שר המשפטים יעקב נאמן, אתמול בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)

כותרות העיתונים מתפזרות היום לכיוונים שונים. "מעריב" ממשיך לשמור על גחלת רתימת אסון האש בכרמל להפלת ממשלת נתניהו עם הכותרת "זעקת ה-43". "ישראל היום" מתגייס לשמור על שלמותה של אותה קואליציה עם הכותרת "חוק הגיור להצבעה, 'בינתיים בלי משבר'". "הארץ" מזהיר מפני אסון בחזית אחרת לגמרי: "נשיא הטכניון: הוראת המדעים בישראל בקריסה", ואילו "ידיעות אחרונות" עוסק בתחומי דעת אחרים: "תרמית הישיבות" היא הכותרת הראשית שלו, ומתחת לה צללית קטנה של אדם חבוש מגבעת ומסולסל פאות.

גייר לי כבשה

כך תיאר אתמול מאמר המערכת של "הארץ" את המהלכים הפוליטיים סביב סוגיית הגיור הצבאי: "מצד אחד לוחץ עליו יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן, שיתמוך בהצעת החוק של ח"כ דוד רותם, לאשר את גיורי צה"ל תוך כדי עקיפת הרבנות הראשית. מהצד האחר מאיים עליו יו"ר ש"ס אלי ישי, החרד למעמד הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר, בן חסותו של הרב עובדיה יוסף. בין שני אלה מלהטט שר המשפטים יעקב נאמן, המנסה להוביל לפשרה".

לפי "הארץ", "הצעת החוק של רותם והתעקשותה של ש"ס הן שני ביטויים מעוקמים, מנוגדים רק לכאורה, לאותה בעיה. ראשי ישראל-ביתנו דואגים בלעדית לאלה מהבוחרים הפוטנציאליים של מפלגתם שגוירו בעת שירותם הצבאי. כמו בברית הזוגיות שיזמו, גם בעניין הגיור ברור שאין להם עניין בפירוק המונופול האורתודוקסי. כל מה שהם רוצים הוא 'מסלול מיוחד' לאותם עולים מחבר המדינות, שאינם מוגדרים יהודים על-פי ההלכה. ש"ס משיבה באותה מטבע: בראש מעייניה רק מעמד הרבנים 'שלה'".

לכן פוסקים עורכי "הארץ" הלכה: החיבור בין חלקי הקואליציה פסול מעיקרו. כאמור, ב"ישראל היום" סבורים היום שהקואליציה דווקא מחוברת היטב, והם כנראה צודקים. ההוכחה שאובה מגורמים אנונימיים בקואליציה, הנה כך זה נכתב: "בינתיים בלי משבר", ציטוט בכותרת הראשית ו"כך מעריכים בקואליציה", בכותרת המשנה. בידיעה עצמה מובאים דברים ברוח זו מפי "גורם בש"ס". בשער "מעריב" נכתב בפשטות: "ש"ס, אמש: לא נפרוש בגלל חוק הגיור". מתי טוכפלד, בטור פרשנות ב"ישראל היום", מספק רקע מעט יותר מפולפל לסיפור.

עולמה של תורה מככב גם, כאמור, ב"ידיעות אחרונות". הכפולה הפותחת של העיתון מזכירה לקוראים את פרשת הזיוף לצורך קבלת מימון שנידונה כעת בבית-המשפט ושבגינה נעצרה ההקצבה ל-37 כוללים הנחשדים בזיוף, ועקיבא נוביק מדווח על אינדיקציות לכך שישיבות וכוללים אחרים פועלים בשיטה דומה כדי לקבל במרמה כספים מהמדינה.

בסיומה של הידיעה מובאת תגובתו המאלפת של הרב שלמה ברילנט, ראש איגוד הישיבות. ברילנט "מגנה כל צעד של רמאות או שקר", ומצביע על האשמים: "הבעיה היא ביעילות מערך הביקורת שמפעיל משרד החינוך", וגם מסתבך בסתירה עצמית ומתלונן על "אכיפה מפלה": "האם באוניברסיטאות עושים בדיקות לגבי מספר התלמידים?", הוא זועק מלב יהודי מורתח.

