הציבור החרדי מתיישר לשוליים.

"בעקבות הוראת רבינו מרן הגר"ד לנדו שליט"א היהדות החרדית מתלכדת למאבק קיומי מול פסיקות הבג"ץ המבקשות לעקור את הכל", נכתב בנשימה אחת, ללא סימני פיסוק, מעל לכותרת על שער "יתד נאמן".

"ראשי הישיבות שליט"א מחזקים את תלמידיהם לשקוע באהלה של תורה ו'לא להתייצב כלל בלשכות הגיוס ולא להיענות לכל זימון שהוא, גם לא לזימון ראשון", נכתב בכותרת עצמה. כותרת נוספת חוזרת על המסר, בטרמינולוגיה קיצונית שכמותה אפשר למצוא בכתבים אנטישמיים, מהנצרות הקדומה ועד לניאו-נאציזם, ביחס ליהודים. גם כאן, ב"יתד נאמן", היא מכוונת כלפי יהודים: כלפיכם, הלא-חרדים.

"הגאון הגדול רבי יצחק הקר שליט"א ראש ישיבת גרודנא על סערת הגיוס: 'יש שונאי תורה ושונאי יהדות שלא רוצים שילמדו: זהו מאבקו האחרון של כוח הרע לפני ש'כל הרשעה כעשן תכלה'. 'אם כוח הרע בעליונים ממקד את המאבק על קיומו בבני הישיבות, הרי לך סימן גדול להבין את כוח מעלתו וערכו של בן ישיבה בימינו'".

ההוראה של הרב לנדו מודפסת גם על שער המוסף, "יתד השבוע", וביתר הרחבה. לנדו מסביר כי ההסדר שהיה קיים עד כה היה ישראבלוף מוסכם: החרדים יתייצבו כחוק בלשכת הגיוס ויקבלו פטור. כעת, כשהממסד הישראלי החליט לבטל את הבלוף, על החרדים להפסיק לקיים את החוק. ו"השי"ת יצילנו מידם", הוא חותם.

"יתד נאמן" הוא אחד מארבעה יומונים מפלגתיים מרכזיים המייצגים את הזרמים השונים במפלגה החרדית האשכנזית, יהדות-התורה, ואת הפלג שפרש ממנה אבל נחשב לקיצוני פחות מזרמים חרדיים אנטי-ציוניים במופגן כמו נטורי-קרתא ותולדות-אהרון.

במסגרת הפרישה, פרשו גם בכירי "יתד נאמן" והקימו עיתון חדש, "הפלס", המייצג את "הפלג הירושלמי", כפי שמכונים הפורשים. היום אין הפרש בין שערי העיתונים. ב"יתד נאמן", כמו בשאר עיתוני יהדות-התורה, מאמצים על כרעיה וקרביה את תרנגולת הסרבנות של "הפלס", כולל אחרון הכינויים המסיתים.

בעקבות ההתעוררות המוגבלת של החברה הישראלית לטיפול רפה וחסר בהשתמטות ההמונית של החברה החרדית ("אלפי צווי הגיוס" הם חלק קטן מכלל החרדים המשתמטים בגילאי גיוס), הקצינו אנשי הפלג הירושלמי עוד יותר והחלו להפגין עם הקיצוניים שבחרדים, אנשי "העדה החרדית". אם לשפוט לפי שערי העיתונים, שאר הציבור החרדי, או לפחות העסקונה המנהיגה אותו, בוחר להקצין בעקבותיהם.

ב"הפלס" חוגגים את הניצחון. "בעקבות ההתפתחויות החמורות והחלטת הממשלה לשגר אלפי צווי גיוס בתקופה הקרובה", נכתב מעל לכותרת הראשית של הבטאון, "חוגים רחבים בציבור החרדי מצטרפים למהלך הנחרץ של אי התייצבות בלשכות הגיוס".

"שר הביטחון וראש אכ"א הודיעו על כוונה לשלוח אלפי צווי גיוס אך הבהירו כי 'המבחן שלנו עכשיו הוא לא רק בהוצאת הצווים בלחיצת כפתור, אלא במבחן הפער בין כמות הצווים ובין ההתייצבות בלשכות הגיוס'. כלי התקשורת ציינו את ההחלטה הנחרצת שהתקבלה בכנס גדולי התורה הספרדים ואת הודעתם של חוגים נוספים שהורו שלא להתייצב.

"בוועדה להצלת עולם התורה שוקדים על הקמת מערך מיוחד אשר יפעל בהתאם להתפתחויות ולנתונים החדשים, על מנת לתת מענה לכל בני הישיבות הנוספים שיסרבו להיענות לצווי הגיוס. נמשך המבצע המיוחד להצבת כרזות מחאה בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ".

כרגיל, הדרישה הישראלית מהישראלים החרדים לשאת בנטל, ממוסגרת במילים "גזירת השמד". זאת למרות שחברת הלומדים החרדית - אורגן יוצא דופן החי בלב מערכת חברתית-כלכלית, נהנה מהמוסדות, השירותים והתקציבים שהיא מייצרת, אך מסרב לתרום ולהשתתף בבניינה ובשמירתה - לא רק שלא היתה קיימת מעולם בתולדותיו של עם ישראל, היא לא קיימת גם באף חברה יהודית ברחבי העולם מחוץ לישראל.

למעשה, אפילו השם שהדביקה לה הסוציולוגיה הוא שקרי: רוב ה"לומדים" באותה חברת לומדים כלל אינם לומדים אלא רק שוהים בישיבה במקרה הטוב, ורשומים בה באופן פיקטיבי במקרה הרע.

