", נכתב בכותרת המשנה. נו, גרעין כבר יש לנו.

קול ביבי מירושלים

"סכנה לדמוקרטיה: התקשורת מאבדת את עצמאותה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "שילוב של חולשה כלכלית ולחצים פוליטיים הביא השבוע את מצב התקשורת לשפל", נכתב בכותרת המשנה. "לא רק ערוץ 10 ורשות השידור על הכוונת: חופש העיתונות בסכנה". "הממשלה מתערבת ברשות השידור", נכתב בהפניות על השער לצד תצלום של העיתונאית קרן נויבך. "כלי תקשורת תלויים בחסדי פוליטיקאים", נכתב לצד תצלום של רביב דרוקר מערוץ 10. "בעלי הון מחפשים השפעה דרך התקשורת", נכתב לצד תצלום של איל ההון יוסי מימן, ו"הכנסת מאיימת על חופש העיתונות" לצד תמונה של ח"כ יריב לוין (ליכוד).

"תמיד היו שם, ברשות השידור, מינויים פוליטיים. אבל אלה היו ימים אחרים, ימים שבהם אף אחד לא הרשה לעצמו לסתום פיות באמת, אף אחד לא העז להשתין מהמקפצה", כותב בן כספית בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב", אחרי שהוא מתאר כיצד בקול-ישראל שידרו ידיעה שגויה שלפיה מבקר המדינה ניקה את נתניהו מכל חשד בפרשת ביבי-טורס. "נתניהו, שנהג לשנן לאנשיו אחרי שהודח בפעם הראשונה ש'כשאחזור, תהיה לי מדיה', פשוט מבצע את מה שהבטיח. לא רק שיש לו מדיה, לאחרים אין מדיה. השינוי אמיתי וניתן להבחין בו מיום ליום. חלקים ניכרים בתקשורת משקיעים יותר מאמץ בהכפשת האופוזיציה מאשר בביקורת השלטון".

"הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לגיוון הזה ולנשכנות הזו ולחופש הזה ולהלקאה העצמית, גם אם היא לפעמים מטעה ומרגיזה ומעצבנת. כך שדינו של ערוץ 10 איננו רק עניין כלכלי של עמידה בתנאים כאלה או אחרים", כותב בן-דרור ימיני באותו מוסף. "אם יש מקום להקלות כדי למנוע סגירת מפעל בדרום, יש מקום להקלות כדי למנוע את סגירת ערוץ 10".

"אני מקווה מאוד שערוץ 10 לא ייסגר. לא משום הצורך בתחרות, שעליה מדברים כולם, שהרי אין שום תחרות. ערוץ 10 איננו אלטרנטיבה לערוץ 2. הוא עוד מאותו דבר. ובכל זאת, חשוב שימשיך לשדר משום שבין שלל תוכניות הזבל הנמוכות הוא מייצר גם עיתונות טובה וחושפנית, המצויה בציר שבין חלקים במערכת החדשות לתוכנית התחקירים המצוינת 'המקור'. עוד תוכניות כאלה הן עוד חשיפות ועוד מידע שיוצא, וזו כשלעצמה סיבה מספקת להמשך קיומו", כותב קלמן ליבסקינד באותו מוסף. "ואחרי שאמרנו את כל זה, צריך להוסיף עוד כמה הערות".

"אני לא מטפל בשיבוץ מגישים", אומר למיה מנע ב"מעריב" אמיר גילת, עד לא מזמן יחצן, בין השאר של ראש הממשלה נתניהו (כשהיה שר אוצר), וכיום יו"ר רשות השידור (שמונה על-ידי ממשל נתניהו), ומי שאחראי למה שנראה כסיכול ממוקד של העיתונאית הדעתנית קרן נויבך (בטלוויזיה) וצוות תוכניתה (ברדיו). "אף אחד לא יודע מהי הזיקה הפוליטית שלי", טוען גילת.

"כמו עסקת שליט, היא נשמרה בסוד", כותב יוסי ורטר במוסף "השבוע" של "הארץ" על הדרך שבה "תיכננה לשכת נתניהו לפרטים את סגירתו של ערוץ 10". "כמו עסקת שליט היא נחשפה בדקה ה-89, כשהמעשה כבר היה עשוי. נותר רק לתפור אי-אילו קצוות אחרונים, טכניים. הרוב בוועדת הכלכלה הובטח. שיתוף הפעולה עם סיעת ישראל-ביתנו, שמבחינתה אפשר לסגור את כל כלי התקשורת במדינה מלבד ערוץ 9 הרוסי, נחתם. ח"כ רוברט אילטוב מישראל-ביתנו אמר לבכיר בליכוד: 'על זה נלך אתכם גם למשבר קואליציוני'. הגרדום בכיכר העיר הוכן לתפארה. הקורבן עוד לא ידע שימיו ספורים, אך התליין ידע. זה היתרון בלהיות תליין".