מי שכן סופר תלמידים באוניברסיטאות הוא פרופ' פרץ לביא, נשיא הטכניון, שאור קשתי מביא מדבריו, שהופכים היום לכותרת ראשית ב"הארץ". "לדבריו", כותב קשתי על לביא, "בשנים האחרונות נרשמה ירידה חדה ברמת הידע של הסטודנטים המתקבלים לטכניון, בעיקר במקצועות בסיסיים כמו מתימטיקה, פיזיקה וכימיה. 'סטודנטים המתקבלים לטכניון על סמך הציונים בבחינת הבגרות והישגיהם בבחינה הפסיכומטרית אינם מוכנים ללימודים אוניברסיטאיים', קובע פרופ' לביא".

"התבטאותו החריפה של נשיא הטכניון", כותב קשתי, "באה על רקע פרסומן בשבוע שעבר של תוצאות מבחן פיז"ה הבינלאומי, בו הגיעו תלמידי ישראל למקום ה-41 מבין 64 מדינות במבחנים במדעים ובמתימטיקה. אולם לא מדובר רק בכך, אלא גם בצמצום רב-שנים במספר התלמידים הלומדים וניגשים לבחינות בגרות במקצועות מדעיים. לדבריו, '80% מתלמידי התיכון שניגשים לבחינת הבגרות כלל אינם לומדים פיזיקה או מקצוע מדעי אחר'".

"[...] 'גם אם לכאורה אין קשר בין אסון השריפה בכרמל לבין תוצאות תלמידי ישראל במבחן פיז"ה הבינלאומי', אומר פרופ' לביא, 'הרי שני האירועים משקפים מציאות דומה שהיא תוצאה של שנים רבות של הזנחה וסדר קדימויות מעוות במדינת ישראל. לצערי, תוצאות מבחן פיז"ה מצביעות על כך שאין במערכת החינוך הוראת מדעים ברמה גבוהה. אסור לנו להביט מנגד'".

גם ב"מעריב" לא מביטים מנגד. חותמת ה"פרויקט מיוחד" הצהובה גדולה כל-כך שאם היתה עשויה מגומי, אפשר היה לצרף אותה לדיווחים הפוליטיים של "ישראל היום". "משפחות אסון הכרמל בקריאה משותפת", נכתב בכותרת המשנה, "לא נוותר, נילחם עד שתוקם ועדת חקירה". לצד הכותרת ארבעה תצלומים של הורים שכולים לקורבנות האסון והכותרת "זעקת ה-43", והכל על רקע תצלום שלדו השרוף של אוטובוס צוערי השב"ס. כותרת הידיעה המודפסת מתחת לכל זה היא "פרס: מאוכזב מאוד מנתניהו"; "בשיחות סגורות מותח נשיא המדינה ביקורת קשה על ראש הממשלה, בעקבות הקיפאון המדיני והידרדרות היחסים בין ישראל לארצות-הברית". על החתום: בן כספית.

עמודים 2-6 של "מעריב" מוקדשים ל"זעקת ה-43", שתמונות פספורט שלהם מופיעות בשולי העמודים. "יחד באסון, יחד במאבק" היא כותרת הידיעה בכפולה הפותחת. 43 ההרוגים כבר לא יזעקו עוד לעולם, למרות כיסופיהם של מנסחי הכותרות ב"מעריב", אולם האם גם כל 43 משפחות ההרוגים סוברות שצריך להקים ועדת חקירה? לפי העורך האלמוני שכתב את הפתיח לידיעה המשותפת לכמה מכתבי "מעריב", הרי ש"רובן המכריע של המשפחות, שזעקתן מובאת בעמודים הבאים, דורש לדעת בדיוק מה התרחש, למה לא יושמו דו"חות קודמים שהתריעו על הכשלים, מי אחראי למחדלים ומי צריך להניח את המפתחות וללכת הביתה. את המכלול הזה, הם יודעים, רק מהלך אחד יכול לספק: ועדת חקירה".

