סומק עולה בלחיי הצבא
"עוד מבוכה בצה"ל", ממסגרת כותרת הגג של הכותרת הראשית בשער "מעריב" את המחדל הצבאי התורן, ומזכירה לקוראים כי באחרונה נתקלו בדי הרבה "מבוכות" של צבא ההגנה לישראל.
כותרות ענק ומאמרי פרשנות, עדויות והסברים, טורים אישיים ובקשות לביטול צווי איסור פרסום. העיתונות הישראלית שלפה בשבועות האחרונים מבחר נאה מהכלים העומדים לרשותה כדי להגיש לציבור מידע לא מחמיא על בכירי צה"ל. גם הבוקר עמודי החדשות והמוספים עמוסים בתיאורים של שתי הפרשיות שעל סדר היום – גניבת נשק ופרטי כרטיס אשראי מקצין בכיר, וההסתבכות של תא"ל עימאד פארס, שהביאה לפרישתו.
"הקיץ שבכירי צה"ל ירצו מאוד לשכוח" היא כותרת טור מאת יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", המופיע בכפולה הפותחת של העיתון. כותרת המשנה של הטור מסכמת את תוכנו: "זה התחיל במינוי בעייתי ונגמר בפרשיות של קצינים שכשלו בטוהר המידות" (בטור עצמו מוזכרים, בין המינוי לכשלי המידות, גם פרשיות התעללות של מפקדים בחיילים ביחידות שונות של צה"ל). משפט הסיכום קורא: "התחושה הכללית בתוך הצבא ומחוצה לו היא שמשהו לא טוב עובר על צה"ל בתקופה האחרונה" ( אמיר בוחבוט מפרסם הבוקר באתר nrg מעריב סקירה דומה).
מה אין בטור? מה לא נכלל ב"קיץ שבכירי צה"ל ירצו מאוד לשכוח"? כמובן, מה שכבר נשכח. למשל, אירועים כמו ירי כדור הגומי במפגין כפות והמח"ט שהצדיק אלימות כלפי עצירים פלסטינים, שאותם מציין עמוס הראל במוסף "השבוע" של "הארץ" בסוקרו "סדרת שערוריות מביכות" שהתרחשו בצה"ל בחודשים האחרונים. ועוד יותר מכך, מה שמעולם לא הצליח לחדור לזיכרון הקולקטיבי, כיוון שלא נלמד, בקושי פורסם, וודאי שלא הועמד במרכזו של דיון ציבורי – עדויות על מעשים פסולים של חיילי צה"ל בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה".
הסיפורים ממכללת רבין, שנקברו בחקירה זריזה שנמשכה ימים אחדים; העדויות שאסף הארגון שוברים-שתיקה, שמעולם לא הגיעו בצורה ישירה לעמודי החדשות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"; וכמובן דו"חות על פשעי מלחמה מטעם ארגונים שאינם ישראליים. בקיץ שבכירי צה"ל ירצו מאוד לשכוח כל אלה לא קיימים, כיוון שמבחינתם, ומבחינת ציבור קוראי העיתונים הנפוצים, הם אפילו לא רשומים בדברי הימים. עוד דוגמה קטנה לאופן שבו כל מעשה של כתיבת היסטוריה, כל מעשה תיעוד, הוא בו בזמן גם מעשה של השכחה ומחיקה.
וממש הבוקר, הזדמנות נוספת למחיקה בזמן אמת. אתמול פורסם דו"ח נוסף של ארגון Human Rights Watch, על מעשי צה"ל בעזה. הפעם טוען הארגון כי במהלך "עופרת יצוקה" ירו חיילי צה"ל למוות ב-11 אזרחים פלסטינים שנופפו בדגלים לבנים. "הארץ" מדווח על ממצאי הדו"ח באופן ישיר. "מעריב" מדווח על כך תוך הדגשת ביקורת צה"ל על הדו"ח. ב"ידיעות אחרונות" אין זכר לדו"ח. 24 עמודים בקונטרס החדשות, כל אחד בגודל שני עמודי עיתון של יום חול, שווי ערך ל-48 עמודי טבלואיד, ואף לא מלה על הטענה שחיילי צה"ל הרגו 11 איש, ביניהם חמש נשים וארבעה ילדים, שנופפו בדגלים לבנים.
גם אם נפחית ממספר העמודים את המודעות הרבות ואת העמודים המוקדשים לסיקור הספורט, נותר בעיתון הזה די והותר מקום לידיעות חדשותיות על עפיפוניאדה למען גלעד שליט, נערים שמציתים דקלים, פעוט ששוטט ברחבי רעננה ואדם הדורש מהעירייה להעניק לכלבתו הקצבת מים בתעריף מוזל.
