ללא כותרות ראשיות

כטב"ם שהתפוצץ בלב תל-אביב בשעות הבוקר המוקדמות, אירוע קטלני וחריג במלחמה הנוכחית ובכלל, נותר מחוץ לעיתונים מחמת ארכאיות המדיום. ארבעת היומונים המרכזיים מחלקים הבוקר את כותרותיהם הראשיות בין תככים פוליטיים מקומיים, תככים פוליטיים בינלאומיים והאופן שבו התככים הללו ישפיעו על גורלם של עשרות החטופים הישראלים שעוד מוחזקים ברצועת עזה. הציר שמחבר בין כל התככים הללו הוא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.

ל"ידיעות אחרונות" אין היום כותרת ראשית. במקום זה מדפיסים שם תקצירי טורים של נחום ברנע ונדב איל. התוכן: השעטנז המסורתי של ספקולציות וסיכום שבועי, ובמקרה זה תחזיות לגבי נסיעת נתניהו לוושינגטון, השפעת נסיון ההתנקשות בדונלד טראמפ, סיום המלחמה וגורל הביביזם. הראיה לדלות החומר היא שהשבוע, בניגוד לשבועות קודמים, העורכים לא הצליחו לחלץ מתוך הטורים שורה אינפורמטיבית שאפשר להפוך לכותרת.

מתחת לאין-כותרת של "ידיעות אחרונות" מופיעה הפניה בולטת לראיון עם עדה שגיא, מורה מקיבוץ ניר-עוז ששוחררה מהשבי העזתי אחרי 53 יום. הראיון חריף, ציורי במובן המזוויע, וגם כולל ביקורת ישירה על נתניהו, ואפילו כזאת שמתייחסת לציטוט מקומם שלו שנחשף ב-ynet. ובכל זאת, ההפניה נדחקת לתחתית השער, והביקורת על המנהיג מוחבאת בתוככי הגיליון.

שגיא משחזרת באוזני המראיינת, הגר כוכבי, את מה שקרה לה ב-7 באוקטובר: "יצאתי מהשירותים וראיתי שבעה אנשים בבית, אנשי חמאס חמושים. הייתי משוכנעת שיורים בי. סחבו אותי החוצה יחפה, בשרשראות מהצוואר, וצרחתי 'אמא' כמו שלא צרחתי בחיים. המונים התרוצצו, מבוגרים וילדים, והכאוס היה גדול. שמעתי את הצעקות של שירי (ביבס), זו הצעקה האחרונה ששמעתי.

"הייתי משוכנעת שאני הולכת למות. לא הבנתי שחוטפים אותי. צעקתי, ואחד נתן לי מכה עם הרובה בראש, השני דקר אותי ביד. לא התנגדתי, הבנתי שאין לי למה, כי זה יהיה הסוף. לא ראיתי חטופים בדרך, רק בוזזים, כמו להקת עורבים, עם המון חפצים, הלוך וחזור. כולם עושים לך סימנים שהולכים לשחוט אותך, ואני רק חיפשתי את הצבא".

בהמשך מתייחסת שגיא לעיכוב הארוך בעסקת השבויים ולמחיר שגובה אסטרטגיית משיכת הזמן של נתניהו. "אני לא רואה את הסוף, וזה מה שמפחיד אותי", היא אומרת. "אם נדבר על ההתבטאות של ראש הממשלה, שאמר ש'החטופים סובלים אבל לא מתים', אז אגיד: אדוני ראש הממשלה, אני הייתי שם, אמנם רק 53 ימים, אבל טעמתי מתפוחי גן העדן ההוא יום-יום, שעה-שעה. כאשר חזרתי לאין-מדינה, לאין-בית, למדתי שהגיהנום שהבאת עלי ועל בית קהילתי – קיבוץ ניר-עוז ושאר יישובי העוטף – לא יתואר במילים. כעת שבתי ולמדתי: 'מוות וחיים ביד הלשון', לשונך שלך".