ב"ידיעות אחרונות" כבר עוברים לקרב הבא. "בדיקה בלי עריפת ראשים" היא אחת הכותרות על השער. "מי שחשש מוועדת חקירה ממלכתית יכול להירגע: מבקר המדינה יבדוק את אסון הכרמל". זעקת ה-43 מצטמצמת ב"ידיעות" למסגרת בכפולה השנייה ("זו כנסת של טייחים"), והכותרות חותמות את סיפור ועדת החקירה: "כך סיכלו ראש הממשלה ושר המשפטים את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית למחדל הכבאות"; "במקום חקירה: דו"ח בלי שיניים"; "נתניהו ביקש, נאמן סגר את הקצוות - ומבקר המדינה יפרסם דו"ח על השריפה. כתיבתו תארך חודשים, מסקנותיו יהיו חסרות תוקף משפטי, ואולי עד אז ידעכו הקריאות להקים ועדת חקירה".

התצלום המרכזי בכפולה הוא של "בני משפחות שכולות, אתמול בכנסת", ונראה בה אדם המליט את ידיו בפניו. "בימים האחרונים הפך השכול הכואב של אסון השריפה לקרדום שמתנופף לכל עבר ללא בקרה", כותב יועז הנדלבמדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "עירוב לא בריא של שכול פרטי ותמים יחד עם בעלי אינטרסים פוליטיים וציניות תקשורתית".

ובינתיים, ברומא

בעוד המהומות האלימות של סטודנטים בלונדון עברו בלי להותיר רושם על עיתוני ישראל, המהומות שהתרחשו אתמול באיטליה מקבלות היום ביטוי רחב בשערי העיתונים. "ברלוסקוני ניצל מהדחה על חודם של 3 קולות, המונים הפגינו ברומא", נכתב בכותרת על שער "הארץ", לצד תמונה גדולה של הפגנה אלימה. "כמאה בני-אדם נפצעו", נכתב בכיתוב התמונה, "מחציתם שוטרים".

"אינתיפאדה איטלקית", נכתב בכותרת על שער "ידיעות" מעל תצלום של מפגין רעול פנים בועט בראשו של שוטר שכוב על הרצפה. "האלימות אתמול ברומא הוכיחה שאיטליה האבודה נעה אל עבר עתיד בלתי צפוי, ללא מנהיג, ללא כיוון", כותב מנחם גנץ בטור פרשנות. "כשרומא בערה" היא כותרת טור הפרשנות של נדב איל, שתמצית ממנו מודפסת על שער "מעריב". כותרת הידיעה המרכזית בכפולת העמודים שמקדיש "מעריב" לנעשה באיטליה היא "השורד".

המהפכה הקטנה

"סוף-סוף", התפעלו אתמול ב"ידיעות אחרונות", "סוף-סוף". "המהפכה הצרכנית מתחילה היום", התלהבו ב"ישראל היום" מ"חוק ההחזרים הגדול". הרעש נסוב על חוק חדש, שלפיו במקרה של החזרת מוצר, יחויב המוכר להחזיר את הכסף ללקוח ולא להעניק לו זיכוי שיחייב אותו להוציא את הכסף בחנות. היום שופך "הארץ" מים על המתלהבים והמתפעלים.

"לאחר עיכוב ממושך נכנס אתמול לתוקף חוק ההחזר הכספי [...] החוק עבר בכנסת כבר לפני חמש שנים, אך רק עכשיו נקבעו לו תקנות", נכתב במאמר המערכת של העיתון, "[...] אלא שנציגי הסוחרים נאבקו בשצף קצף בחוק, עד שמשרד התמ"ת נכנע והכניס לתקנות יותר מדי מגבלות וסיבוכים. המוצרים חולקו לשבע קבוצות, כשלכל אחת מועדי ביטול ואופני החזרה שונים. התקנות מאפשרות לסוחרים לנכות מהלקוח 5% מעלות העסקה, וגם עלויות אשראי לא ברורות. החוק גם איננו מאפשר החזר כספי במקרה שבו הלקוח פתח את האריזה המקורית, או חיבר את המכשיר לחשמל. אבל איך אפשר לבדוק מוצר בלי לפתוח את האריזה או בלי לחברו לחשמל? ויש עוד סייגים בלתי ברורים בתחומי מוצרי הריהוט והקוסמטיקה".