לא מדובר רק בגיוס לצבא. הגיוס הוא רק השער, הסימבול, לכניסה לחברה הישראלית - לחינוך, לכלכלה, להשכלה.

בקריקטורה ב"יתד נאמן" נראה ילד חרדי הנכנס לחינוך הממלכתי-חרדי ויוצא ממנו כחילוני. הקריקטוריסט, יוני גרשטיין, חושף ללא מילים (למעשה, עם מילה אחת), את הספין שמאחורי המלחמה החרדית בהשתלבות בחברה הישראלית. לא בשל האמונה הכוזבת שדי בלימוד תורה כדי לקיים מדינה, משק כלכלי וביטחון צבאי, אלא בשל החשש כי חשיפה לחברה הפתוחה תפרק את החברה החרדית הנשלטת בידי מספר מצומצם של עסקנים ולחשנים.

מה שמבינים החרדים - החשיבות המכרעת של טיפוח תודעה ליברלית ושל חינוך והסברה - לא מבינים הישראלים האחרים. בכתבת השער של מוסף "הארץ" חושף אור קשתי כיצד משתמשת העסקונה החרדית בתקציב המדינה, שנשאב ברובו המכריע מכיסו של הציבור הלא חרדי, על מנת להמיר את עולם הערכי הישראלי בזה החרדי.

"רשת החינוך של יהדות התורה הפקיעה מאות מיליונים מתקציב התלמידות החרדיות — והעבירה אותם לבתי ספר שמחזירים בתשובה", נכתב בכותרת התחקיר, "אור קשתי הסתנן לשורה של מוסדות כאלה, ונדהם לגלות מסגרות בוטיק, לעתים עם שלושה ילדים בכיתה, שמתדלקות את ההתחרדות של ישראל — במימון החילונים".

"בית הספר 'יחד' בדרום תל אביב, יום ראשון לפני שבועיים. זהו היום האחרון של יוני, החופש הגדול בפתח והמנהלת חנה שמואלביץ מנסה להספיק לשוחח עם כמה שיותר הורים ששוקלים לרשום את ילדיהם ללמוד כאן", נפתחת הכתבה. "יש תור. חלק מהאבות בלי כיפה, חלק מהאמהות במכנסיים. בגדיהם צבעוניים. מה להם ולבית ספר של רשת החינוך של יהדות התורה?

"לאחר ביקור קצר, הדברים מתבהרים: כאן לומדים 13 ילדים בכיתה, נהנים מיום לימודים ארוך עד שלוש, ותשלומי ההורים נמוכים מהרגיל. אין זכר לצפיפות בחינוך הממלכתי, שם לומדים 29 ילדים בכיתה בממוצע, וכיתות של 40 ילד הן עניין שכיח. פה, בבית ספר "יחד", לומדים בקבוצות קטנות. ואף שמדובר בבית ספר לא רשמי, שבו חרדים משדלים מסורתיים להתקרב לדת, המימון מגיע כולו מתקציב המדינה. ובמילים אחרות: עיקר המימון מגיע מהחילונים. איפה הכסף? התשובה היא בהחזרה בתשובה.

"'אנחנו בית ספר פרטי תחת משרד החינוך', אומרת המנהלת שמואלביץ, 'אצלנו נותנים תשומת לב אישית'. היא לוקחת את ההורים לסיור בבית הספר, ומבקשת מתלמידי כיתה א' לדקלם משפטים באנגלית. 'זה פנטסטי', מתמוגג אחד ההורים, 'מאוד מרשים'.

"עולם הדימויים של שמואלביץ נשען על העיירה היהודית בגלות. 'הילדים לומדים במה הם שונים מהגויים שהולכים לידם', היא מסבירה. 'אני תמיד אומרת להם שקיבלנו כרטיס למחלקה ראשונה ברכבת, ובכל זאת יש כאלה שיושבים עם האיכרים והתרנגולות בקרונות בסוף'.

"שמואלביץ מבטיחה להעביר את מי ש'מתחזק' למוסדות חרדיים של ממש. אחרי 25 שנות ניסיון, היא יכולה להעיד 'עד כמה חשובה ההתקדמות המשותפת של הילד וההורים'. ויש גם בונוס: 'החינוך שלנו נותן שקט תעשייתי', היא מבטיחה. 'יש דממה במסדרון, בכיתות, וילדים בכיתה ה' לא מבקשים ללכת לקניון'.

"הקירוב לדת נעשה גם בעזרת 'מבצעים', כהגדרתה. לפני שנתיים, לאחר מותו של הרב חיים קנייבסקי, הבטיחה שמואלביץ כי בתו של מנהיג הליטאים תברך באופן אישי כל תלמידה שתלבש חצאית גם אחר הצהריים במשך שלושה שבועות. 'חשבנו שיהיו 10 בנות', היא אומרת, 'בסוף היו 70. אנחנו המצוף שמונע טביעה, הקומה הראשונה בדרך להתחזקות'. היא מזרזת את ההורים לקחת טופסי הרשמה במזכירות. בחוץ ממתין זוג נוסף".

כדאי לקרוא את המשך הכתבה, ולתהות כיצד החברה הישראלית הזניחה את ציפור הנפש שלה: גיבוש ועיסוק מתמיד בתרבות ובערכים הישראלים. החברה החרדית מציעה השקפת עולם תמהונית שזרה לא רק לעולם המודרני אלא גם לחברות היהודיות השונות לאורך רוב שנות קיומו של העם היהודי. ובכל זאת, הישראלים כושלים מלגבש, לטפח ולהנחיל את עולם הערכים שלהם, שהוא מתקדם, יהודי ומורכב עשרות מונים.