עוד ענייני תקשורת

בעמ' 9 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מופלאה, ולפיה תחנת מוניות פיטרה נהג שהאשים בשחיתות את ראש העירייה וגיסו באוזני נוסעים שאחת מהן היתה בתו של הגיס. זאת, לאחר שמנכ"ל העירייה התקשר לתחנה ואיים כי ינקוט צעדים משפטיים "אם יגיעו תלונות על העלבת עובדי ציבור". לא בהודו, כאן בישראל (וליתר דיוק: בגבעתיים. שמו של ראש העיר הוא ראובן בן-שחר, שם גיסו, חבר המועצה, הוא רמי דרזיה, והידיעה היא של נועם דביר מ"ידיעות רמת-גן").

"שגריר ישראל באונסק"ו זומן לשיחת נזיפה בארגון בגלל קריקטורה שהופיעה ב'הארץ'", נכתב בכותרת ידיעה בעמ' 6 של "הארץ". מעל לכותרת נדפסת שוב הקריקטורה, של ערן וולקובסקי. נראים בה בני דמותם המצוירים של ברק ונתניהו כשהם מורים לחבורת טייסי קרב: "ובדרך חזרה אתם מפציצים את סניף אונסק"ו ברמאללה". "השגריר לא ידע אם לצחוק או לבכות", נכתב מתחת לקריקטורה, ובידיעה עצמה מובאת תגובת משרד החוץ לארגון, שהאשים את "הארץ" בהסתה, השואלת בהתגרות אם ברצונם שהממשלה תסגור את העיתון. "הנקמה של אונסק"ו: עוצר לימודי שואה", נכתב בכותרת ידיעה ב"מעריב" (ידיעה חדשותית, לא קריקטורה), המשלימה שרטוט תמונה עגומה של אנשי הארגון מטעם האומות-המאוחדות.

לעורכי "ישראל היום" לא די בסיקור הלא פרופורציונלי שהעניקו אתמול לפטירת אביה הישיש של אשת ראש הממשלה (כותרת בולטת על השער, עמוד שלם מעמודי החדשות, כולל דיווח, הספד של העורך הבכיר גונן גינת והידיעה הבלתי נשכחת "הבת שרה טיפלה באביה במסירות"), וגם היום מתפרסמת שם ידיעה על ההלוויה של שמואל בן-ארצי, אדם המצטייר כישר דרך ונקי דעת, שכמותו נפטרים מן העולם אלפים מדי שעה, והעיתונים לא נטרדים בכך אפילו לשבריר של שעה. למעט, מסתבר, אם הנפטר הוא אביה של אשת ראש הממשלה והעיתון הוא "ישראל היום". הכתבים החתומים על הידיעות האלה ירצו פעם לגנוז אותן, לאחרים כדאי לגזור ולשמור לפעם הבאה שנתניהו ידרוש מהתקשורת "לעזוב את משפחתו".

"אני מציע כאמור לגזור את התמונות של כל מנקי האורווה, כי בעוד כמה שנים נתגעגע להם ולשיניים שלהם. כי בעידן החושך של יעקב נאמן – זה שממשיך לנעוץ סכינים בגב הפרקליטות במקום לאמץ את ידיה; שממשיך להרוס את מוסד הבג"ץ ולהחלישו; שממשיך לייצר חוקים מטורפים אנטי-דמוקרטיים לבחירת שופטים ולסתימת פיות – תוכלו למצוא את המקצוענים האחרונים האמיצים רק בארכיון. הם יישארו שם למזכרת. הם יהיו מונחים בתיק שכותרתו: 'פעם היתה כאן מדינה'. פעם כולם היו שווים בפני החוק, ייכתב בתיק, פעם ניצחנו את החושך", כותב מרדכי גילת ב"ישראל היום", ואז מוסיף בטעות: "פעם היתה כאן עיתונות חופשית לוחמת ודמוקרטיה אמיתית". מה שמוכיח שצריך לדעת מתי לסיים.