נאום חייו

במדור הציטוטים שבפתח מוסף "הארץ" מצוטט העסקן ואיש התקשורת יעקב ברדוגו. בערוץ 14 של המיליארדר יצחק מירילשוילי התייחס השבוע ברדוגו לנאום הצפוי של ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי ואמר: "הנאום, לפי מה שאני שומע, יהיה כנראה נאום חייו של בנימין נתניהו". למען האמת, הציטוט שנדפס ב"הארץ" אינו מדויק. לפני שברדוגו אמר "לפי מה שאני שומע" הוא אמר "לפי הערכתי". כפי שניתן לצפות מצינור להעברת מסרים, שבינו לבין חשיבה עצמאית פרוש ישימון, הערבוב בין "פרשנות" מפיו לבין "תדרוך" שקיבל לא באמת קיים.

גם הודיה כריש-חזוני, שליחת "מקור ראשון" לוושינגטון, שמעה את מה שברדוגו שמע. כתבת העיתון שבבעלות המולטי-מיליארדרית מרים אדלסון ציטטה כבר לפני שלושה ימים "מקורב לראש הממשלה" שאמר לה כי הנאום יהיה "נאום חייו" של נתניהו.

הנבואה, כמנהגן של נבואות יחסי-ציבור, הגשימה את עצמה. לפחות ככל שהדבר תלוי באנשי התקשורת שניבאו אותן. בערוץ 14 מיהרו להכתיר את האירוע כ"נאום חייו" של נתניהו והבוקר, ב"מקור ראשון", כותבת כריש-חזוני כי "שעות לפני שעלה אל הפודיום כדי לשאת דברים, הגדיר מקורב לראש הממשלה הנמצא במשלחת לוושינגטון את האירוע, כ'נאום חייו' של נתניהו. וכזה הוא באמת היה". מהרשימה של כריש-חזוני לא ברור האם זהו אותו מקורב שסיפק לה את ההגדרה כבר לפני שלושה ימים וחזר עליה שוב רגע לפני שנתניהו יפתח את פיו כדי לוודא שהמסר נקלט, או שהפעם לחש לאוזנה מקורב אחר לחלוטין, שתרם את חלקו בתוכנית הטבעת המסר של נתניהו. ואולי היה זה בכלל ברדוגו? הרי גם הוא, במקביל לתפקידו התקשורתי, מקורב לבוס.

יהא המקורב אשר יהא, הנאום שנשא השבוע נתניהו בקונגרס לא היה נאום חייו, או לפחות לא נאום חייו היחיד. התקשורת בישראל הכתירה כבר ב-2009 את הנאום של נתניהו באוניברסיטת בר-אילן כ"נאום חייו" ושנתיים אחר כך קבעה כי נאומו בקונגרס הוא "נאום חייו", שלא לדבר על הנאום בקונגרס מ-2015 שסייע לו לנצח בבחירות שאחריהן לא היה עוד אותו ראש ממשלה.

אך אם צריך לבחור נאום אחד של נתניהו, שגזר את גורלו ואת גורלנו יותר מכל נאום אחר, המועמד המתבקש הוא דווקא הנאום שלא נשא בקונגרס האמריקאי, גם לא בכנסת ואף לא במוסד האקדמי ברמת-גן. נאום חייו הוא הנאום שנשא במסדרון הקומה השלישית של בית-המשפט המחוזי בירושלים במאי 2020, רגע לפני הדיון הראשון במשפטו הפלילי. שם, מתוך קרבי המערכת שהעזה להעמידו לדין, קרא עליה תיגר ודן את כולנו למלחמת חורמה במוסדות המדינה ששינתה את פני המשטר בישראל, אולי לעד.