בעוד ילד חרדי יכול לדקלם אמירות משונות ומעוותות בקשר לסט שלם של מושגים - מהיחס לעבודה ומוסר, דרך זכויות אדם ומעמד האשה ועד להשכלה ואמונה דתית - מערכת החינוך של שאר ילדי ישראל כושלת ברובה המכריע מהצגה משכנעת וברורה של תודעה מודרנית, נאורה ומפותחת. דמוקרטיה, אזרחות, זכויות אדם, שוויון, חירות, סביבה, קיימות - מושגי הקודש של התרבות והחברה אינם חלק אינטגרלי ממערכת החינוך שלנו.

זוהי הטרגדיה של נחלת הכלל, שאין לה אב ואם. קבוצות קטנות ומאורגנות, לכודות בידיהם של כוהני דת ועסקנים ובציפורניהן של פנטזיות דכאניות, יכולות להיות חזקות יותר מחברות שלמות, מדינות שלמות, על המערכות והמוסדות המסובכים והמורכבים שלהן.

מאמר המערכת של "הפלס" צועק זאת: הוא מזכיר כיצד ניצחה החברה החרדית את הדרישה הישראלית להפסקת הגזענות והאפלייה במערכת החינוך החרדית בין ישראליות בעלות עור כהה ובעלות עור בהיר. בזכות הפגנות ענק וסרבנות עיקשת, סוכלה הדרישה לשוויון, קובע המאמר הלא חתום. "האמירה נשמעה היטב והמסר נקלט בבירור".

כעת, קורא "הפלס", יש לשחזר את אותה המלחמה נגד הדרישה כי הציבור החרדי ינהג לפי החוק, המוסר והסולידריות הבסיסית וישתתף בעול ההגנה על המדינה. "זו העת, לחזור על אותה הכרזה: אין הבנות ואין הסכמות. לנוכח הצעד הדורסני של משלוח אלפי צווי גיוס, יש להכריז כי איש לא יעסוק במו"מ עם שלטונות הצבא על משלוח צווים ל'בלתי מיוחסים', לנשמות שיופקרו לשמד רח"ל.

"כמו כן, לא יקום ולא יהיה אף חוק שיסתמך על יעדי גיוס בכל צורה ודרך - עד אשר יחזור ההסדר הוותיק של 'תורתו אומנותו'. את הלקח שלא השכיל הציבור החרדי לשדר שוב מאז ה' בתמוז תש"ע - הגיע הזמן להנחיל עתה לכל מערכות השלטון".

ב"הפלס" מצהירים בגלוי: זוהי מלחמה, ואנחנו מתכוונים לנצח בה. נכריע את החברה הישראלית ונוריד אותה על ברכיה.

האם יש מי שיחזיר מלחמה שערה מן העבר האחר?

אם לא היה חגי סגל, לא היה גדעון לוי

ב"מקור ראשון" מבקר חגי סגל, העורך הראשי לשעבר ובעל הטור הבכיר בעיתון, את עיתונאי "הארץ" גדעון לוי, שעשה קריירה מתיעוד סיזיפי של העוולות והחטאים של הישראלים נגד שכניהם הפלסטינים. לא רק סיזיפי, טוען סגל, אלא גם שקרי. הוא מזכיר פסק דין שניתן לאחרונה בתביעת דיבה של תושבי ההתנחלות חומש נגד לוי, שתיאר מעשי זוועה שערכו בפלסטינים.

ביהמ"ש קיבל את תביעה הדיבה (אם כי לא פסק פיצוי משום שחוק לשון הרע מתייחס רק להוצאת דיבה של פרטים, לא של קבוצות), משום שלוי לא הצליח להוכיח את מה שכתב והודה כי הוא נשען רק על עדויות ולא על ראיות תומכות אחרות.

סגל מתלונן על חוסר המקצועיות העיתונאי של לוי ואגב כך של העיתונות הישראלית כולה, שלפי סגל מטייחת את מעשיו ומעניקה לו פרסים. זה קצת מצחיק, כי לוי הוא תוצר ישיר של סגל. אם לא היו אנשים כמו חגי סגל, טרוריסטים יהודים (במקרה של סגל: לשעבר) שפועלים מחוץ לחוק על מנת ליישם צדק אלים פרטי וקטלני משל עצמם נגד הפלסטינים, לא היינו צריכים מי שינסה לעקוב ולתעד את מעשיהם.

אם לא היו מעצבי דעת קהל שמטיפים ל"תורת לחימה" ברברית, לפשעי מלחמה ו"מחיית זכר עמלק", שפועלים להגדרה מחדש של "טוהר הנשק" (להרוג את כולם) ו"הצבא המוסרי ביותר בעולם" (להשמיד, להרוג ולאבד את כולם), לא היינו צריכים את גדעון לוי ואפשר היה להאמין לפרקליטות הצבאית ולמח"ש שהם מטפלים ברוצחים, בוזזים, פורעים ואנסים.