"לכן", מסיימים עוכרי השמחה מ"הארץ", "שר התמ"ת, בנימין בן-אליעזר, לא יכול לנוח על זרי הדפנה. עליו לבצע כמה תיקונים בתקנות כדי להפוך את החוק לפשוט וישים יותר, כך שכל הצרכנים וכל הסוחרים ייהנו ממנו כראוי". גם ב"ישראל היום" עוצרים את המהפכה: "חוק ההחזרים החדש עובד, אבל בערך", נכתב בכותרת בעמ' 21.

המהפכה הגדולה

במוסף "ספרים" של "הארץ" כותב יצחק נוי על הספר "ג'ינגיס ח'אן" של ג'ק ותרפורד, שתורגם לעברית בהוצאת דביר. ותרפורד מגולל את סיפורה של האימפריה המונגולית, מהאדירות בהיסטוריה האנושית, ש"השתרעה על פני יותר מ-20% משטח כדור הארץ". המונגולים היו סמל של זוועה ואימה באירופה, "ואולם בשנים האחרונות קם דור חדש של חוקרים המבקש לתאר את ג'ינגיס חאן והמונגולים באופן מושכל מבעבר. באורח בלתי נמנע מופיעים גם תיאורים חיוביים של עריץ בלא חת שהיה, עם זאת, לאבי הדיפלומטיה הבינלאומית והסחר הגלובלי. מנהיג שפטר ממס עניים ואנשי רוח, אסר על חטיפת נשים או ציד חיות בר בעונת ההתרבות, ואיני מונה כאן אלא מקצת מתקנותיו הנאורות כפי שמביא מחבר הספר בלשונו הרהוטה להפליא", כותב נוי.

"השאלה העיקרית העולה מן הספר פשוטה, מה נותר ממורשתם של המונגולים אחרי שהכל נגמר? התשובה היא: מעט מאוד", קובע נוי ומזכיר את הבליץ קריג הנאצי. יש כאן החמצה של המסר המרכזי העולה מן הספר. ג'ינגיס חאן, עריץ אכזר שפעל בזמנים של עריצות ואכזריות, שהיה ליברל גדול בנושאי דת ואספן גדול של אנשי חוכמה מפילוסופים ועד מהנדסים, נייד את כל אלה על פני אותם 20% משטח כדור הארץ, שהכילו הרבה יותר מ-20% מהתרבות האנושית, ותרם בכך תרומה מכרעת לעיצובה.

עוד באותו מוסף: אודי אדיב, הקיבוצניק חבר תנועת השמאל הרדיקלית מצפן, שהורשע בריגול למען סוריה בשנות ה-70, כותב על הספר "מצפן: המצפון והפנטזיה" של ניצה אראל. "סיפור החיים שלי הוא במידה מסוימת מימוש או גילוי של הסיפור הכללי של מצפן", כותב אדיב. "כבן קיבוץ וכחניך של השומר-הצעיר האמנתי בשנות נעורי בסינתזה הסוציאליסטית הציונית של מפ"ם וביכולתם של המפלגה והקיבוץ להשפיע על מהלכה של הפוליטיקה הישראלית וגם, בסופו של דבר, להשיג ולממש, כאן ועכשיו, את האידיאל הסוציאליסטי.

"זאת מן הסתם היתה פנטזיית הנעורים הראשונה שלי, שההתפקחות ממנה במהלכה של מלחמת ששת-הימים הביאה אותי למצפן. במשך תקופת ההמתנה שלפני המלחמה, בשלהי מאי 1967, עדיין ציפיתי שמנהיגיה של מפ"ם יקומו נגד הגל המיליטריסטי הלאומני ששטף אז את המדינה וימנעו את פרוץ המלחמה. אולם הם תחילה רק שתקו וגימגמו ובסופו של דבר השתתפו בחגיגת הניצחון והכיבוש.