אביעד גליקמן מאזין לנאום בנימין נתניהו, בית-המשפט המחוזי, 24.5.2020 (צילום: אורן פרסיקו)

בשולי הנאום

כמו ב-2015, גם ב-2024 לנאום של נתניהו בקונגרס הגיע חברו המיליארדר ג'יימס פאקר, שלפי כתב האישום שהוגש נגד נתניהו המטיר יחד עם המיליארדר ארנון מילצ'ן על נתניהו ועל רעייתו שרה מתנות בשווי מאות אלפי שקלים. לפני הנאום ב-2015, כך לפי עדות העוזרת האישית של פאקר ומילצ'ן, הדס קליין, התקשרה אליה שרה נתניהו ואמרה לה שהיא וראש הממשלה נוסעים לוושינגטון ושהם "מבקשים" לקבל מתנה לרגל יום נישואיהם. קליין סיפרה למילצ'ן שביקש לערב את פאקר, כדי לחלוק בעלות. פאקר, למרות שהתבקש לא לרכוש תכשיט ב-10,000 דולר כי זה יקר מדי, רכש בסופו של דבר תכשיט ב-42 אלף דולר. שרה לא רצתה אותו, סיפרה קליין, כי ראש הממשלה אמר לה שהוא נראה "רומני".

השנה, שלא כמו ב-2015, המיליארדר מילצ'ן לא הגיע לכבד את האירוע בנוכחותו. את מקומו תפס מולטי-מיליארדר עשיר עוד יותר, אילון מאסק. אשת ראש הממשלה, כמו בכל נאום חשוב של בן-זוגה, נכחה באולם ואף זכתה למחיאות כפיים.

"הרגע יוצא הדופן ביותר, עוד לפני שהנאום החל, היה כניסתה של שרה נתניהו לגלריית האורחים", כותב נדב איל ב"ידיעות אחרונות". "האולם היה הומה וממתין, חברי בית נבחרים וסנאטורים דיברו בינם לבין עצמם. לפתע נשמעו מהגלריה מחיאות כף של אדם אחד, אחד בלבד. שלא ויתר. הוא עמד ביציע האורחים, עטוי חליפה. לא זיהיתי את מוחא הכף, אבל האולם השתתק יחסית, העיניים כולם נפנו ליציע – ואז נכנסה שרה נתניהו. חברי המשלחת הישראלית והמקורבים נעמדו על רגליהם, נמתחו ממש, מאילון מאסק וג'יימס פאקר ועד משפחות החטופים שישבו שם; משל היה מדובר בנשיא מדינת ישראל. ניכר היה כי הנבחרים האמריקאים מופתעים מקימת הכבוד הזו. רובם לא זיהה את הדמות בז'קט הכתום. הם הביטו בעניין בתמיהה, כמי שצופים בטקס מסורתי ברפובליקה דרום אמריקאית".

הטקס לא הסתיים בכך, כמובן. במהלך הנאום, כפי שנהג בעבר, הפנה נתניהו את תשומת לב המכובדים לקיומה בעולם של רעייתו. רוגל אלפר מיטיב לפרק את התכסיס שרקם כדי שגם היא תזכה ב"סטנדינג אוביישן".

"כשהצביע נתניהו לעבר היציע והכריז, 'נועה ארגמני כאן ביציע, ישובה לצד רעייתי שרה', לא היתה ארגמני ישובה לצד רעייתו שרה, אלא ליד אביה, שחצץ בינה ובין הרעיה שרה", כותב אלפר ב"הארץ". "נראה שארגמני לא הבינה כי תפקידה הראשון במעלה הוא לשמש אמתלה להצגת 'רעייתי שרה' לפני שני בתי הקונגרס, באופן שייראה רק חצי מאולץ ואיכשהו רלוונטי. וכך סחב עימו הזוג האולטרה-נוירוטי הזה את הנוירוזה שלו הישר לקפיטול, כמו כביסה מלוכלכת, במובן מסוים, כדי להציגה לראווה לפני האומה האמריקאית. נתניהו שבר את הראש איך לסדר לשרה סטנדינג-אוביישן כבר בדקות הראשונות של הנאום. ואז חשב: אאוריקה! נועה ארגמני".

"ולשרה לא היתה שום כוונה לוותר על הרגע שבו ייעמדו חברי הקונגרס ויפרצו במחיאות כפיים סוערות לכבודה. היא התייצבה לפני מעריציה, כולה מתמוגגת מעצמה. אבל רגע. מה זה? איפה האביזר? איפה האתון שעל גבה תרכב בהיכנסה בשערי העיר וושינגטון? הנה היא. שובבה. נועה, בואי הנה, מה את כזאת רחוקה? האב זז מיד, החליף מקומות עם בתו. נראה שהם לא עודכנו שנועה חייבת לשבת לצד שרה. לזה, להבדיל מ–7 באוקטובר, קוראים מחדל. שרה הביטה בה בהערצה לחה, והציגה אותה לראווה בגאווה, משל היא אן סאליבן וזו הלן קלר. היא הפגינה בעלות עליה: אחזה בזרועה. ליטפה את גבה. נשענה עליה. נצמדה אליה פיזית".