גורם ביטחוני: מתפרעים יהודים הציתו חנות לחומרי בנייה וטרקטור בכפר בזאריה, סמוך לחומש בשומרון, אין עצורים@carmeldangor pic.twitter.com/idcRvX7NSC

— כאן חדשות (@kann_news) July 11, 2024

אבל לוי הוא תוצר של סגל גם באופן עמוק יותר: זאת משום שהעיתונות של סגל, למרות הנהי הקבוע שלו על התקשורת השמאלנית, היתה ועודנה התקשורת המנצחת: זאת שמעדיפה להדחיק ולטייח את מחיר הכיבוש והפנטזיות המשיחיות של סגל. הרי סגל יודע היטב שגם אם כל הדיווחים של לוי לא היו ולא נבראו - וזה לא המצב - בשטחים מתחוללים כבר שנות דור מקרי פוגרום והתעללות בפלסטינים על-ידי יהודים, מחוץ לחוק ולמערכת הצבאית.

אם התקשורת בישראל היתה מדווחת באופן רציני על האלימות בשטחים, לוי היה מאבד את העבודה שלו מזמן: היו מפסיקים להזמין אותו לכנסים ולאירועים. גם הכתיבה בעיתון כבר לא היתה רלוונטית. אבל התקשורת הישראלית מעניקה סיקור שטחי ורשלני - גם לאלימות הערבית בשטחים ובוודאי לאלימות היהודית.

היא מעדיפה לדברר את כוחות הביטחון, לא מתעניינת במתנחלים ועוד הרבה פחות מכך בערבים. התקריות האלימות ברובן המכריע כלל לא מדווחות. השאר, כמעט כולן, הופכות לכרוניקות של הודעות דוברות.

הסיבה שעיתונאים כמו גדעון לוי קיימים היא בגלל שרוב שאר העיתונאים בישראל הם חגי סגל: מי שעבורם יהודה ושומרון הם דבר-מה דמיוני, חבל ארץ שאסור להסתכל על מה שבאמת מתרחש בו, לפרוט אותו לפרטים ולעובדות, משום שהדבר יחבל בתפיסת העולם הכוזבת, ולא משנה אם מקורה בפנטזיה משיחית או בהדחקה קולקטיבית.

הגבורה והקונספציה

תחקיר צה"ל בנוגע לטבח ולקרב בבארי תופס את הכותרות הראשיות בעיתונים. כולן מדגישות את עצם עובדת המחדל הצה"לי ואת אי-שביעות הרצון של התושבים מהיקף הממצאים. כולן מדגישות גם את הממצאים לגבי "הבית של פסי", לפיהם מפקד האיזור ברק חירם פעל במקצועיות - בניגוד לטענות שעלו ביחס להפעלת נוהל "חניבעל" וירי הטנק על הבית.

למרות שתקציר התחקיר שפורסם מדגיש בתחילתו את הקונספציה: המחדל הצה"לי נבע בראש ובראשונה מכך שבצה"ל כלל לא נערכו לתרחיש של חדירת אלפי מחבלים מעשרות נקודות פריצה - אף כותרת לא עוסקת בכך.

הכותרת הראשית של "הארץ" היא: "צה"ל: מאות לוחמים הגיעו לבארי ולא נכנסו בשעה שתושבים נטבחו". "לפי התחקיר", נכתב בכותרת המשנה, "מפקד האוגדה ברק חירם 'פעל במקצועיות' בעת משבר בני הערובה בקיבוץ. הגרי הציג את הממצאים למפונים מבארי, שהגיבו: לא קיבלנו מענה לשאלות רבות".

"ידיעות אחרונות" בוחר בציטוט הבא לכותרת הראשית: "צה"ל נכשל במשימתו להגן על תושבי קיבוץ בארי. במשך שבע שעות הלחימה הראשונות התושבים הגנו על עצמם, פעילותם ותושייתם בלמו את האויב". לצד הכותרת, אילוסטרציה של קבוצת ווטסאפ של תושבי שכונת הכרם בקיבוץ כשהמסר "איפה הצבא???" מודגש.

ב"ישראל היום" הכותרת היא "גודל הכישלון, ממדי האסון". "תחקיר בארי קובע", נכתב בכותרת המשנה, "צה"ל לא עמד במשימה ב-7 באוקטובר. פרשת הבית של פסי: המפקדים פעלו במקצועיות, תא"ל חירם צפוי להיות מקודם. תושבי הקיבוץ עדיין מחפשים תשובות: 'הבטן התהפכה'". כותרת המשנה מסתיימת בדיווח שאינו קשור לתחקיר, אולי כהכנה לתחקיר הבא: "פצוע אנוש במתקפת כטב"מים בגליל".

ב"מעריב" הכותרת היא "המחדל והגבורה". "חוסר מוכנות של המפקדים, בעיות בתיאום ואי נכונות לחתירה למגע - מול גילויי גבורה של תושבים וחיילים. צה"ל חשף את הממצאים מבדיקת אירועי הטבח בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר: 340 מחבלים שלטו בקיבוץ יותר מארבע שעות, בני הערובה בבית של פסי נרצחו בידי המחבלים. תושבים בקיבוץ דורשים ועדת חקירה: 'שאלות קריטיות לא זכו למענה'".

ד"ר יגאל קיפניס מראיין במוסף "מעריב" את ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא, מאבות מחדל מלחמת יום הכיפורים. קיפניס מתייחס להיעדרה של מכה מקדימה לפני המלחמה ההיא: "איבוד יתרון היוזמה וההימנעות מגיוס מילואים בהיקף נרחב לא היה תוצאה של הערכה השגויה של אמ"ן ולא של היעדר התרעה. זה היה תכתיב מדיני שניתן חודשים רבים מראש. לקראת המלחמה נוספו לשיקוליה של ראש הממשלה גם שיקולים פוליטיים, לא להסלים מתיחות צבאית ערב בחירות.