לא מדובר, יש להדגיש, בדרישה ממערכת "ידיעות אחרונות" לבצע עבודה עיתונאית עצמאית בניסיון לחקור מה התרחש בעזה, אלא רק בדיווח על עבודת התחקיר של אחרים, אפילו דיווח ביקורתי. אך גם לזה אין מקום בגליונות הנפוצים ביותר בישראל. להבדיל, עמירה הס, העיתונאית היחידה שבודקת בחודשים האחרונים באופן עקבי את מעשי צה"ל בעזה, שוב משמשת עלה התאנה של העיתונות הישראלית ומפרסמת ב"הארץ" את ממצאיה על תנאי הכליאה של הפלסטינים שנעצרו על-ידי כוחות צה"ל במהלך "עופרת יצוקה".
רק כך!
צו איסור הפרסום לא הוסר במלואו מהמבוכה האחרונה בצה"ל, והעיתונים נאלצים לרקוד מסביב לפרטים הפיקנטיים ביותר. לעתים הריקוד מחריש אוזניים.
"כך נגנבו פרטי האשראי של האישיות הבכירה", צורחת בלבן על רקע אדום כותרת ענק לרוחב כל שער "מעריב", כותרת שממדיה גדולים מהידיעה שאליה היא מובילה, ומופיעה בעמ' 3 [אבי אשכנזי, נתיב נחמני ואמיר בוחבוט].
הכותרת "כך נגנבו פרטי האשראי של האישיות הבכירה" מטעה מעט, כיוון שהידיעה אינה מפרטת כיצד הפרטים נגנבו, אלא מסתפקת בדיווח על כך שהחשוד נכנס ללשכת הבכיר וצילם מסמכים. עיקרה של הידיעה נוגע לאופן שבו הצליחו החוקרים לעלות על המעשה. יחד עם זאת, הכותרת אינה מעליבה את האינטליגנציה של הקורא כמו המשפט המופיע בכותרת הגג לכותרת הראשית: "החייל, המסמכים המזויפים והעולם התחתון", משפט שנראה כמו רשימת מרכיבים לכותרת גג שהונחו לפתחו של עורך שהחליט שאין שום צורך לחבר אותם לכדי משפט קוהרנטי.
ב"מעריב" מתואר הקצין שממנו נגנבו פרטי כרטיס האשראי כ"אישיות בטחונית בכירה ביותר", ומצוין כי ההסרה החלקית של צו איסור הפרסום באה "בעקבות עתירת 'מעריב' וכלי תקשורת נוספים". ב"ידיעות אחרונות" הקצין הוא "בכיר" בלבד, לא בכיר ביותר, אבל לשכתו היא "הלשכה הסודית ביותר". גם בעיתון זה מופיעה כותרת הקוראת "כך חדר" וגו', וגם בעיתון זה הסבר לקוני: "על-פי החשד, החייל השתמש באישור שהיה ברשותו כדי להיכנס ללשכתו של הבכיר". יוסי יהושוע וניר גונטז' מציינים כי ההסרה החלקית של צו איסור הפרסום באה "לבקשת אתר ynet", ומספקים מידע רב יחסית על הפרשה.
ב"הארץ" נדחק הדיווח לעמ' 5. יובל גורן ויובל אזואלי מציינים כי לא רק פרטיו של כרטיס האשראי נגנבו מהקצין (בעיתון זה הוא שוב "בכיר ביותר"), אלא גם אקדחו. עמוס הראל, בטור פרשנות, כותב בגנות הצו האוסר את פרסום פרטי הפרשה: "אם צה"ל, או בתי-המשפט, פעלו כאן כדי להגן על כבודו של מישהו (שלא ברור איך ייפגע מפרסום שמו), נדמה שהמהלך מחטיא את מטרתו".
בשביל כוס קפה איתך הייתי שם גם אלף דולר
אתמול הופיע שלמה ארצי בקריית-שמונה. שווה ידיעה?
ב"הארץ" לא.
ב"ידיעות אחרונות" כותבת אושרת נגר-לויט על ההופעה בעמוד האחורי של העיתון. כותרת המשנה פורשת בפני הקורא את העלילה: "לפני 30 שנה רק 100 אנשים באו לראות את שלמה ארצי מופיע בקריית-שמונה. אתמול, אלפים באו לחגוג איתו 60 שנה לעיר".
הפסקה האחרונה בידיעה מוקדשת לקבוצת IDB וליו"ר הקבוצה נוחי דנקנר. הקבוצה, "שכבר הספיקה לתרום מעל 260 מיליון שקלים לאזור הצפון מאז תום מלחמת לבנון השנייה, היא זאת שהחליטה לתרום גם הפעם", מדווחת נגר-לויט, ומציינת כי דנקנר "התבונן בקהל בהשתאות, והיה מרוצה לנוכח ההמונים שהציפו את הדשא ואת היציעים". גם ציטוט מפי יו"ר הקבוצה מובא, ובו הוא מסביר כי הוא מתרגש במיוחד ומבטיח להמשיך לתרום "כמה שרק נוכל".
