השנה מלאו 30 שנים למותו של כריסטופר לאש (1994-1932), אחד האינטלקטואלים האמריקאיים הייחודיים של המאה העשרים שהגותו המבריקה, המעמיקה והרב-תחומית, שילבה בתוכה פילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה וכלכלה.
הוא היה מעין דיסידנט פוליטי שקשה היה לסווג את כתיבתו בהתאם לקווים המחנאיים הקיימים: לצד ביקורתו המוחצת על הקפיטליזם העכשווי ותחלואיו, לאש לא בחל גם בביקורת על מתירנותו של הליברליזם התרבותי ועל חתירתו תחת מוסדות חברתיים מרכזיים כדוגמת המשפחה והקהילה.
בכך מהווה לאש חלק מתוך קאנון רעיוני – שניתן לשייך אליו הוגים כדוגמת קרל פולני, ג'ורג' אורוול, גי דבור, אליסדייר מקינטייר, ז'אן קלוד מישאה ואחרים – המציע כלי ניתוח שמרנים-רדיקליים החיוניים להתמודדות עם משבר הליברליזם בן זמננו.
לאש נולד וגדל בבית ליברלי ואליטיסטי, בן לאב עיתונאי זוכה פוליצר ולאם עובדת סוציאלית, בעלת דוקטורט לפילוסופיה. את לימודיו האקדמיים עשה בשתיים מהבולטות באוניברסיטאות העילית - הרווארד וקולומביה. לצד היכרותו המעמיקה עם המרקסיזם ועם אסכולת פרנקפורט, בלטה אצלו גם ביקורת נוקבת ומעמיקה של אתוס הקידמה שהושפעה רבות מהגותו של התיאולוג הלותריאני רונלד ניהבור, שהשפיע עמוקות גם על מרטין לותר קינג.
בכתיבתו לאורך השנים ניסה לאש להתמודד עם הפרדוקס המוזר שבו על אף המחירים הסביבתיים, האנושיים והמוסריים הכבדים שגובה מאיתנו הקפיטליזם הגלובלי, קל לנו יותר, כמאמרו של פרדריק ג'יימסון, לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם.
לדעת לאש, ההסבר לכך הוא שהחל מעידן הנאורות של המאה ה-18, בפרט בכתיבתו של אדם סמית, התמזגו להם זה בתוך זה שני "רגעים היסטוריים" של האידיאל הקפיטליסטי: מצד אחד עמדה ליברטריאנית המעדיפה קשרים אוניברסליים על פני קשרי שייכות פרטיקולריים, ומהצד השני חברת שוק הומוגנית שבה ניתן לכאורה לממש את מלוא התשוקות האנושיות באופן מיידי.
אלא שהחיבור הזה שהתקבע בין ליברליזם תרבותי לבין ליברליזם כלכלי לא הוביל לניצחונם של ערכי הנאורות - אוטונומיה, ריבונות עצמית, רציונליזם – אלא דווקא להיווצרותו של עולם ביורוקרטי שבו הפרט שאינו מוצא עוד את מקומו מעדיף להתמקד בחיי רגע הדוניסטיים ובניסיון לשיפור עצמי מתמיד, במקום לקדם שינוי חברתי.
באחד מספריו הידועים ביותר, "The Culture of Narcissism", שהתפרסם בשנת 1979, מתאר לאש באופן נוקב את החיים המודרניים כמבוססים על חיים בהווה מתמשך – ללא קשר או מחויבות לעבר או מתוך ציפייה ביחס לעתיד – וככרוכים בחיפוש מתמיד ובלתי-מושג אחר רווחה נפשית וביטחון רגשי.
לאש מדגיש את המאפיינים הנרקיסיסטיים הכרוכים בעמדה הנפשית הזו ואשר מהווים גם מעין מטפורה למצב האנושי העכשווי: ריקנות פנימית, אדישות לזולת, מבט אירוני וציני, חיפוש אחר סיפוקים מיידיים וחשש מאינטימיות ומקשרים מחייבים.
הוא כורך זאת במגוון סיבות ובהן התרבות הסלבריטאית ועלייתה של חברת הצריכה; החשש המוגבר מהזיקנה ומהמוות; השינויים הדרמטיים ביחסים בין המינים שהעמיסו על האהבה הרומנטית ציפיות לא ריאליות, עד שעיקרו מתוכה את הרגש; והתלות הגוברת של הפרט ב"מומחיות" שדחקה את מקומם של ההורים ושל מערכות סמכות נוספות כמו בית הספר והכנסייה.
עשרות שנים לאחר פרסום ספרו של לאש, נראה כי הנרקסיזם אכן קיבל מקום מרכזי מתמיד בתרבות האינטרנטית ובזירה הציבורית.