"[...] סימון המודיעין והצבא כמי שהביאו לכישלון באוקטובר 73' והסקת מסקנות אישיות כלפי ראש אמ"ן והרמטכ"ל ניתבו את כעס הציבור אליהם ומיתנו את הלחץ הציבורי. בעיקר הם פגעו בהבנת מקומו הבלעדי של הדרג המדיני בתכתיב שגרם לצה"ל להעביר את יתרון היוזמה לצד השני. המחיר על כך התברר באוקטובר 2023.

"בתוקפה עמדה אזהרת מערכת הביטחון את נתניהו ש'בכוונת חמאס להעביר את העימות הבא לשטחה של ישראל, תוך כדי הזרמת כוחות משמעותיים ומיומנים היטב (כוחות נוח'בה למשל) לשטח ישראל, תוך כדי כיבוש יישוב ישראלי (ואולי אף מספר יישובים) בעוטף עזה ולקיחתם של בני ערובה, אשר מעבר לפגיעה הפיזית באנשים יובילו לפגיעה קשה בתודעה ובמורל של אזרחי ישראל'.

"אין צורך בוועדת חקירה שתחשוף שנתניהו ידע על התוכניות האלה של חמאס ועל כוונותיו לממשן. דבריו, שחמאס מתכנן 'להיכנס ליישובינו, להיכנס לגני הילדים, להיכנס לקיבוצים ולערים, לחטוף חיילים ואזרחים, כמובן להרוג, ולחמוק בחזרה', מצוטטים באתר הרשמי של ממשלת ישראל. אבל נתניהו, כמו גולדה באוקטובר 1973, משיקולים מדיניים ופוליטיים, נמנע מלהורות לצבא לפעול כדי לסכל כוונות אלה. בניגוד להמלצת מערכת הביטחון שעל ישראל 'לעשות מאמץ רב כדי למנוע את הקריסה האפשרית של הרשות הפלסטינית', פעל נתניהו להחליש אותה ולחזק את חמאס".

על הקונספציה של נתניהו ששיתקה את הצבא ניתן לקרוא, על קצה המזלג, כאן.

יחי העסקים! יחי חורבן המין האנושי!

במוסף "עסקים" של "מעריב" מתייחס שלמה מעוז לבחירות הקרובות בארה"ב ומייחל לבחירתו של טראמפ. כלומר, לא הוא, אלא "המשקיעים בשוק ההון". מדוע? לפי מעוז, שוק המניות אמנם עלה בעשרות אחוזים בתקופת ביידן אבל בתקופת טראמפ עלה קצת יותר, וה"משקיעים" סבורים כי אם ייבחר טראמפ יעלו המניות עוד. טראמפ "טוב לעסקים".

מעוז גם מסביר את התמיכה של "המשקיעים" בטראמפ: אם ייבחר טראמפ, הוא יזנח את המאבק במשבר האקלים ומניות הנפט והגז יעלו יחד עם ירידת מחירי הדלק. טראמפ גם יגביל ולבטח לא ירחיב את הביטוח הרפואי, כך שמחירי התרופות יעלו וכך גם מניות חברות התרופות. בנוסף, טראמפ יזנח את המאבק לרגולציה על הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית, וגם מניות ענקיות הטק יעלו.

מעוז ו"מעריב" שמים בפני הקורא את הנתונים הללו ללא כל הקשר או פשר.

ניוון הביטוח הרפואי יפגע במיליוני אמריקאים שגם כך סובלים ממערכת בריאות שאינה בהישג ידם. ישנם איזורים בארה"ב בהם מצבם הבריאותי של אזרחים הוא כמו במדינות עולם שלישי.

הזנחת המאבק במשבר האקלים מקרבת אותנו לאסון גלובלי בקנה מידה תנכ"י: בצורות, שטפונות ושאר אסונות טבע בתכיפות מסחררת. היעלמות חלק גדול מבעלי החיים. הפיכת חלקים מכדור הארץ לבלתי ראויים למושב בני אדם וגלי הגירה אדירים וחוסר יציבות פוליטי חסר תקדים.

המשך ההפקרות ברגולציה על הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית גם הוא בגדר סכנה לעצם קיומו של המין האנושי, כפי שמזהירים מומחים ברחבי העולם, בהם בכירים בחברות הטק עצמן.

הרשתות החברתיות מפיצות חדשות כזב ותיאוריות קונספירציה ביעילות שלא היתה כמותה מעולם, ומשמשות משטרים דיקטטוריים כמו רוסיה, איראן וסין לערעור מתמיד של הדמוקרטיות ברחבי העולם.

הבינה המלאכותית פותחת תיבת פנדורה שאיש אינו יודע את עומקה - וגדולי המומחים לבינה מלאכותית מעולם האקדמיה והעסקים כמו גם הבעלים של חברות הבינה המלאכותית הצהירו על כך במילים החריפות ביותר (למשל: 1,2,3).

הטור של מעוז, דווקא בגלל שמדובר בטקסט מתון, אגבי כמעט, המתפרסם בשולי עיתון שימיו הגדולים הרחק הרחק מאחוריו, מדגים את טירוף המערכות שאנחנו מצויים בו: המין האנושי משמיד את עצמו על מנת שכמה אנשים יוכלו לקנות יאכטה שלישית.

הידע האנושי שנצבר במשך אלפי שנות ציויליזציה אצל שורת מוסדות ומומחים, איפשר צבירת הון ומותרות אגדיים, מעבר לכל דמיון, בידי קומץ אנשים, שכעת משקיעים אותו כדי שהאנושות תתעלם מקריאות אזהרה חסרות תקדים, של אותם מוסדות ומומחים, מכך שהמשך ההתנהלות שמוביל אותו קומץ יוביל להשמדת המין האנושי.