חוסר האמון העמוק בראש ממשלת ישראל משתקף גם מהכותרת הראשית של "הארץ". גם ל"הארץ" אין היום ניוז או חשיפה בכותרת הראשית. במקום זה מדפיסים שם כותרת אווירה על משבר החטופים: "אולי הפעם".

תצלומה של הדס פרוש בשער "הארץ", הבוקר

אולי הפעם? ב"הארץ" נזהרים עם האופטימיות, ומדפיסים גם תמונה גדולה (הדס פרוש) של שתי חטופות משוחררות, עדינה משה ורז בן-עמי, בארשת פנים מהקודרות ביותר שניתן לתפוס במצלמה.

בעיתון השמאל מבליטים שני טורים. באחד, הפרשן הפוליטי יוסי ורטר כותב על "הערכה מעורבת במשאלת לב" ש"מסתובבת" במערכת הפוליטית ובמערכת הביטחון, ולפיה נתניהו ינצל את פגרת הכנסת כדי להגיע לעסקה למרות הסיכון לשלמות ממשלתו.

עמוס הראל, בטור השני, משלים את התמונה באמצעות עובדות: "גלנט קורא לחתור לעסקת חטופים תוך שבועיים; רגב, גמליאל וסיעת ש"ס כולה מצטרפות אליו; קרובי התצפיתניות שנחטפו יוצאים מעודדים מפגישה עם השר המקורב ביותר לנתניהו; ומקור בטחוני בכיר מעריך שניתן להשיג הסכם בתוך 48 שעות. ההתפתחויות הללו, על רקע הלחץ הצבאי הגובר על חמאס וערב יציאתו של ראש הממשלה לארצות-הברית, מעוררות את הרושם שתנאי השטח מבשילים לקראת עסקה".

ואולם, מבהיר הראל, "נתניהו משדר גם מסרים סותרים בתכלית", ובינתיים "הזמן הולך ואוזל".

ראש הממשלה נגד שר הביטחון

שני היומונים הנותרים מקדישים את כותרותיהם הראשיות למאבקי הכוחות בתוך הממשלה, וליתר דיוק בתוך הקריה. "שר בלי ביטחון", מודיעה הכותרת הדלוחה של "מעריב", שנדפסת לצד תצלום של שר הביטחון, יואב גלנט, עם פה פעור ומצח קמוט. המסר המובלע: כך אכן נראה אדם בלי ביטחון. העילה: העדפת צורכי הביטחון של מדינת ישראל ועקרון השוויון על פני האינטרס הקואליציוני.

"סערה בליכוד בעקבות החלטת השר גלנט להתחיל בשליחת צווי גיוס לתלמידי ישיבות", מפרטת כותרת המשנה. אדם המכונה "מבקריו החריפים של שר הביטחון" מסר לכתבים אנה ברסקי ובנצי רובין ציטוט מתסיס: "גלנט לא מפספס הזדמנות לפגוע במפלגה, בקואליציה ובראש הממשלה".

ברסקי ורובין מדווחים על "פנייה דחופה" של חברי מרכז הליכוד לבית-הדין של המפלגה בדרישה להדיח את גלנט מהתנועה או לפחות "לאסור עליו להתמודד בפריימריז". לפי הדיווח, את היוזמה מובילה פרופ' טליה איינהורן, שמזוהה עם המחנה הביביסטי במפלגה (בהנחה שעוד נותרו בליכוד מחנות אחרים). בטור סוף השבוע שלה מזכירה ברסקי יוזמה נוספת להדחת שר הביטחון, שאותה מובילים לטענתה "ח"כים שבעבר היו מזוהים עם גדעון סער". לפי היוזמה, גלנט יודח ואת מקומו במשרד הביטחון יתפוס סער.

אזרחים מתבוננים באזור התפוצצות הכטב"ם במרכז תל-אביב, היום לפנות בוקר (צילום: אריק מרמור)

"ישראל היום" מצטרף למתקפה. "נתניהו נועץ אם לפטר את גלנט; מקורביו: 'כרגע הוא לא מעז'", נכתב שם בכותרת הראשית. "שליחת הצווים לחרדים, בניגוד לעמדת הממשלה וחרף העובדה שהכנסת פועלת לחוקק חוק בנושא, היא רק קצה הקרחון בעצמאות הניהולית שנוקט שר הביטחון יואב גלנט מול ראש הממשלה נתניהו", מאשימה הכתבת המדינית שירית אביטן-כהן.