התגובות לנאום

חברת הקונגרס ננסי פלוסי, שלא נכחה בנאום כמו כמה עשרות חברי קונגרס דמוקרטים אחרים, אמרה שנאום נתניהו היה "גרוע בהרבה מכל הצגה של כל מכובד זר שהוזמן וכובד בזכות לנאום בפני הקונגרס של ארה"ב", כך לפי דיווח מאת אנה ברסקי ובר שפר ב"מעריב". לפי הידיעה של השניים, ב"וושינגטון פוסט" כינו את הנאום "מתריס" וב"ניו יורק טיימס" נכתב כי "נתניהו ניסה להשתמש בנאום הקונגרס כדי לחזק את מעמדו הפוליטי המידלדל" וכי את התשואות קיבל בעיקר מהצד הרפובליקאי. "גם בחמאס לא התלהבו מנאומו של נתניהו", מציינים ב"מעריב".

מנגד, מוסיפים ב"מעריב", שר החוץ ישראל כ"ץ כינה את הנאום "מרגש" ויו"ר מפלגת הציונות-הדתית התלהב גם הוא. לפי נתונים של חברת באזילה, הסנטימנט כלפי נתניהו ברשתות החברתיות היה חיובי באופן מובהק, לראשונה מאז ה-7.10. לעיתון של איל הגז אלי עזור יש גם סקר ולפיו 61% מהישראלים חשבו שהנאום היה מוצלח לעומת רק 22% שהגדירו אותו "לא מוצלח" (17% - "לא יודעים"). כרגיל בסקרים, התוצאות לא חשובות אלא השאלות. בערוץ 14, לדוגמה, שאלו את הנסקרים שאלה דומה אבל האפשרויות היו "מצוין", "טוב", או "לא טוב" (הסוקר הוא כמובן הסוקר הקבוע: הלא עד מדינה שלמה פילבר).

משמעות הנאום לגורל החטופים

"נתניהו: הביקור בוושינגטון משמעותי לשחרור החטופים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". הודיה כריש-חזוני מצטטת "גורם המעורה בפרטי המשא ומתן" שאמר לה כי נאומו של ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס "היה אבן דרך חשובה להתקדמות לקראת הסכם הכולל השבת חטופים". לפי הדיווח של כריש-חזוני, לא רק הנאום אלא כל הביקור של נתניהו בוושינגטון "משמעותי לשחרור החטופים", וזאת לפי מי שמוגדר הפעם "גורם מדיני בסביבת ראש הממשלה".

כריש-חזוני מציינת כי נתניהו דחה את יציאת המשלחת הישראלית לקטאר להמשך המשא-ומתן על שחרור גופות החטופים שבעזה ואלה מבין החטופים שטרם מתו בשבי (היא כמובן עושה שימוש במילים אחרות). אולם לדבריה, כלומר לדברי "הגורם המדיני בסביבת ראש הממשלה", הדחייה נועדה לאפשר לנתניהו "לקדם עוד את המתווה בפגישתו עם ביידן". בהמשך, ושוב על סמך "הגורם המדיני", כותבת שליחת "מקור ראשון" כי "הנאום בוושינגטון עשוי להיות זרז לקידום העסקה". הנה לכם פטנט: עיכוב ודחייה כדי לזרז!

גם ב"מעריב" מצטטים "גורם מדיני" שאומר דברים דומים אבל הידיעה על דבריו נושאת את הכותרת "גרירת רגליים היא חבלה מכוונת בסיכוי להשבת יקירינו" וחלק נכבד מתוכן הידיעה, מאת אנה ברסקי ומתן וסרמן, מוקדש לתגובות מטה משפחות החטופים.

ב"ידיעות אחרונות" הדגש הפוך. "המסר האמריקאי לנתניהו: עסקת חטופים בשבועות הקרובים, או שהחלון ייסגר", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה, תוך הפניה למדורו של נדב איל ב"מוסף לשבת". בכפולה הפותחת מחרה מחזיק אחר איל שליח העיתון לוושינגטון איתמר אייכנר. "ביידן נחוש להביא עסקה למען המורשת שלו - ולהחזיר את החטופים הביתה", הוא מדווח ומציין כי ביידן הזמין לפגישה עם נתניהו את משפחות החטופים בצעד ש"נועד להגביר את הלחץ על נתניהו להסכים לעסקה".