"ב'יום השביעי' של המלחמה עזבתי אפוא את מפ"ם ולאחר כמה חודשים הצטרפתי למצפן. לעומת זאת, ניצה אראל פותחת את ספרה בהתנצלות על כך שאין כלל קשר בין מצפן לאודי אדיב ושחברי מצפן, בניגוד גמור לדימוי הציבורי שלהם כעוכרי ישראל, היו רובם ככולם 'אנשים מצפוניים ובעלי חזון', שהזהירו ראשונים מפני התוצאות הקשות של הכיבוש וההתנחלות".

אראל, כותב אדיב, "חוששת לרגש ולאתגר את קהל הקוראים הישראלי ועל כן היא מסווה ומדחיקה את הפן הלניניסטי הרדיקלי, האנטי-ציוני והפרו-פלסטיני של מצפן, כדי שחלילה לא יזהו גם אותה בתור עוכרת ישראל. אבל אם חברי מצפן היו בסך-הכל קבוצה קטנה של ישראלים טובים שרק הקדימו את זמנם, לשם מה בכלל טרחה והשקיעה בכתיבת הספר עב הכרס הזה?".

ספרה של אראל הוא פספוס כפול, קובע אדיב, "שכן אין הוא, כאמור, סיפור על הגיבור הטרגי ועל אחת כמה וכמה שאין בו שום דמות, או קול של מנהיג, או איש חכם הרומז על אותו עולם אחר הניצב מעבר מזה, והיודע כיצד להשיגו ולממשו. הרושם הכללי אפוא שזהו ספר חסר תנועה, ללא גיבורים, שלא מוביל לשום מקום ועל כן אינו מעניין ולא מחדש דבר. כדי להשלים את החסר בספרה של אראל נאמר בקיצור שהפילוג של מצפן היה מהלך בלתי נמנע שנגזר מהניסיון התמים של כל ארגוני השמאל החדש שקמו בשנות ה-60 העליזות ליישם את התורה המרקסיסטית הישנה במציאות של החברה המערבית 'הבתר תעשייתית'.

"כך גם אצלנו, האידיאולוגים המרקסיסטים של מצפן - משה מחובר, עודד פילבסקי וג'ברא ניקולא - קראו לפועלים הישראלים 'להשתחרר מהלאומיות ולאמץ את הרעיון הסוציאליסטי כדרך היחידה לפתרונו של הסכסוך'. אלא שלמעשה הפועלים הישראלים המשיכו לדבוק בלאומיותם ולא שעו כלל לקריאתם של אותם מנהיגים, ואגב כך, עוד סיבכו והעמיקו את הסכסוך".

ועוד ב"ספרים": דרור בורשטיין כותב על "שירת השורש של דרך האמצע", תחת הכותרת הבנאלית "היש איננו והאין ישנו". בורשטיין מצטט מה"דוקוגו שינגיו" ("מלים של זן ללב") של "מורה הזן היפאני קואין", שיוצא כנגד המתקפה של "סוטרת הלב" על "עשרת הדיברות של הבודהיזם" ("אין סבל, אין מקור לסבל [...] אין הישג ואין אי-הישג"), "לא כדי 'להחזיר עטרה ליושנה' אלא כדי לפתוח נתיבי מחשבה חדשים ולא לאפשר לטקסט הביקורתי להפוך לדוגמה מקודשת". הכותרת המלאה של "סוטרת הלב", כותב בורשטיין, היא "סוטרת הלב של החוכמה השלמה והגדולה", ואילו המורה היפני כותב:

"גדולה? מה זה בעצם? אין דבר ביקום כולו שתוכל להשוות את החוכמה אליו. רוב האנשים חושבים ש'גדול' משמעו ענקי או רחב ידיים. טעות! טעות! [...] תנו לי חוכמה קטנה!".

האחים הקטנים והמפגרים

היום מתפרסמת רק ידיעת פח אחת על תוכנית הבידור "האח הגדול" בעיתוני היום: ידיעה עם הפניה מהשער של מוסף "המגזין" של "מעריב". כמו כן: ראיון שער במגזין הבידור "רייטינג" של "מעריב" עם אחד המשתתפים. יום חלש.