המשך טורה של אביטן-כהן מתכתב עם קמפיין הצללים שמנהל נתניהו מאז פרוץ המלחמה בניסיון ליצור חיץ מדומה בינו לבין מערכת הביטחון, להכתים אותה בהתנהלות "עצמאית" מדי וכך להסיר מעצמו את האחריות למחדל ולהשלכות ההרסניות שהביאה עמה המלחמה. מסר העל: המטכ"ל עם גלנט, ונגד נתניהו.

"בממשלה טוענים כי נוצר מעין נתק בין ראש הממשלה לבין מערכת הביטחון בראשות גלנט", כותבת אביטן-כהן. "האחרון, מצדו, מייצר מעין גיבוי אוטומטי למטכ"ל מול כל דרישה לתיקון, לפעילות או להיענות 'חלילה' לדרישות מצד ראש הממשלה. אתמול התקבל אישוש נוסף לנתק כשפורסם שגלנט מבקש להקים בישראל בית-חולים לפצועים מעזה, בניגוד לעמדת נתניהו".

בהמשך הטור נשתלת גם רמיזה מכוערת על אינטרסים עלומים שכביכול מנחים את גלנט: "נתניהו, כך אומרים גורמים פוליטיים בסביבתו, היה רוצה לפטר את גלנט, אך כרגע לא מעז. אולי זה תסמין 'ליל גלנט' מסבב הפיטורים הקודם שהצית מחאה ברחובות, והרצון לא לתדלק את המחאה המדשדשת כעת. אולי זה כדי להמשיך לעבוד מול מערכת שהיא לויאלית בעיקר לעומד בראשה. [...] בליכוד שואלים ח"כים ושרים, מחובבי נתניהו ומאלו שלא, 'מה האינטרס של גלנט?' – ותשובה אין. גם מתככי המזימות הוותיקים ביותר במסדרונות הכנסת לא מבינים לאן חותר השר".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט במליאת הכנסת, מרץ 2024 (צילום: יונתן זינדל)

את מה ששירית אביטן-כהן כותבת בזהירות, ותוך ייחוס לגורמים פוליטיים, אחרים כותבים בריש גלי. ב"ישראל היום" עושה זאת בעלת הטור הקבועה עירית לינור, שמהדהדת את תיאוריית הקשר הוותיקה על הגוף הזר שחוטף בכירים ישראלים, מעביר אותם שטיפת מוח, ואז מגניב אותם בחזרה למסדרונות הכוח כדי שיפעלו לפי הוראות מפעיליהם. באופן נוח למדי, היום היא מתמקדת בקצונה הבכירה בצה"ל.

"האלופים והרמטכ"לים במילואים איכשהו מוצאים את עצמם בסוף הקריירה שלהם באותו מחנה פוליטי", גורסת לינור, ומסבירה מדוע: "מערכת החינוך הצה"לית" הרי "פרוצה לארגונים זרים", ורוב הגנרלים האלה "חונכו על ברכי מורשת קרן וקסנר, ומאז איכשהו הם שרים תמיד אותו שיר".

לינור, ביביסטית מסוגת השמאלנית המתפכחת, לא הולכת סחור-סחור ומגייסת את קנוניית קרן וקסנר למען האינטרס הפוליטי המיידי של המנהיג. לטענתה, מאז פרישת בני גנץ וגדי איזנקוט מקבינט המלחמה המצומצם, גלנט לקח על עצמו את "ייצוג המועדון הסגור של בכירי צה"ל". התוצאה: "נשיא המועדון, הרמטכ"ל הרצי הלוי, כבר חש את עצמו משוחרר ממגבלות ההיררכיה הדמוקרטית". המילה ב-ו-ג-ד-י-ם לא נכתבה בטור, אבל ממילא אין בה צורך.