בטור של יוסי ורטר ב"הארץ", בין השנינויות המתארות את הגלוי לכל, מסתתרת גם הפיסקה הבאה: "מקור המקורב מאוד לנתניהו נשאל השבוע, מה יחסו האמיתי של ראש הממשלה לגבי עסקה להצלת חיי החטופים. לדבריו, נתניהו היה מאוד רוצה להחזיר את הנשים והחיילות. ומה הסיכוי, נשאל המקור, שניתן יהיה להגיע בזמן הקרוב להסכמה בין ישראל לחמאס, באמצעות המתווכות, בסוגיות מסדרון נצרים, ציר פילדלפי וחזרת החמושים לצפון הרצועה? 'הסיכוי אינו גבוה', השיב".

דונלד מי?

"טראמפ: 'על ישראל לסיים את המלחמה'", נכתב בכותרת ידיעה מאת דניאל אדלסון המתפרסמת הבוקר ב"ידיעות אחרונות". מתברר כי בראיון לפוקס-ניוז אמר מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארה"ב: "על ישראל לסיים את המלחמה עם חמאס מהר ולהחזיר את החטופים".

דברי טראמפ מצוטטים גם בכותרת משנה לידיעה ב"הארץ" ובעומק ידיעה שמתפרסמת ב"מעריב".

דווקא ב"ישראל היום" ו"מקור ראשון", שני העיתונים שבבעלות המיליארדרית מרים אדלסון, שלאחרונה התחייבה לתרום לקמפיין טראמפ עשרות מיליוני דולרים, אין זכר לציטוט הזה של נשיא ארה"ב לשעבר. ולא שמחרימים שם את הבופון השואף להיות דיקטטור. בדיוק להיפך.

בידיעה מאת דרור מלול ושליח העיתון לוושינגטון אריאל כהנא, המתפרסמת בכפולה השלישית של העיתון, מופיעה כותרת הביניים "טראמפ מזלזל" ותחתיה דיווח על הגידופים האחרונים שפלט הנשיא לשעבר לעבר זה הנוכחי והמועמדת להחליפו.

אולי במלון שבו משתכן אריאל כהנא פשוט אי אפשר לקלוט את פוקס-ניוז? "התחביב שלי בזמני ביקור בארה"ב הוא זפזופ כפייתי והשוואתי בין שני ערוצי החדשות הבולטים, CNN ופוקס ניוז", כותב כהנא בטור המתפרסם במוסף "ישראל השבוע", וסותם את הגולל גם על האפשרות הזו.

העיתונות מתה

אגב כהנא, מיד בהמשך הטור מתלונן העיתונאי על חד-הצדדיות של CNN מחד ופוקס-ניוז מאידך. "זה אולי לא חדש, אבל העיתונות מתה. או יותר נכון - הורגת את עצמה", הוא כותב. "שני כלי התקשורת תוקפים גם זה את זה על בסיס קבוע, וכל אחד מהם שולל את הלגיטימציה לטיעון של האחר". בהמשך מבקר כהנא את התקשורת האמריקאית שכן "בימים אלה מדווחים פה שישראל הרגה 40 אלף איש בעזה, בלי לציין שרובם מחבלים".

מניין הנתון בדבר זהות ההרוגים? לפי ערוץ 14, כל ה-40 אלף הם מחבלים. לפי חמאס, כ-70% מההרוגים בעזה הם נשים, ילדים וקשישים (בעימותים קודמים הפערים בין מספרי חמאס למספרי צה"ל בכל הקשור לנשים וילדים שנהרגו בעזה היו קטנים). אבל מי טען ש"רוב" ההרוגים הפלסטינים בעזה הם מחבלים?

בחודש דצמבר טען צה"ל כי על כל מחבל שנהרג בעזה נהרגו שני אזרחים. בחודש מרץ האחרון אמר נתניהו כי 13 אלף מחבלי חמאס חוסלו. ההצהרה באה כשבוע לאחר שחמאס טען ש-30 אלף פלסטינים נהרגו מתחילת המלחמה. כלומר גם לפי אומדן זה פחות ממחצית ההרוגים הם מחבלים. כחודש לאחר מכן, באפריל, הוריד צה"ל את המספר ל-12 אלף. בזמן זה הנתונים של חמאס כבר התקרבו ל-35 אלף הרוגים, מה ששוב הפך את היחס לכזה שדומה יותר לשני אזרחים הרוגים על כל מחבל.