הדבר המטורף הוא שאנשים כמו מעוז, שמבינים היטב את הסכנות שפורטו לעיל - פשוט משום שהם יודעי קרוא וכתוב ומתעדכנים בחדשות - שבויים כל כך בתוך הקונספציה של חברות הדלק, הטק והפארמה, שהם אינם חושבים לאתגר אותה. וזאת למרות שהם כמעט ואינם נהנים ממנה.

נכון, הם יכולים להחליף מכונית פעם בשנה ולנסוע לחו"ל פעמיים בשנה, אבל הם לעולם יישארו מרחק שנות אור מהעושר הדמיוני שנצבר בחסותה. בשביל המחיר הפעוט הזה, מלחכי הפנכה הללו תורמים באופן ישיר לכך שזקנתם, וחיי צאצאיהם, תתקיים בעולם דיסטופי, חרב ואומלל.

בגידת התקשורת

רותם שטרקמן מראיין ב"דה מרקר" את ליאור פרי, שאביו חיים נחטף מקיבוץ ניר עוז על-ידי חמאס ונהרג ברצועת עזה - לא ברור אם על ידי מחבלי חמאס או בהפצצות צה"ל. חיים פרי הקריב את עצמו על מנת להציל את אשתו, אסנת, שהסתתרה בזמן שהסגיר את עצמו ושיכנע את המחבלים שהוא לבדו בבית.

"יש רק דבר אחד שיכול לשחרר חטופים, וזו החלטה אחת של בן אדם אחד. הוא מסכל כל סיכוי למו"מ ומאשים את כל העולם", אומר פרי על ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "הוא עקבי מאוד מאז 1 בדצמבר 2023, היום שבו הממשלה הפסיקה את הפעימות. אני יכול לדמיין את אבא שלי, הוא היה נטרף שסתם אומרים דברים, זה ממש ברמת העלבון האישי אצלו".

"בכל רגע נתון בממשלה יכולים להחליט אחרת. חוסר הלב הזה שובר אותי, אולי בגלל זה התרחקתי", ממשיך פרי, "הזמינו אותי ואת אחיותיי הרבה להופיע בערוצים 11, 12 ו-13. הייתי פעיל בריאיונות ופאנלים, האינטרס שלי היה להביא את נושא החטופים לקדמת הבמה, אבל עשיתי קאט. חתכתי, וזהו. אני לא רוצה להופיע יותר. בבת אחת נפלה אצלי הבנה ונהיה לי פתאום מאוד בהיר שאני משתתף במשחק, פשוט מייצג עמדה שצריכים שתהיה באולפנים.

"אני רק 'סלוט' בפאנל. 'הנה ליאור, הוא בא לדבר על אביו החטוף, הוא רוצה עסקה ללא תנאים. מולו נושיב את פרשננו הצבאי, שיסביר לו שהוא לא מבין כלום ושרק לחץ צבאי יעבוד'. זה עוד פשע של התקשורת, פרשנים צבאיים שהם חבורת מעודדות. אפילו פרשני ספורט אומרים שצריך להחליף את המאמן ואת השחקנים כשזה לא עובד. אבל הפרשנים הצבאיים? מוחאים כפיים על כל טנק. מביך".

ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון עם צבי יחזקאלי, מהפרשנים הבכירים בתקשורת הישראלית לעולם הערבי, ופנטזיונר משיחי שמטיף לביצוע פשעי מלחמה. לאחרונה עבר מערוץ 13 המתפרק לערוץ 15 (i24news), הערוץ הביביסטי החדש.

יחזקאלי מתעקש בראיון על הבדיה ששיחרר בערוץ 13 מיד אחרי הטבח, לפיה מתקפת חמאס יצאה לפועל בגלל ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית. "מסתובב דיווח על מחבל חמאס שאמר בחקירה 'ההפגנות בישראל עודדו אותנו'", כתב אז רועי שרון, הפרשן הצבאי של כאן 11, "בדקתי כמה שאפשר עם הגורמים הרלוונטיים, ואיש לא שמע על ציטוט כזה או דומה. מה גם שחקירות בשלב הזה עסוקות במודיעין דחוף, לא בשיח מוטיבציות. אם אני איראני שאחראי על מבצעי השפעה זה בהחלט תוכן שהיית שמח שיסתובב בישראל".

יחזקאלי גם חוזר בו מההכחשה שקרא לבצע רצח עם. "כשאמרתי בשידור שצריך להוריד מאה אלף עזתים? אני מבין שקשה לכם לשמוע את הדברים, אבל רק
אני יכול להבין מה זה אפקט של מאה אלף הרוגים בעזה. כל עזתי שקשור
לחמאס, מבחינתי הוא חמאס. אמרתי, אם כבר נכנסת למלחמה, אני הייתי
מנחית מכה יותר קשה בהתחלה. היום אתה מבין שצדקתי", הוא אומר לרז שכניק. היתרון של ערוץ 15: יחזקאלי בלי מסכות שקריות. הבעיה: כל הערוץ זו מסכה אחת גדולה.