הפובליציסטית עירית לינור (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 14)

גרסה מוקצנת יותר של אותה תיאוריית קשר אפשר למצוא ב"בשבע", החינמון החרד"לי הנפוץ, בטור שעליו חתום עסקן התקשורת הביביסטי זיו מאור. לטענת מאור, במשטרה ובצה"ל מתחולל בשנים האחרונות "מרד קצינים". כתוצאה מכך, הוא כותב, הצמרת הצה"לית כבר לא משרתת את מדינת ישראל אלא "מקור סמכות אחר, עלום", שנמצא במדינה אחרת – כנראה ארצות-הברית.

מרד הקצינים הזה, טוען מאור ברצינות, גורם לכך שהחיילים והשוטרים הפשוטים סרים למרותם של "שופטים ופקידים", ולא של שרי הממשלה. איך פותרים את זה? ההצעה של מאור: המרדה. "הממשלה כולה, בקול אחד, צריכה לומר לשוטרים ולחיילים: צייתו לנו, לא לקצינים", הוא חורץ. "זהו המוצא היחיד, והזמן לבצע זאת בטרם תיכחד לחלוטין הדמוקרטיה הישראלית הולך ואוזל". כותרת הטור: "תנו פקודה כבר!".

עתידות: בטור הבא, אחרי שהשרים לא יתנו פקודה, זיו מאור יסביר שבעצם גם הם חלק ממדינת העומק, ושיש רק מנהיג אחד, המנהיג העליון, שניתן לסמוך עליו שיעשה את העבודה.

מחילת הארנב

לצד העיסוק במדינת העומק הישראלית, טווי תיאוריות הקשר הישראליים עוסקים היום במקבילתה האמריקאית, שכביכול צפה לרגע אל מעל פני השטח בדמות נסיון ההתנקשות בטראמפ. איכשהו, בית הגידול שבו הן משגשגות שייך למו"לית מרים אדלסון, התורמת הגדולה ביותר של טראמפ (עם בעלה המנוח שלדון) בבחירות שבהן עלה לשלטון.

ב"ישראל היום", אראל סג"ל קובע כעובדה שבארצות-הברית קיים "דיפ סטייט", ומשום מה מייחס את קיומו ל"מנגנוני מדינת הרווחה המושחתים". ב"מקור ראשון", העיתון ה"איכותי" של אדלסון, בעל הטור הקבוע רן ברץ טוען שה"התקוממות" של 6 בינואר 2021 (המרכאות במקור), שבה כזכור פשטו על הקפיטול אלפים מתומכיו של טראמפ בניסיון למנוע את חילופי השלטון, זרעו הרס ותקפו באלימות את השוטרים והמאבטחים שניסו להגן על נבחרי הציבור, "לא היתה ולא נבראה".

"הירי בטראמפ מחזק בציבור את הסברה שיש בארצות-הברית 'דיפ סטייט', שלא רוצה בטובת האמריקני הממוצע", נמסר בכותרת שמתפרסמת במוסף הפוליטי של "ישראל היום".

זהו ציטוט של ד"ר יונתן פרימן, "מומחה ליחסים בינלאומיים ולתקשורת", מתוך מדור הראיונות הקבוע של רן פוני. הראיון ערוך בצורה מתעתעת. המראיין מתחקר את המומחה על נסיבות היווצרותן של תיאוריות קשר, והמומחה בתשובה מצביע שוב ושוב על עובדות אמיתיות שמחזקות את הנרטיבים השקריים. אלא שבדיוק במקום שבו הקורא מצפה לקבל הסבר פוליטי או פסיכולוגי על מופרכותן של תיאוריות הקשר, או הבהרה שמדובר בשקרים – המומחה נאלם.

הנה דוגמה: "אירוע הירי מתחבר לאמריקנים רבים לתיאוריית קונספירציה רחבה יותר, שלפיה קיים כוח שבו טראמפ נלחם, במרחב הפוליטי או במרחב הביורוקרטי, שבמובן מסוים תרם או הביא לאירוע האחרון. הרי קראנו דיווחים על כך שאנשי טראמפ ביקשו עיבוי אבטחה ולא קיבלו אותו. יש החושבים שזה לא מקרי". אם במקרה הוסיף המרואיין הסתייגות כלשהי, היא התפוגגה בדרך אל הדף. הקורא ההדיוט יתרשם בסיום הקריאה שיש דברים בגו.