אתמול עדכנו ב-INSS את נתוני המחבלים ההרוגים, וזאת על בסיס מידע שקיבלו מדובר צה"ל: "כ-16,000 מחבלים חוסלו על ידי צה"ל בעזה", קובע הצבא. אם רוב ההרוגים בעזה הם מחבלים, משמעות הדבר היא שנהרגו מתחילת המלחמה כ-15 אלף אזרחים ובסך הכל נהרגו ברצועה כ-30 אלף איש ולא כמעט 40 אלף כפי שטוען חמאס. אלא שכאן אנו נתקלים בבעיה. ישראל אינה מוכנה להתחייב למספר הפלסטינים שנהרגו בעזה, רק למספר המחבלים שחוסלו. אולי כמו העיתונות האמריקאית, האזרחים בעזה לא באמת מתים אלא הורגים את עצמם.

בין אמת לבידור

במדור "ספרות ותרבות" שבמוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב אלי שאלתיאל על ספרה של אמילי נוסבאום "The Invention of Reality TV". נוסבאום, מבקרת הטלוויזיה של ה"ניו-יורקר" מוצאת את מקור סוגת הריאליטי בשידורי "מתיחות" שהופיעו ברשתות הרדיו האמריקאיות לפני כמאה שנה.

לצד הביקורת על התופעה, שהמשיכה ושגשגה בטלוויזיה, מציינת נוסבאום כי היו גם מי שראו בסוגה תרומה חשובה לחברה, שכן היא הביאה לבתיהם של האמריקאים תמונת עולם אותנטית שכוללת גם את מי שעד אז מודרו מהשידורים: "אנשים קשי יום, נציגי מיעוטים, ובעיקר אפרו-אמריקאים ואלה שאינם מתגוררים בניו-יורק רבתי".

אולם במאה ה-21 חל שינוי. "התמורה הגדולה לא הייתה באופיין ובטיבן של מסגרות הריאליטי, אלא במהפכה של מאפייני קהל הצופים", כותב שאלתיאל בעקבות נוסבאום, "הם לא ציפו לאמת, אלא לשעשוע. אות וראשית לשלטונו של העידן החדש היו הפקתה והפצתה של סדרת הריאליטי 'המתמחה', בכיכובו של מי שעתיד להיות נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ".

לבנון

"הבשורה הטובה היא שצה"ל משוכנע שהוא כבר ערוך ומוכן לצאת למתקפה בצפון. אגב, גם לפני תום המערכה בדרום", כותב חגי סגל במדורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון". מה טוב בבשורה הזו? לפי סגל, "הערכה עכשווית מוסמכת אומרת כי אפשר ליצור נסיבות ביטחוניות חדשות, אשר יאלצו את נסראללה ללכת להסדרה מדינית בתנאים שהוא מסרב להם כעת". לדבריו, "נאומיו בטלוויזיה ממשיכים להיות רוויי שחץ, אך בארגון שלו מבצבצים סימני היסוס ובלבול". סגל מכיר בכך כי "ב-1 בספטמבר כבר לא יפתחו בצפון הרחוק את בתי הספר" אבל כותב כי "הממשלה אמורה להציב לעצמה אולטימטום של פתיחה עד ל-1 בנובמבר".

אם כך, תשעה וחצי חודשים אחרי שישראל החליטה למוטט את שלטון חמאס בעזה (ועדיין לא סיימה את המלאכה), סגל מקציב לצה"ל כשלושה חודשים בלבד להסרת האיום הביטחוני שמציב חיזבאללה, ארגון גדול יותר, ממומן יותר, חמוש הרבה הרבה יותר, בעל קווי אספקה ישירים לסוריה ואיראן וקשים הרבה יותר לגדיעה.