אבל רגע, מדוע ב"ידיעות אחרונות" מראיינים בהרחבה ועושים כבוד בכתבת שער לעיתונאי ישראלי שקורא לבצע פשעי מלחמה? האם נוני מוזס מעוניין להרוג מאה אלף ערבים? האם אבי משולם, עורך "ידיעות אחרונות", יכוון את המפציצים? האם דפני ליסבונה, עורכת "7 לילות", תכתוב איחולים על הפגזים? האם רז שכניק יחדד את הסכינים כדי שהילדים לא יסבלו יותר מדי כשנחתוך להם את הגרונות, לבני המוות העמלקים?

משולם, ליסבונה ושכניק הם "שמאלנים" או "אנשי מרכז", אני די בטוח. אולי אפילו קופצים להפגנות בקפלן. אני משוכנע שהם וחבריהם לא צופים בערוץ 14 מדי ערב ושהם סבורים שזה לא בסדר להרוג ילדים, לבקע בטנים של נשים הרות בפצצות של חצי טון או לשרוף שכונות על יושביהן. ובכל זאת, לא רועדת להן לרגע היד שמחזיקה ביוגורט דל הקלוריות שאכלו לארוחת בוקר כשהם מתייחסים לאדם המתועב שמטיף לכך כאל מרואיין לגיטימי. לקוח שגרתי של קידום מכירות. עוד יום בתעשייה.

"התקשורת שכחה את המטרה המרכזית, והיא חוטאת לאמת. אולי זה היה נאיבי לחשוב שזה יהיה אחרת", ממשיך פרי ב"דה מרקר", "המשטרה אולי יכולה לתרץ שהיא דופקת מכות למשפחות חטופים ברחוב כי היא מצילה אנשים אחרים, נניח. אבל מה התירוץ של התקשורת? כנראה שתקשורת מסחרית לא יכולה להיות מאוזנת ונטולת פניות. ערוץ 12 (שבעליו הוא גם בעלי קוקה קולה ישראל) לעולם לא ישדרו תחקיר של משרד הבריאות על מגפת הסוכרת בארץ. אתה לא תעז לצאת נגד התרנגולת מטילת ביצי הזהב שלך.

"ברגע שהשיקול הכלכלי עולה על שיקולים אחרים, הם כבר לא רלוונטיים עבורי. היו לי ציפיות יותר גבוהות, לא יודע למה. התפכחתי מאוחר, אני מודה. גדלתי על זה שמה שכותבים בעיתון זו המציאות. וגם חשבתי שבנושא כזה יתעלו לגודל השעה, מבחינה מוסרית ובכלל. זה היה מתסכל מאוד.

"[...] אבל דרך ההפחדות, נתניהו הצליח לייצר קרע ונרטיב שאם נלך לעסקה, ישראל תחדל מלהתקיים. זה חולני. הוא החזיר אותנו לשדה קרב הישן של שמאל-ימין, אתם ואנחנו. זה האינטרס שלו, הפרד ומשול. לסכסך. האמת היא שממנו לא הייתה לי ציפייה, הבעיה היא שהתקשורת חיבקה את הנרטיב של בעד ונגד. [...] הממשלה יזמה את הוויכוח, כי זה משתלם לה שיתווכחו על זה, והתקשורת קיבלה את זה בזרועות פתוחות.

"[...] נמאס לי מהשימוש שעושים בי בתקשורת, להיות הצד הצעקני והשמאלני, זה שמוכן לתת הכל ולא רואה את התמונה הגדולה. לפעמים עוברים לכתב בשטח ומראים אמא של חטוף מפגינה וצועקת, ואז חוזרים לאולפן, ויושב שם הורה אחר ממשפחות החטופים שבשקט וברוגע אומר שהיא תומכת חמאס. זה הבלאנס. ככה מגישים את זה לציבור — הנה המציאות, יש לה שתי פנים. או שדני קושמרו עומד ומאחוריו כתובת 'דילמה קטלנית'. שתילת הזרע הקטן הזה של דילמה, ואז אנשים נפגשים עם בן משפחה של חטוף ואומרים לו 'כן, אבל'... לתקשורת יש דם על הידיים".

עיתונאי פלסטיני

אנדריי קוזלוב, שנחטף על-ידי חמאס ושוחרר על ידי צה"ל, מתראיין לדנה ספקטור ב"ידיעות אחרונות" ולארז לין ב"ישראל היום".

"רק אחרי השחרור, התברר לכולנו שמי שאחז בחטופים שלנו בדירה הזאת היה עבדאללה ג'מאל, עיתונאי פלסטיני שכתב בין היתר לרשת 'אל-ג'זירה'. ולא רק הוא, גם אבא שלו, רופא המשפחה המכובד, לקח חלק בחטיפה", אומר קוזלוב לספקטור.

"הדירה חולקה לשניים באמצעות שמיכות וחתיכות בד", כותבת ספקטור, "החלק הראשון היה שייך למשפחה שלא התערבבה עם החטופים, והחלק השני היה של החטופים. שני חדרים, שבאחד מהם הם התגוררו ובשני השומרים החמושים. 'באזור פברואר או מרץ הילדים התחילו לבקר גם בחלק שלנו', הוא אומר, 'הם עברו מהחלק שלהם כדי לבקר את האבות שלהם - השומרים שלנו - והיו משחקים איתם. זה היה מוזר, מצד אחד קלצ'ניקוב, מצד שני אר-פי-ג'י, ובאמצע הילדים משחקים'.

"[...] הוא היה אחד מהשומרים שלנו, עם אקדח, ואני דיברתי איתו וראיתי אותו כל יום, רק שלא קראנו לו ’עבדאללה‘. בניגוד למקומות הקודמים, שבהם השומרים שלנו הקפידו ללבוש מסכה כדי שלא נזהה אותם, פה הם הסתובבו חופשי, בלי מסכה, אבל לא הסכימו להגיד לנו את השמות האמיתיים שלהם. כולם הציגו את עצמם בשם ’מוחמד‘.