כיפה ועליה דמותו של דונלד טראמפ, נשיא ארצות-הברית לשעבר. ירושלים, שוק מחנה יהודה, אוגוסט 2023 (צילום: חיים גולדברג)

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מפרסמת היום גבי בר-חיים כתבת מגזין על כוחן של תיאוריות קשר. מפיצים של תיאוריות קשר נוהגים לתפוס את עצמם כיחידי סגולה שגילו אמת מטרידה שהציבור הרחב לא מוכן או מסוגל לתפוס. מומחים ששוחחו עם בר-חיים מתארים את הנהייה אחר הנרטיבים השקריים דווקא כעדות לחוסר אונים.

"אנשים מאמינים לקונספירציה כשהאמת קשה מדי, בלתי נתפסת", אומרת לה פרופ' רות מאיו מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שחוקרת את התחום. "הקונספירציה מספקת הסבר למה שאנחנו לא מסוגלים לקבל. קשה לנו לחשוב שהצבא לא היה מוכן ולא היה מסוגל להציל את כולם ולכן למעשה קל יותר להאמין שהיה שם משהו אחר".

מומחה נוסף, ד"ר אדם קלין-אורון, מוסיף: "אנשים נמשכים לקונספירציה במיוחד בזמן משבר, כי עדיף לך להאמין שהעולם נשלט בידי רשעים מלקבל את זה שהוא לא נשלט בידי אף אחד. [...] ברגע שסימנת את הבוגד החזרת לעצמך את השליטה על המציאות. אתה יודע מי אשם ומה צריך לעשות".

איתן אורקיבי, עורך המוספים של "ישראל היום" ומי שכמעט מדי שבוע משבץ מאמר קונספירטיבי בכפולה הפותחת של המוסף הפוליטי, מפרסם היום טור שבו הוא מאשים את השמאל ב"הורדת הוויכוח הציבורי בישראל לרמתו הנמוכה זה שנים", ואגב כך מבכה על "נסיגה קוגניטיבית שלא תהיה עליה מחילה".

במערכת "ישראל היום", אורקיבי נחשב לאינטלקטואל שהובא כדי לשנות את הדי-אן-איי הרקוב מהשנים שבהן שירת העיתון את נתניהו. התפקיד שלו היה להוכיח שיש חיים אחרי הביביתון, ושניתן לעשות עיתונות ימנית אינטליגנטית ובלתי מגויסת. למרבה האכזבה, טורו נחתם באמירה אידיוטית שהיא גם הודאה בכישלון: "אם נכפה עלינו לבחור – עדיפה מכונת הרעל על פני מכונת הטמטום".

הקשר הקטארי

תיאוריות קשר אינן רק נחלתו של הימין הפופוליסטי. בשוליים של השמאל רוחשים בחודשים האחרונים כמה וכמה נרטיבים קונספירטיביים, מהטענות על כך שנתניהו גוסס ומסתיר את זה, עבור בדיל הסודי שכרת עם מארק צוקרברג וכלה ב"מסמכים" שלפיהם נתניהו ואביגדור ליברמן קיבלו מקטאר מיליונים במסגרת עסקה שטיבה הסופי אינו ידוע.

תיאוריות קשר אינן רק נחלתו של הימין הפופוליסטי, אבל עיתונות חוקרת ללא משוא פנים היא כבר כמעט נחלתו הבלעדית של השמאל. הקנוניה האחרונה מבין השלוש נדדה לאחרונה משולי השיח אל גופי תקשורת ממוסדים, בטענה שהמידע מעלה שאלות שלכל הפחות צריכות להיבדק. כתב "דה-מרקר" גור מגידו הרים את הכפפה. המסקנה: המידע מפוקפק.