למרות ביקורתו, לאש מתייחס להתפשטות הנרקסיזם באמפתיה ורואה בה דרך להתגוננות מפני קשיי החיים המודרניים. ואולם, בשונה מהביקורת הימנית השמרנית, הוא מפנה את האצבע המאשימה בהקשר זה כלפי הקפיטליזם המאוחר, הן על שניתק בין הספירה המשפחתית לבין חיי העבודה והן על שהחליש את החיים האזרחיים לטובת רציונליזם ביורוקרטי – מדינתי ותאגידי - שהיחיד כורע תחתיהן.
גם עולם הפרסומות ותרבות הצריכה הנלווית לו הגבירו את הבידוד החברתי של ילדים ובני נוער ויצרו ריחוק גובר והולך בינם לבין המבוגרים, באופן ששוחק אף הוא את מוסד המשפחה שאמורה לספק ליחיד מרחב מוגן ובמקביל להכין אותו למציאות חיים תחרותית אכזרית.
בספר "The one and only Heaven", שיצא לאור בשנת 1991, תקף לאש בחריפות את האמונה הפרוגרסיבית בקידמה ותיאר את הליברליזם (ובמידת מה גם את המרקסיזם) כרעיון בעל אופי משיחי החותר לליברליזציה הולכת וגוברת של החיים, בכל מקום ובכל תחום, במקביל לצמיחה כלכלית אינסופית (בעולם שמשאביו כמובן סופיים).
רעיון זה מגיע, במידה רבה, לשיאו בימינו עם קידום רעיון הטרנס-הומניזם והניסיון של מעצמות הטכנולוגיה ליצור חיי נצח - היבריס טכנולוגי המבטא סירוב עמוק לקבלת המגבלות של הקיום האנושי. לאש גרס שקידום תפיסת הקידמה הזו הוביל להרס המוסדות החברתיים המסורתיים שהיו במשך הדורות המקור לאושר ולמידה טובה — המשפחה, הקהילה, העבודה והאמונה.
בספר זה, וביתר שאת בספר "The Revolt of the Elites and the Betrayal of Democracy", שיצא לאור ב-1994, ביקר לאש בחריפות את עליית "המעמד המריטוקרטי" – הקוסמופוליטיים "הניידים" במינוח העכשווי – שאותו תיאר כמעמד המשמר את חטאי האריסטוקרטיה, אך אינו מאמץ את מידותיה הטובות ואת מחוייבותה הציבורית.
במה שנקרא כטקסט נבואי, למעלה מעשרים שנה לפני הטראמפיזם, מתאר לאש את "מרד האליטות" – המהדהד את "מרד ההמונים" של אורטגה אי גאסט (1929) – אותם שני עשירונים עליונים שבחסות הגלובליזציה הפכו לתיירים בארצם ("אזרחי העולם") ואשר התנתקו מעולמם ומדאגותיהם של האנשים הרגילים, ומהחיים החברתיים המשותפים בכלל.
ההתמקדות העקרה ב"מלחמות תרבות" (בקרב האליטה הימנית) ובפוליטיקה פוסט-קולוניאלית של זהויות ושל קורבנוּת (בקרב האליטה השמאלית) עיוורות למצוקות היומיומיות של המעמדות העממיים – אובדן הביטחון התעסוקתי, הפשע הגובר ובשנים האחרונות - גם ההגירה המשנה במהירות את פני המרחב.
זאת ועוד: ההאדרה המתמשכת של האליטות את המומחיות הטכנוקרטית וה"נייטרלית" על פני הפוליטיקה ה"מושחתת", החלישה ושחקה את ההשתתפות בחיים הדמוקרטיים והפכה את האזרחים לצופים פאסיביים במתרחש, בין הפסקת פרסומות אחת לשנייה.
כנגד מצב דברים זה, לאש טען כי דמוקרטיה פועלת טוב יותר כאשר אנשים – ולא רק המדינה - דואגים לעצמם בעזרת משפחתם וקהילתם. אופיים של האזרחים חיוני אפוא לתפקוד הדמוקרטיה לא פחות מאשר קיומם של מוסדות מתפקדים, ולכן היחלשותן של משפחות ושל קהילות מסכנת את המרקם הדמוקרטי כולו.
זאת ועוד: לאש, בדומה לקרל פולני, מזכיר את החוב של הליברליזם הקפיטליסטי למסורות שאותן הוא מבקש לנתץ. שהרי אבן הראשה של ההסדרים המאפשרים את "היד הנעלמה" מבוססת על יסודות קדם-קפיטליסטיים כדוגמת אמון והדדיות (החיוניים לקיום המסחר המודרני), כמו גם על אתוסים חברתיים חזקים שבזכותם יש לנו עובדי ציבור חדורי שליחות ושופטים נטולי משוא פנים אשר הכרחיים למדינה מודרנית.
עצם קיומם של יסודות אלו הוא, במידה רבה, הבלם בפני מציאות הובסיאנית של מלחמת הכל בכל.
לאש היה ביקורתי מאוד גם כלפי אחד ההישגים הפרוגרסיביים הגדולים ביותר - התרחבות החינוך הציבורי וההשכלה האוניברסיטאית. לטענתו, הם לא מילאו את הציפיות מהם, בין השאר משום שהתמקדו בהכשרת התלמידים לשוק העבודה במקום בהפיכתם לאזרחים מעורבים וביקורתיים, כחזונו של ג'ון דיואי.