אם לא די בכך, הכותרת הראשית ב"הארץ" מבשרת רעות לשאיפות המלחמתיות של סגל: "חרף ההצהרות הנחושות, בממשלה ובצבא יעדיפו להימנע ממלחמה בצפון". הכותרת מפנה לטור הפרשנות מאת עמוס הראל, שכותב כי "חוסר התיאבון של הממשלה והמטכ"ל למלחמה בצפון מובהק, חרף הצהרות פומביות נחושות". עם זאת, מה שלא הגיע לכותרת הראשית של העיתון, או לכותרת המשנה לראשית ומה שרק משתמע מתמצית המאמר שנדפסת בראש השער, הוא השאיפה של חלק מהצבא בכל זאת לתקוף בלבנון.

"מול ההסכמה היחסית בצמרת, מתגבש קו נגדי בקרב חלק מהקצונה הבכירה בפיקוד הצפון. הטענה הנשמעת היא שהמצב בלתי נסבל, שהוא עתיד להחמיר בשנים הקרובות - וכי לישראל לא תהיה ברירה מלבד כניסה למלחמה יזומה עם חיזבאללה, שמטרתה לגרום נזק צבאי משמעותי ולהרחיק את הארגון מעבר לנהר הליטני", כותב הראל.

"[...] מצדדי המלחמה סבורים שרמת המוכנות של יחידות צבא היבשה, בסדיר ובמילואים, היא הגבוהה ביותר זה עשורים - עקב הניסיון שנצבר בעזה ותגבור האימונים לתרחיש לבנוני. גם היעדרות האזרחים משני צדי הגבול תקל על הלחימה ותצמצם את מספר הנפגעים הבלתי מעורבים. בלי מתקפה ישראלית, חיזבאללה עלול להמשיך ולהתחמש בקצב ובאיכות שיקדימו את המתרחש בצה"ל. אם איראן תצטייד בנשק גרעיני, הציר השיעי ישלים מהלך של מעין שחמט נגד ישראל".

עזה - "היום שאחרי"

סמדר פרי ועינב חלבי מדווחות ב"ידיעות אחרונות" כי השרה לשיתוף פעולה בינלאומי באיחוד האמירויות, רים אל-האשמי, פועלת להקים משלחת בינלאומית שבראשה יעמוד משרד החוץ האמיראתי ויהיה בה "ראש ממשלה פלסטיני חדש בעל יכולות, שיוביל לבנייה מחדש של עזה".

לפי הדיווח, "הכוונה היא ללכד בעזה כוחות בינלאומיים, אמריקאים, ישראליים ואמירתיים לניהול אזרחי של הרצועה". ב"וול סטריט ג'ורנל", מוסיפות השתיים לדווח, פורסם אתמול כי במגעים לעסקה בין ישראל חמאס "עולה באופן משמעותי שמו של מוחמד דחלאן", שבעבר הסתכסך עם אבו-מאזן והוגלה לאיחוד האמירויות, כמי שיהיה אחראי להוביל את הרצועה.

ב"ישראל היום" מוסיף שחר קליימן כי דחלאן אמור לפקח על כוח ביטחון פלסטיני בן 2,500 איש, שלא יהיה נאמן לרשות הפלסטינית.

עמוס הראל מוסיף ב"הארץ" כי "על הפרק עומד מינוי של מעין דירקטוריון בינלאומי, ותחתיו פרויקטור פלסטיני שיופקד על שיקום הרצועה". לפי הראל, המועמד לתפקיד הוא דווקא ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד. דחלאן נדחף על ידי האמירויות, שלא רוצות לשתף פעולה עם ההנהגה הנוכחית של הרשות. "הועלה גם רעיון לשחרר מהכלא את בעל בריתו של דחלאן, מרואן ברגותי, ולגרשו למפרץ", מציין הראל.

ישראל - "היום שאחרי"

בחינמון השבועי "בשבע" כותב אבישי גרינצייג כי "ועדת חקירה ממלכתית היא לא קסם". לדבריו, "מי שחושב שוועדת חקירה ממלכתית שמורכבת מכמה אנשים מסוגלת לחקור את כל מחדלי שבעה באוקטובר, את האירועים ואת התהליכים שקדמו לשבעה באוקטובר ואת ניהול המלחמה בחודשים הארוכים שלאחר מכן, משלה את עצמו או שפשוט משקר לציבור".