"מאחורי הפרסומים הסנסציוניים על כספים שהרעיפה קטאר על נתניהו מסתתרת רשת שמוכרת מסמכים בעניין בעשרות אלפי דולרים לעמוד. אחד מאנשיה הציע למכור מסמכים נוספים וברח עם הכסף. אחר טוען שהמסמכים שמכר מזויפים – ומספסר בהקלטות של מייסד מכון ממרי [יגאל כרמון], שפִרסם אותם", מסכמת כותרת המשנה. הקריאה מומלצת.

מדד השכול

ככל שנמשכת המלחמה, היחס של העיתונות למוות הולך ונעשה קהה יותר. אתמול דווח על עוד חייל שמת מפצעיו, אפרים בן-עמרם מיסוד-המעלה, החלל היחיד של היממה החולפת. בניגוד לנוהג שהשתרש ביומונים, הבוקר מותו לא מוזכר כלל בשערי "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב". ב"ישראל היום" מדפיסים את דיוקנו בקטן, בתחתית השער, בתוספת מס השפתיים "נפל על הגנת המולדת". כמו בשאר העיתונים, נסיבות מותו מפורטות רק בתוככי הגיליון.

בשולי החדשות (1)

חגי סגל, עורך "מקור ראשון" לשעבר ובעל הטור הבכיר בעיתון זה, כותב על "הנס" שהציל את דונלד טראמפ, ואגב כך מספר לקוראיו שחשבונו של טראמפ בטוויטר (X) נחסם בתחילת ינואר 2021, ושציוצו האחרון עוסק בטקס ההשבעה של ביידן.

המציאות: חשבונו של טראמפ אכן נחסם, אך שוחרר ב-2022 בהוראת הבעלים הטרי אילון מאסק. טראמפ אמנם לא נוהג לצייץ בטוויטר, אבל בניגוד לטענה של סגל הציוץ העדכני ביותר שלו הוא הפוטו-רצח שלו מאוגוסט 2023, שצולם אחרי שהואשם בניסיון לחבל בתוצאות הבחירות לנשיאות.

בשולי החדשות (2)

הטור של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" נושא היום את הכותרת הדרמטית "מותו של השמאל הציוני". העילה: הצבעה הצהרתית ולמעשה חסרת משמעות שבה נקבע ברוב גדול כי כנסת ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. קדמון חובטת באופוזיציה, אך עיקר קצפה מופנה ל"מפלגת הדמוקרטים", כלומר "מפלגות העבודה ומרצ", ש"לא נכנסו [למליאה] ולא הצביעו".

המציאות: בכנסת לא מכהנים כיום ח"כים מטעם מרצ, שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. רשימת "הדמוקרטים" של מרצ והעבודה טרם התמודדה בבחירות כלשהן.

בשולי החדשות (3)

"בזמן פגישתם של אביגדור ליברמן ונפתלי בנט במתחם שרונה פִרסמה לשכת ליברמן את תמונת השניים משוחחים וסועדים את לבם", כותב מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", ואז ניגש לנתח את הספקולציה העונתית שהספין דוקטורים קיוו שתעסיק אותו ואת עמיתיו בגליונות סוף השבוע.

המציאות: בתמונה שהופצה בנט וליברמן לא "סועדים את לבם". הם אפילו לא שותים את לבם. למעשה, השולחן שמפריד ביניהם ריק מתקרובת.

נפתלי בנט ואביגדור ליברמן השבוע, בתמונה שהופצה לעיתונאים על-ידי לשכתו של ליברמן

הבלים

ב"בשבע", הרב ובעל הטור אליעזר מלמד מקדיש רשימה לכשפים ודן ברצינות בשאלה האם הדת היהודית מתירה להשתמש בכישוף או אוסרת על כך. "לא ניתן להכחיש שיש אנשים שיש להם יכולות רוחניות מיוחדות לראות ולחוש מעבר למקובל, וכשהם מתקשרים לכוחות של טומאה הם מסוגלים בעזרת כשפים לחולל דברים ולדעת עתידות", הוא קובע. דבריו הובאו לדפוס באמצעות הטכנולוגיה היקרה, המורכבת והארצית לגמרי שמאחורי מכונת הדפוס המודרנית.

