בימים שכאלה, אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו, בטח לא כאשר אנו עומדים בפני אישור זכות חדשה בספר החוקים הישראלי. נראה כי בקרוב אכן יגיע רגע של נחת שכזה, לאחר שוועדת חוקה אישרה לקריאה שנייה ושלישית הצעת חוק בנושא גישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם, חוק אותו יזם ח"כ ארז מלול.

החוק דורש מספקיות תוכן דיגיטלי לאפשר לאדם להגדיר זכות גישה למידע האישי שלו לאחר לכתו מן העולם, צורך קריטי במציאות הישראלית הנוכחית בה גורלו של אדם תלוי בשערה. ואכן, ח"כ מלול הצהיר כי הרציונל שבשמו הוא יצא לדרך עם היוזמה היה הטרגדיה האנושית של אסון ה-7 באוקטובר, אשר הותיר משפחות רבות ללא גישה למידע דיגיטלי של אהובים שנרצחו – תמונות משפחתיות, שיחות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית ועוד.

מדובר במהלך חשוב אשר מגביר את המשילות של מדינת ישראל במרחב הסייבר, במובן של יצירת חקיקה המסדירה את הנעשה במרחב זה, אשר יכולה להעניק רוח גבית לאסדרת התחום החשוב של רשתות חברתיות.

כמובן, במבט קדימה, יש עוד הרבה על מה לעבוד ודברים שניתן לשפר. בפרט, חשוב להתמודד עם שאלות קשות בתחום הפרטיות והירושה, שני תחומים אשר גבולותיהם מתעצבים מחדש עם כל יום שעובר בעולם החדש והמופלא שהוא העידן הדיגיטלי.

ראשית, חשוב לנסות ולהגדיר סטנדרט התנהגות מפורש – ולא להשאיר שיקול דעת מוחלט לכל ספק תוכן בבואו להגדיר מדיניות ראויה מנקודת מבטו. למשל, החוק לא מגדיר מה המשמעות של גישה למידע – כלומר האם המשמעות היא גישה בלתי מוגבלת, או לחילופין מדובר בקבלת מינוי דוגמת "legacy contact", כפי שמציעה פייסבוק, המאפשר לתפעל חשבון באופן מוגבל עם גישה מצומצמת למידע.

בהתאם, טוב יהיה אם המחוקק יכריע באשר לסטנדרט הנדרש בהתאם לערכי וצרכי החברה הישראלית. זאת מאחר והניסיון מלמד כי מתן חופש פעולה מוחלט לתעשייה הטכנולוגית מוביל לבעיות ברמה החברתית, כפי שקרה בהקשר של רשתות חברתיות (שהגבירו קיטוב פוליטי והחמירו תופעות כגון בדידות וניכור חברתי) או של רוגלות (אשר הובילו לפגיעה בזכויות אדם ובתדמיתה הבינלאומית של מדינת ישראל).

שנית, החוק לא מאבחן בין סוגי מידע – למשל מידע רגיש מול כזה שאינו רגיש – והוא לא מתמודד עם שובלי מידע, כלומר מידע דיגיטלי אישי שנאסף לגבי האדם, על ידי אותן חברות טכנולוגיה שהחוק אמור לאסדר, אשר אין לו גישה אליו.

כדאי לשקול להגדיר מנגנונים מותאמים לסוגי חשבונות שונים, בהתאם לרמת הרגישות של התוכן. למשל, ברירת המחדל אודות חשבונות רגישים (למשל, חשבון טינדר) תהא סגירתו, ללא הוראה מפורשת אחרת, בעוד ברירת המחדל אודות חשבונות שאינם רגישים, ואשר נחוצים לשם מימוש זכויות יורשים, יכולה להיות פחות נוקשה.

שלישית, החוק מותיר נקודות עיוורון במובנים של יכולת היישום שלו. למשל, החוק לא מגדיר מה קורה במצב שבו אין לאדם יורשים, או שאדם לא הספיק למנות אדם שתהיה לו גישה למידע לאחר פטירתו. חשוב להדק את ההסדר או לכל הפחות להתמודד עם הוואקום באמצעות חקיקה משלימה (למשל, דרך תיקון לחוק הגנת הפרטיות).

נראה כי המחוקק הישראלי לקח על עצמו משימה מאתגרת וחשובה כאחד. יש לעודד עוד חקיקה מסוג זה בתחום הטכנולוגי, אין ספק כי בשלה העת להחיל את המשילות של מדינת ישראל גם במרחב המקוון אשר יש לו חשיבות עצומה לחיינו – באינטראקציות אישיות ומקצועיות, בתור כלי למימוש זכויות יסוד ובמובן רחב יותר בתור שדה עיקרי למימוש הפוטנציאל האישי של הפרט בעידן המודרני.

ד"ר טל מימרן הוא ראש תוכנית במכון תכלית למדיניות ישראלית