הדיון בבית המשפט העליון בעתירת ועד עיתונאי חדשות 13 נגד מינוי יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית חברת החדשות, שודר היום בשידור חי. אמנם בסדרות טלוויזיה אני נוהג לצפות בעיקר בבית בשעות הלילה, אבל למרות שצפיתי בדיון בשעות הצהריים במשרד, הייתי צריך לשכנע את עצמי שאני לא רואה סדרת מדע בדיוני.
חלקו הגדול של הדיון הוקדש לשאלה הטריוויאלית, כמעט רטורית, האם לנציגי הציבור בדירקטוריון חברת החדשות ישנה מחויבות לציבור. או בשפה המשפטית: האם חלים עליהם הוראות המשפט המינהלי ועל כן בית המשפט יכול לבחון ולבקר את ההחלטה שלהם למנות פוליטיקאית לשעבר עם ניסיון עיתונאי מפוקפק לעורכת ראשית של גוף תקשורת עיתונאי.
בא כוחם של העיתונאים, עו"ד נדב ויסמן (גילוי נאות: מייצג מולי במספר תיקים), היטיב להראות לשופטים עד כמה החוק עצמו מעיד כי במינוי מנהלת לחברת חדשות יש אלמנטים ציבוריים לפחות כמו אלמנטים פרטיים, אם לא יותר.
לעומתו, עו"ד יורם בונן שייצג את חברת החדשות, ניסה לטעון שאותם דירקטורים, שממונים על ידי רשות של המדינה ויש להם זכות וטו במינוי מנהלת בחברת חדשות, הם בסך-הכל בעלי תפקיד שחייבים נאמנות רק לאינטרס הצר של הבעלים. לפי תגובות השופטים, נראה שלא ממש השתכנעו.
אבל, וזה העיקר, הדיון, והנקודות שעליהן התעכבו השופטים, היה חסר קשר למציאות חיינו כאן במדינת ישראל, בעידן נתניהו. השופטים, כך נראה, התייחסו למינוי שנעשה בערוץ טלוויזיה בעולם החיצון, לא בכזה שנשלט על ידי טייקון זר שרכש אותו לבקשת ראש ממשלה העומד לדין בשל ניסיונות פליליים להשפיע על שוק העיתונות.
בעולמם של השופטים, נציגי הציבור בדירקטוריון חברת החדשות של הערוץ מורכב מחייזרים שהוצנחו לכאן מצלחת מעופפת, ולא מנציגים שמונו במקור על ידי אותה פוליטיקאית לשעבר (כשעבדה כרגולטורית). באותו עולם דמיוני שמאלוב-ברקוביץ' היא עיתונאית מנוסה ומוערכת, ולא מי שניסיונה העיתונאי מסתכם בניהול גופי תקשורת קטנים בעלי אתיקה בעייתית לפני כשני עשורים.
על טיבם של הניסיון וההשקפה העיתונאית של העורכת הראשית המיועדת אפשר היה ללמוד מההקלטות שפורסמו ממש לאחרונה, מהן עולה כי שמאלוב-ברקוביץ' רואה בעיה בשידור תחקירים על הממשלה אם הם לא "מאוזנים" בתחקיר נגדי על האופוזיציה.
אם בסדרת המדע הבדיוני של השופטים היתה מכונת זמן, הם היו יכולים לחזור לארה"ב של שנות השבעים ולדמיין כיצד העורכת שמאלוב-ברקוביץ' לא היתה מאשרת את הפרסום על הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט, שהוביל בסופו של דבר להתפטרות הנשיא ניקסון, אם לא היו מביאים לה גם מידע על פריצה של הדמוקרטים למטה המפלגה הרפובליקאית.
מסדרת הטלוויזיה של בג"ץ נעדר השחקן הראשי: חופש העיתונות. הרי המינוי של פוליטיקאית, ועוד כזו המקורבת למפלגת השלטון, למנהלת של חברת חדשות, בא לפגוע בדיוק בעיקרון זה. ההיעדרות אינה מפתיעה. בית המשפט העליון נוהג בדרך כלל להסתפק במס שפתיים בכל הנוגע לעיקרון הדמוקרטי המרכזי הזה.
הנה כמה קווי עלילה שהיו חסרים בסדרה, על מנת להפוך אותה למעט מציאותית יותר.
הטבות הענק שמעניקות ממשלות נתניהו לערוץ 14 מאז 2018 (שתוקפן הוארך בכנסת ממש מספר שעות לפני הדיון בבג"ץ), למרות שמדובר בגוף שמשדר ללא הפסקה תעמולה ממשלתית בכסות של ערוץ חדשות.
כתב האישום שהוגש נגד רה"מ נתניהו בשל ניסיונותיו להשתמש בכוחו השלטוני על מנת להשפיע ולהטות את התוכן העיתונאי בשני גופי תקשורת גדולים: "ידיעות אחרונות" ו"וואלה".
קיומו של עיתון "ישראל היום", הנפוץ בישראל, שבמשך שנים ארוכות תיפקד כדף המסרים האישי של נתניהו וחולק בחינם במימון מיליארדר מקורב שהשקיע בכך מאות מיליוני שקלים.
כל האפיזודות הללו נעדרו מהסדרה של בית המשפט העליון, בעיקר כי התסריטאים – השופטים הנכבדים יצחק עמית, יעל וילנר ועופר גרוסקופף - סבורים כנראה ששאלת חופש העיתונות והפגיעה העצומה בו באמצעות מינוי שמאלוב-ברקוביץ' למנהלת אחת משלוש חברות חדשות המשדרות בישראל, היא שאלה משנית לשאלה האם אותה חברת חדשות היא גוף דו-מהותי מאד או רק גוף דו-מהותי מסוים.
כך שוב הוחמצה בבית המשפט העליון ההזדמנות לתת לחופש העיתונות את הערך המשמעותי שחייב להיות לו במדינה דמוקרטית, על אחת כמה וכמה במדינה שראש הממשלה שלה הוכיח כי האינטרס התעמולתי-פוליטי גובר אצלו על כל שיקול אחר, כפי שאנו רואים כעת למרבה הזוועה בעיכוב המתמשך של עסקת החטופים, ושהשקיע הרבה יותר משאבים בחיסול חופש העיתונות מאשר בחיסול החמאס.
יש לקוות שבדרך לפסק הדין, שופטי העליון יחליטו להתעורר מהסרט הדמיוני ולחזור למציאות.