הרב אליעזר מלמד (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

השנה היא 2024, אבל הבלים כאלה הם לא רק נחלתם של כוהני דת מנותקי קשר. אפשר למצוא אותם אפילו במוסף הדגל של העיתון החילוני הנפוץ במדינה, "ידיעות אחרונות". כבר עשרות שנים שבעיתון של משפחת מוזס מקדישים שני עמודים בשבוע לפרקטיקה השרלטנית המכונה הורוסקופ. המחברת הוותיקה, מרים בנימיני, יודעת לפתל את המילים כך שאף תחזית לא תהיה נחרצת מדי. אי-אפשר להגיד למישהו "מחר תמות" ולצפות ממנו שמחרתיים, כשיגלה שהוא בריא ושלם, ימשיך לעקוב ברצינות אחרי התחזיות. מה עושים? מורחים. על גבי השכבה הבסיסית של השקרים מוסיפים שכבה נוספת של תחבולות רטוריות (מככבות: המילים "עלול" ו"עשוי"), שנועדה לטייח מעט את השרלטנות ולזייף פסאדה של שיקול דעת.

במדור הנוכחי בנימיני עורמת הררי מילים על תזוזות של כוכבי לכת במרחבי השמיים – מי יודע אם אסטרולוג כלשהו אי פעם בדק בטלסקופ שפלוטו אכן "נכנס לתאומים" – ולבסוף מנבאת שביולי 2025 יסתדרו הכוכבים באופן שעלול להביא לפריצת מלחמות, "אפילו מלחמות עולם", ו"רק לאחר שוך הקרבות" תחל תקופה "שקטה ורגועה יותר", שבה "יהיה אפשר להבין איזה שינוי דרמטי עובר בעצם העולם כולו, וכמובן גם אנחנו, מדינת ישראל".

מבזק לידעונית: בישראל, המלחמה כבר פרצה. כמו כן, הרב סבור שאת מכשפה.

ענייני תקשורת

חופש העיתונות. במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מצביע עינב שיף על תופעה חסרת תקדים בתולדות הטלוויזיה הישראלית: "לכאורה, הפיכתה של ישראל למדינה שבה משודרות לא פחות מחמש מהדורות מרכזיות מדי ערב (מלבד ליל שבת, שבו ערוץ 14 שובת מכל מלאכה) מלמדת על קיומה של תחרות בריאה: מותגים שונים מציעים מוצר דגל והעם יכול להחליט מי קולע לטעמו", כותב מבקר הטלוויזיה הוותיק.

"על פניו", ממשיך שיף, "זה הרגע שבו השוק אמור לעשות את שלו. אבל אז נזכרים שחדשות בישראל לא חייבות להיות מוצר כלכלי, אלא איפשהו בין מנוף השפעה לצעצוע יוקרתי, כך שלא מפתיע שהשלטון זוכה לבחוש בו למטרותיו. ואם ככה, למה שלא תהיה מהדורה שישית?".

המקרה של חדשות 13 ממחיש מה קורה לעיתונות כשהיא מסרבת להתיישר עם האינטרסים של בעל הבית, ובמקרה זה בעל השליטה לן בלווטניק. כתבת השער של "דה-מרקר" מתמקדת היום במשבר בחברת החדשות, שפרץ בעקבות ההחלטה השערורייתית להצניח לתפקיד המנכ"לית והעורכת הראשית את יוליה שמאלוב-ברקוביץ', פוליטיקאית ורגולטורית כושלת שהובאה כדי לשבור את מפרקתה של המערכת העיתונאית.

רביב דרוקר נואם בכנס החירום להצלת חדשות 13, השבוע בתל-אביב (צילום: אבשלום ששוני)

הכתבים, יסמין גואטה ונתי טוקר, משתפים את הקוראים ברשמיהם מביקור במערכת. "החדר הקטן שמשמש את מנכ"ל חדשות 13 נראה עדיין נטוש. הספה הכחולה העלתה אבק, הקירות עירומים, השולחן ריק וכיסאות פזורים בחוסר סדר. כבר חודשים שהחדר אינו מאויש", הם כותבים.