ב"מעריב" הסיקור נרחב במיוחד. תצלום מההופעה [חמד אלקמת] תופס חלק נכבד משער העיתון, ומפנה את הקוראים לידיעה בעמ' 8. דפדוף לעמ' 8 מגלה כי כל כולו (למעט חלק קטן המוקדש למודעות) עוסק בקריית-שמונה ובהופעה שהתקיימה בה אתמול. עדי חשמונאי מדווחת בהרחבה על האירוע, תוך ציון זהות בעל ההון שמימן את החגיגה. גם תצלום [סיון פרג'] של יו"ר IDB, לצד נשיא המדינה, מודפס בעיתון. הכיתוב תחתיו קורא בפשטות: "הנשיא פרס עם מממן האירוע, נוחי דנקנר".
כמה הערות
התגלה חוש הומור במאמר המערכת של עיתון "הארץ". חשבתם שפרויקט כיתובי התצלומים של גיא אסיף ב"העיר" יקבע את השיא לעונת החום? חשבו שנית. תחת הכותרת "יפוטר אוגוסט לאלתר", יוצא מאמר המערכת של "הארץ" נגד החודש החם בשנה. "גם בהגיענו רק לאמצעו, ואף שלא נתלו בו תקוות גבוהות מלכתחילה, גם השנה מסתמן אוגוסט הישראלי כאחד המנויים האומללים מבין חודשי השנה", נכתב במאמר, המפרט את חסרונות התקופה ומסתיים במשפט: "אם אינו רוצה להיתפס כמי שנזקו רב מתועלתו, לא מאוחר עדיין לתבוע הסקת מסקנות גם מאוגוסט עצמו".
הטור של בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב" נפתח השבוע במה שיכול להיות ציוץ אופייני לחשבון טוויטר פרודי על שם FakeBenCaspit, אילולא היה ארוך בעשרים תווים: "חיינו כאן דומים להטלת מטבע. שני צדדים למטבע הזה, אי-אפשר לדעת על איזה צד ייפול מדי יום. מצד אחד, כבר עשר שנים לא היה שקט כאן כל-כך. מצד שני, בכל רגע הכל יכול להתפוצץ".
העיתונאי לשעבר ח"כ אורי אורבך מתראיין ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" [יהודה נוריאל] ונשאל, בין היתר, על האופן שבו העיתונות נתפסת בכנסת. תשובתו: "היא הרבה יותר משמעותית ממה שנוטים לחשוב".
לאחר היעדרות בת שבוע, שבה דמותו של החרד הקורא בספר מעל טור פרשת השבוע ב"מוספשבת" של "מעריב". ללא סימני נמנום.
ענייני תקשורת
הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מבשרת כי "ערוץ 10 שוב בדרך לסגירה". מה הפעם? החוק. נראה שכל הדיונים המרתוניים בישיבות הבלתי נגמרות בין נציגי הערוץ לנציגי השלטון התעלמו מעניין שולי זה.
אופיר בר-זהר מדווחת כי היועץ המשפטי של הרשות השנייה, דורון אבני, קבע שזו אינה יכולה לאשר את ההסדר המוצע עם הערוץ, שכן הוא פוגע בשלטון החוק, ולכן עליה לפרסם מכרז חדש. לידי בר-זהר הגיע דו"ח שחיבר היועץ אבני, והיא מצטטת ממנו בהרחבה. לפי הדו"ח, נראה שאבני מוטרד לא רק מכך שזכיינית ערוץ 10 עוברת על החוק, אלא מכך שמדובר בעבריינית סדרתית.
"נסיון העבר מלמד כי ישראל 10 הפרה בכל שנה חלק משמעותי מהתחייבויותיה, לא עמדה בלוח השידורים שהציגה ולא קיימה הבטחות ביחס להשלמת חוסרי עבר", כותב אבני. "עמדתי היא כי גם אילו היה מדובר בבעל זיכיון שככלל עמד במשך תקופת הזיכיון במחויבויותיו, לא היה ניתן לקבוע כי ישלים חוסרים על סמך הבטחתו בלבד. קל וחומר כשמדובר בבעל זיכיון שלא עמד במחויבויות מהותיות שלו במשך תקופה ארוכה".
במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מודפסות ארבע קריקטורות שצייר עמוס קינן בשנות החמישים, אשר נמצאו בארכיון "הארץ". הקריקטורות מובאות לצד הכיתובים שהציע קינן, והכיתובים שניסח במקומם גרשם שוקן.