גרינצייג מפרט בהרחבה מדוע כתב את אשר כתב (שמואל רוזנר ב"מעריב" מעלה טיעונים דומים) ובסוף טוען כי אף ש"ציבורית, זה הדבר הנכון לעשות", ועדה שתוקם על ידי נשיא בית המשפט העליון, שממנה לראשה שופט עליון בדימוס, לא תזכה באמון הציבור. בנוסף, כותב גרינצייג, "גם לדרג המשפטי והדרג השיפוטי יש חלק בקונספציית שבעה האוקטובר. היחס למחבלים וסוגיות בענייני לחימה הובאו שוב ושוב בפני שופטי בג"ץ. גם הנקודה הזו זקוקה לפתרון".

עורך "בשבע" עמנואל שילה כמו שמע את מצוקתו של בעל הטור החדש בעיתון, ובא לסייע.

"ועדת חקירה אובייקטיבית, לא ממלכתית", נכתב בכותרת טורו השבוע. כמו גרינצייג, גם שילה טוען כי ועדת חקירה שממנה נשיא העליון ובראשה שופט עליון בדימוס לא תזכה לאמון הציבור. "מסקנות הוועדה שהם ירכיבו לא יזכו לאמונו של חלק גדול מן הציבור אם יטילו אחריות מרכזית לאסון על הממשלה הנוכחית ועל העומד בראשה וימליצו להעבירם מתפקידם", מתריע שילה.

וכמו גרינצייג, גם שילה טוען שאין מקום לוועדת חקירה בראשות שופט בדימוס שכן היא צריכה לחקור גם את מערכת המשפט עצמה, "גם בהיבטים של הוראות פתיחה באש ושחיקת הפרימטר, שאפשרה את ההתקרבות לגדר ועריכת הכנות להסתערות עליה. וגם בהיבט של שחיקת ההרתעה על ידי המחלוקת סביב הרפורמה ותנועת הסרבנות משירות, שמערכת המשפט הייתה מעורבת בה עד צוואר, ושגרמה לחמאס לחשוב שצה"ל מפולג ובלתי כשיר וחברה ישראלית קרועה לא יצליחו לגבות ממנו מחיר בלתי נסבל".

הפתרון של שילה פשוט. במקום ועדת חקירה ממלכתית, ועדת חקירה פוליטית, או כפי שהוא מנסח זאת: "ועדה פריטטית שחבריה, אנשי מקצוע, ייבחרו באופן שווה בידי הקואליציה והאופוזיציה".

מה יגידו על כך במערכת המשפט? ב"ידיעות אחרונות" כותבת טובה צימוקי על המגעים בין שר המשפטים לבין מ"מ העליון השופט עוזי פוגלמן לגבי כינוס הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור נשיא לעליון. צימוקי מצטטת פוליטיקאי המצוי בסוד המגעים בין מערכת המשפט למערכת הפוליטית. הלה אומר לה: "בית המשפט העליון מורתע".

עושים לביתם

מתוך 40 עמודי מוסף "דה מרקר" של "הארץ", שמונה כוללים מודעות ושמונה נוספים כוללים מודעות שמתחפשות לתוכן, כלומר פרסום סמוי.

ב"דה מרקר", לעומת כלי תקשורת אחרים בישראל, הבידול בין התוכן העיתונאי לפרסום הנחזה לתוכן עיתונאי בולט יחסית. כל עמוד של פרסום סמוי מוקף מסגרת, הטקסט נדפס בגופן שונה, בראש העמוד מופיע לוגו עם היופמיזם "תוכן שיווקי" וליד הקרדיט לכותב וכן בתחתית העמוד מופיע שם הקוד המטעה "בשיתוף". חשוב מכך, מי שחתומים על הפרסומת שנחזית לכתבה חדשותית אינם מי שחתומים על התוכן המערכתי בעיתון.

לא שזה משנה במיוחד. מחקרים מראים שגם עם כל קישוטי האזהרה הללו אף אחד (חוץ ממך) לא מסוגל להבחין שמדובר בתרמית.

אולם גם בפרסום הסמוי צריכים להיות קווים אדומים שאין לחצותם. החוק בישראל מגביל פרסום משקאות אלכוהוליים ופרסום סיגריות ומוצרי טבק וכללי משרד הבריאות מגבילים פרסום של תרופות מרשם. יש הבנה כי חומרים ממכרים, שמסוכנים בעיקר לצעירים, ניתן לפרסם רק בתנאים מסוימים. אולם נכון להיום אין כל הגבלה על פרסום, שלא לדבר על פרסום סמוי, של אחד המוצרים הממכרים והמסוכנים ביותר - רשתות חברתיות.