"גם שמאלוב-ברקוביץ' לא דרכה בו, אף שחלף כבר יותר מחודש מאז שמונתה לתפקיד. למעשה, היא אפילו לא נכנסה לשערי אולפן החדשות. אפשר להבין זאת. בעוד בבניין רשת בתל-אביב היא חשה מוגנת, באולפני נווה-אילן מצפה לה יחס עוין. אם היתה מגיעה, היא היתה נתקלת בשלט מחאה צמוד לחדרה: 'לא ניתן לחדשות 13 ליפול'".

יוליה שמאלוב-ברקוביץ', המנכ"לית הנכנסת של חדשות 13 (צילום: נעם ריבקין-פנטון)

גואטה וטוקר מציינים את כנס החירום שערכו עיתונאי חברת החדשות השבוע באולם צוותא (אם כי מציינים שנכחו בו רק "עשרות" עיתונאים; בפועל הגיעו קרוב ל-300), ומציינים שבאותן שעות בדיוק השתתפה המנכ"לית הדחויה בישיבה בקצה השני של תל-אביב, במשרדי רשת ברמת החייל.

התיאור שמספק המקור שלהם מזכיר לקורא הישראלי את התפרצויות הזעם של שרה נתניהו: "לדברי מי שנכח בישיבה, מה שבלט בה הוא הטון. שמאלוב-ברקוביץ' פשוט צרחה בקולי קולות – וכל מי שנכח בקומה הרביעית בבניין יכול היה לשמוע זאת. 'בושה וחרפה. זה כנס הסתה נגדי', צרחה שמאלוב-ברקוביץ' על המחאה הרחבה נגד הורדת התוכנית של דרוקר, והחלה למנות את אנשי הציבור שהביעו בו תמיכה: 'שקמה ברסלר – דרוקר; יאיר לפיד – דרוקר; יאיר גולן – דרוקר; מפלגת העבודה – דרוקר. הפוליטיזציה היא שלו, לא שלי. במקומו, הייתי מתביישת... עלי אף אחד לא מגן בטוויטר".

מרגע המינוי, שמאלוב-ברקוביץ' וחברי ההנהלה שהביאו אותה לערוץ הזיעו בניסיון להוכיח שזה לא מינוי פוליטי. רגע אחד של התפרצות, שהוביל לפליטת רצף שמות הקוד הדמוניים ברסלר-לפיד-גולן, המחיש עד כמה מופרך הספין.

לא רציני. "אני לא צופה בערוץ 13 ולא מבין הרבה במה שמתרחש שם בזמן האחרון", כותב קלמן ליבסקינד בפתח טורו השבועי ב"מעריב", ואז מוריד שליכטה של שלושה עמודים ובה שתי האגורות שלו על הסוגיה. כפי שהעירו בטוויטר אלעד מן וברוך קרא, חוץ מלוותר מראש על הניסיון ללמוד את הסוגיה שעליה הוא כותב, ליבסקינד לוקה גם בצביעות.

התחייבות. סימה קדמון מכתירה את גלית דיסטל-אטבריאן בתואר הח"כית "הכי מתועבת במשכן", מבכה את יכולותיה לחולל פרובוקציות שמזכות אותה בסיקור תקשורתי מוגזם, ומסכמת: "אני אישית מתחייבת לא להזכיר יותר את שמה בטור שלי". ימים יגידו.

פרספקטיבה. דודי פטימר מ"מעריב" מראיין את אלי תבור, מעמודי התווך של השבועון פורץ הדרך "העולם הזה", בראיון לרגל הגיעו לגיל 90. "העיתונות הישראלית היום נפלאה, הטלוויזיה יוצאת מהכלל", אומר תבור. "למה 'העולם הזה' נסגר? כי כל העיתונות הפכה להיות 'העולם הזה'. העיתונות הישראלית חושפת היום דברים שבעבר לא היו מעיזים לכתוב עליהם. זה מבורך בעיני".