"כדי להבדיל ביניהם אנחנו התחלנו לקרוא לכל מוחמד בשם שמתאים לו. היו מוחמד הגבוה, מוחמד הגדול, מוחמד עיניים גדולות, מוחמד חדודים. ומוחמד חדודים היה עבדאללה, העיתונאי. לפעמים הוא היה בסדר, לפעמים לא. למשל, לילה אחד העזתי לסגור את הרדיו על דעת עצמי. השומרים פשוט ישנו בחדר הסמוך, והרדיו כל הזמן נשאר פתוח ושידר פסוקים של הקוראן.

"לא הצלחתי לישון עם הרעש הזה של התפילות, אבל השומרים ישנו ולא רציתי להעיר אותם. מוחמד חדודים התעורר והתחיל לצרוח עליי, 'מה אתה עושה?! תחזור מיד לישון'. בבוקר למחרת הוא בא והתחיל להרביץ לי. ניסיתי להגיד לו שלא רציתי להעיר אותו ובגלל זה נגעתי ברדיו, ואז הוא אמר 'יש לנו פצצה ממש גדולה פה, אנחנו יכולים להרוס חצי מהבניין איתה, אז אל תעז לגעת בדברים שלי'. הוא ממש כעס.

"בכלל, הוא היה בן אדם עם בעיית כעס מאוד גדולה. בפעם אחרת עבדאללה הבטיח לי שהוא עוד ישים אותי בקבר. הוא לא חיבב אותי ולא כיבד אותי, כי אני עולה חדש, באתי לישראל מבחירה, לא כמו שלומי ואלמוג שנולדו פה. הוא היה כמו סכיזופרני, היו לו שני סוגי אישיות. יום אחד הוא היה משחק איתנו קלפים, וביום השני היה מסוגל להתעורר ולצרוח עלינו 'אני שונא אתכם'. הוא דיבר המון על פלסטין ועל ישראל, אבל גם כשהיה מתנהל ויכוח מאוד רגוע ומנומס, הוא היה מתרגז ואומר 'אני אעניש אתכם'. הוא היה מלא בשנאה".

הפנים של המדינה

בנק לאומי, אחד משני הבנקים השולטים בבנקאות הריכוזית בישראל, יצא בקמפיין פרסומי. ב"ידיעות אחרונות" לא הסתפקו בפרסומת על השער כמו ב"מעריב", ומכרו את השער כולו לבנק. אם אני לא טועה, זו הפעם הראשונה שהעיתון מוכר את שער גיליון שישי לו לגורם מסחרי.

פעם אפשר היה להזדעזע מכך שעיתון מוכר את הפנים שלו לבנק. אבל "ידיעות אחרונות" הוא כבר מזמן אפילו לא העיתון שפעם היה העיתון של המדינה. העיתונים נעלמים ופינו את מקומם לדיגיטל. נכון, עדיין יוצאים עיתוני דפוס, אבל גם אפשר לראות לפעמים כרכרה עוברת ברחוב.

העיתונות המקוונת מתחילה מנקודת מוצא נמוכה ומקולקלת הרבה יותר. העיתונות המודפסת בנתה לעצמה אתוס ואתיקה במשך 300 שנה. כמו שקורה גם לבני אדם, זקנים הופכים דומים לילדים. עם התנוונותה, חזרה העיתונות להתנהל כמו שהתנהלו העיתונים בימיהם הראשונים: ללא הפרדה ויזואלית בין מסחר לתוכן, ללא ניסיון לפחות לדגמן הפרש בין אינטרס של הציבור לאינטרס של בעל הבית.

העיתונות המקוונת נולדה בג'ונגל מוזנח וממשיכה להתקיים שם. פרסום סמוי הוא לחם חוקה והמודל הכלכלי שלה. כבר לא קוראים לזה אפילו "תוכן שיווקי" אלא "שיתופי פעולה". משהו חיובי כזה, מרחוב סומסום.

מחקר אחר מחקר הוכיחו כי הציבור לא יודע להבדיל בין פרסומת לכתבה עיתונאית בלי חיווי ברור ובולט, אבל לעיתונות לא אכפת. לאחרונה קיבלה אישור מבית המשפט העליון, באדיבות השופט כבוב, שהתיר לה להמשיך ולגנוב את דעתו של הציבור. רק לאחרונה, בפרק האחרון של "דו"ח רולניק", קיבלנו דוגמה כואבת למחיר שאנחנו משלמים על הרמאות הזו: הונאת חוסכים בשווי מהמם של מאות מיליוני שקלים התקדמה בזכות תוכן שיווקי באתרים הכלכליים "דה מרקר" ו"כלכליסט".

גם "גלריה מוכרים את השער שלהם - הפעם לפסטיבל הקולנוע ירושלים. לא בפעם הראשונה, גם לא בפעם ה-20. כבר הפסקנו לספור. במקרה של "גלריה" זה כבר לא מפתיע, כמעט לא צורם. לא רק בגלל שזה נעשה להרגל, אלא בגלל ש"גלריה" היא המוסף היחיד בעיתונות הישראלית המוקדש כולו לתרבות ישראלית, ולמדנו לזלזל בתרבות. היא כל כך לא חשובה שברור לנו שצריך למכור לה את התחת כדי שהיא תמשיך להתקיים.

פלא שהחרדים לא רוצים להתגייס?