הדרך שבה בחרה מערכת החינוך ובעיקר ההשכלה הגבוהה לא הייתה של קידום מידות טובות כי אם של מריטוקרטיה: זו נועדה לכאורה להבטיח שוויון הזדמנויות במסגרת מגרש משחקים ישר ומאוזן אך בפועל, גם מתוך חשדנות עמוקה כלפי "העם" הלא רציונלי, היא ייצרה לגיטימציה לשיעתוק המבנה המעמדי ולהעמקת הפערים החברתיים – מי שלא הצליח כנראה לא התאמץ מספיק – ובכך חיזקה אף יותר את כוחן של האליטות.
מצב דברים זה הוא הרסני מבחינה חברתית שכן לצד זחיחות ו"תחושת זכאות" בקרב ה"מנצחים", הוא מעמיק גם את הטינה והזעם בקרב מי שנותרו מאחור, בעידן שבו סולם הניידות החברתית תקוע, ומחזק את התמיכה בפופוליזם מקטב.
לדעת לאש, הדרך היחידה להתמודד עם מצב דברים זה ולהציל את הדמוקרטיה המודרנית מציפורניה שלה היא באמצעות פופוליזם עממי-דמוקרטי - בניגוד, כמובן, לפופוליזם הסמכותני. פופוליזם כזה, שיש לו שורשים בארצות הברית של סוף המאה ה-19, פועל למען צמצום פערים חברתיים ומקדם סולידריות חברתית אך נרתע מתכניות רדיקליות ל"גאולת" החברה ולשלטון האדם על הטבע.
לאש הציג גם, ובכך נבדל מהליברליזם הקלאסי, תפיסה מורליסטית שלפיה האחריות שלנו הן כלפי העבר והן ביחס לעתיד היא-היא הבסיס לחיים בעלי משמעות בהווה. המידות הטובות הגלומות במסורת ובדת מבטאות קבלה והכרת תודה כלפי חיים אנושיים שיש להם גבולות. הסוד לאושר, כותב לאש, נעוץ בוויתור על הזכות לאושר.
לבסוף, לאש הציג עמדה מקורית גם ביחס למהפכה הפמיניסטית. הוא סבר כי לנשים יכול להיות תפקיד חשוב בשינוי המבנים הקפיטליסטיים הקיימים ובמעבר מ"קידמה" לרדיקליזם אמיתי.
לפיכך, ולצד תמיכתו בשוויון מגדרי, הוא ביקר את הפמיניזם, בעיקר מהזרם הליברלי, על שהפך את יציאתן של נשים לשוק העבודה הקפיטליסטי, התחרותי והאינדיווידואליסטי, לסמל הבלעדי של התקדמות ושחרור נשיים. זאת, תוך התעלמות מתפקידים נשיים מרכזיים לאורך ההיסטוריה כמו הורות, ניהול משק הבית ותרומה לחיים הקהילתיים (ואף למאבקים דמוקרטיים שאותם הובילו נשים פרוגרסיביות כבר בתחילת המאה העשרים).
לדעת לאש, השחרור ההדרגתי מהתלות בבעל ובפטריארכיה הוביל את האשה הישר לזרועותיהם של הקפיטליזם הצרכני ושל המומחיות המדעית, היבט שהגיע לשיאו עם המעבר ה"משחרר" לפרברים בשנות החמישים (שאותו בטי פרידן תיארה בזמנו כ"מחנה ריכוז נוח") והופעתה של המשפחה הגרעינית הלא-חמולתית.
כמענה לכך העלה לאש על נס פרקטיקות המזוהות לאורך השנים עם נשים – עבודת ה-care שאינה רק "ג'וב", תרומה חברתית במקום השאת רווח ועבודה עם משמעות במקום קרייריזם תחרותי – כבסיס לחיים חברתיים טובים יותר. יוער, עם זאת, כי הוגות פמיניסטיות ביקרו את לאש בטענה שעמדתו עושה אידיאליזציה של מוסד המשפחה ומתעלמת מיחסי הכוח הלא סימטריים, והדכאניים לעיתים, במסגרתה.
כריסטופר לאש הוא איש השעה: עלייתו של הפופוליזם הסמכותני ברחבי העולם; ההתנתקות הגוברת של האליטות מהחיים החברתיים; התרבות הנרקסיסטית המושלת בכיפה בהיעדרן של רשתות חברתיות של משמעות – כל אלו מאפיינים במדוייק את המציאות בשנת 2024.
על רקע הדברים הללו בולט גם ביתר שאת חדלונו של השמאל שנטש את ביקורת הקפיטליזם ואת הניסיון להציע לו אלטרנטיבה, וזאת לטובת ניתוחים זהותניים וחתירה לפירוק המבנים החברתיים הקיימים.
ד"ר עופר סיטבון הוא מרצה בכיר בביה"ס למשפטים במכללה האקדמית צפת