וכך, הבוקר יכולים קוראי "דה מרקר" להיתקל במודעה הנחזית לידיעה חדשותית במימון טיקטוק, אולי הממכרת מבין כל הרשתות החברתיות, ועוד כזו הנמצאת בבעלות סינית ונאסרה לשימוש על-ידי ממשלים ברחבי העולם.

"דה מרקר", 26.7.24

"דה מרקר", 26.7.24

"הפופולריות העולה של טיקטוק בשנים האחרונות היא לא צירוף מקרים", נכתב במודעה שהתחפשה לתוכן מערכתי.

במקום להסביר שהפופולריות של הרשת הסינית נובעת מהאלגוריתם המרעיל, שלומד את המשתמש במהירות שיא ומקדם עבורו בדיוק את סוג הזעם, השיסוי, תיאוריות קונספירציה וחדשות הכזב שהוא ירצה להמשיך ולצרוך, בטקסט הפרסומי מאת "אגם קדם לוי, בשיתוף טיקטוק ישראל" נטען כי "הכל מתחיל ונגמר בממשק האינטואיטיבי של הפלטפורמה. טיקטוק לא מייצרת הפרדה בין תוכן ממומן לאורגני [...] הפרסומות צריכות להתחרות על הקשב של המשתמשים - מה שמעודד יצירתיות, בידור וערך מוסף".

"דה מרקר", כאמור, מייצרים הפרדה בין "תוכן ממומן לאורגני", אולם אין בהפרדה הזו די.

כמו שלא יעלו על הדעת להדפיס בעיתון ולפרסם באתר טקסטים בשיתוף טלגראס, כך אין מקום לעודד את הקוראים להתמכר לרשתות הרעל, תוך הצגת שווא כאילו מדובר בתוכן מערכתי.

ואם במחלקת הפרסום הסמוי "דה מרקר לייבלס" לא מבינים עדיין שטיקטוק מסוכנת לחברה בישראל, שיפתחו מדי פעם את מוסף העיתון בשישי בכפולה הפותחת ויקראו את הטור של גיא רולניק.

מודעה בפרינט לדיגיטל

"מעריב", 26.7.2024

"מעריב", 26.7.2024

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

ענייני תקשורת

בכל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מתפרסמים דיווחים קצרצרים ("מעריב"), קצרים ("ישראל היום") או מקיפים יחסית ("הארץ") על הדיון שנערך אתמול בבג"ץ בעתירה נגד מינויה של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית חדשות 13. כאן ב"העין השביעית" כתב על הדיון עו"ד שחר בן-מאיר, ומי שמעוניין במעט רקע מוזמן לקרוא את הכתבה של החתום לעיל על הכישלון הניהולי המתמשך של יו"ר רשת 13 נדב טופולסקי.

ב"גלובס", שירד לדפוס אתמול אחה"צ, לא הספיקו מטבע הדברים להכניס ידיעה על הדיון אולם בגיליון שקדם לדיון התפרסם בעיתון ראיון ראשון ובלעדי עם שמאלוב-ברקוביץ' עצמה.

הראיון, שערכו נבו טרבלסי ובר לביא, הסתיים בפיסקה בזו הלשון: "דבר אחרון: בצל הביקורת הגדולה על המינוי, שלפחות בחלקה הגדול מוצדקת בעינינו, התלבטנו אם לקיים את הראיון עם מנכ"לית חדשות 13 ערב הדיון המכריע בבג"ץ. חופש הביטוי וזכותה להביע את הצד שלה הכריעו, ומצאנו לנכון לתת לה אפשרות ולענות על כל השאלות הקשות".

כמה קשות היו השאלות? כששמאלוב-ברקוביץ' אמרה להם "הייתי עורכת ראשית לפני כעשור - איך יכול להיות שיש חוק התיישנות להיותי עורכת ראשית, אבל אין חוק התיישנות להיותי חברת כנסת גם לפני עשור?" המראיינים לא תיקנו אותה בזמן אמת, וגם לא גילו בדיעבד לקוראים, כי אמנם היתה חברת-כנסת לפני כעשור אבל היתה עורכת ראשית לפני שני עשורים.