אנחנו חיים בתקופה לא נורמלית.
מאות ישראלים נשחטו בפוגרום הגדול ביותר מאז השואה. כ-120 אזרחים אחרים, חיים ומתים, מוחזקים מזה למעלה מתשעה חודשים בשבי האויב לאחר שנחטפו מבתיהם בשעה שצה"ל הגדול הובס במתקפת פתע.
על כיסא ראש ממשלת ישראל יושב אדם שחשוד במעשי שחיתות ושמשפטו מתנהל בעצלתיים מזה מספר שנים. בנו הבכור נשמר על ידי לוחמי שב"כ בזמן שהוא שוהה במיאמי, לא מתגייס למילואים ומעליל עלילות על הרמטכ"ל.
בכנסת מכהנים שרים וחברי כנסת חשודים בפלילים או עבריינים מורשעים ממש, בדוקאי שב"כ וכהניסטים, מי שדורסים אזרחים - לא מטאפורית, דורסים ממש. הם בוזזים את משלמי המיסים ומחלקים את השלל למקורביהם.
מדי שבוע נהרגים חיילים שמשפחותיהם ועסקיהם קורסים כשמקביליהם החרדים פטורים מכל זה, הם "לומדים תורה". הממשלה מצידה מפעילה מיליציה חמושה כנגד אזרחיה המפגינים נגדה, ומנגד העבירה את השליטה בצפון הארץ למיליציה איראנית שיושבת בלבנון ושורפת אותו כרצונה.
התיאור הזה הוא רק תחילתה של רשימה שנדמה שאין לה סוף, רשימה שמתארת את התקופה הלא נורמלית שבה אנחנו חיים. על אף המצב הבלתי ייאמן שאיתו אנחנו מתמודדים, נדמה שיותר ויותר ישראלים התרגלו.
הלא נורמלי הפך לנורמלי, ההזוי הפך למציאות, הבלתי נתפס הפך לרצוי. איך זה קרה? איך מה שעד לפני עשור, עד לפני שנתיים, עד לפני שנה, היה בלתי נתפס -הפך לסביר, לנורמלי?
הסיבות לכך רבות ואין ספק שבעתיד יכתבו מחקרים על התהליך שבו העומדים בראש המדינה החריבו אותה, אך נדמה שבמרכזו עומדת "מכונת הנרמול". בשנה התקשורת הישראלית, בייחוד זו המשודרת, משחקת תפקיד מרכזי בנרמול הקיצוניות, השנאה, הביזה, השחיתות והטירוף שבתוכם אנחנו חיים.
השורות הבאות יציגו את הפרקטיקות העיקריות שלה.
1. יושבים לצידם, משדרים איתם
לאורך השנים הצבעתי מספר פעמים על האופן שבו עיתונאים משמשים כ"מכשירים". הם יושבים ליד ועם אנשי עליונות יהודית, ליד ועם שופרות אנושיים, ובכך מכשירים אותם, מספקים להם לגיטימציה ציבורית.
אם עיתונאים כמו בן כספית, ירון וילנסקי או אסף ליברמן יושבים עם ינון מגל, אראל סג"ל, קלמן ליבסקינד, עירית לינור, יעקב ברדוגו, שמעון ריקלין ושאר סוכני כאוס ושופרות של מכונת הרעל, כנראה שראוי לשמוע את דעתם ואת מחשבותיהם. אחרי הכל, התכנית של מפקד גלי צה"ל לשעבר, משה שלונסקי, יחד עם שופרו של נתניהו יעקב ברדוגו, נקראה "מחשבות בע"מ".
זו הסיבה שבועז ביסמוט, פאנליסט קבוע ב"אולפן שישי", הפך לחבר כנסת מטעם "הליכוד". הוא עבר בהצלחה את מבחני הנירמול הטלוויזיוניים. כעת נסו להצביע על דבר אחד, פעולה אחת, שעשה ביסמוט למען הציבור בזמן כהונתו כחבר כנסת. קחו את הזמן, אני ממתין.
2. לא שואלים אותם מה הם עושים בשבילנו
מתי בפעם האחרונה הוזמנה מאי גולן לדבר בטלוויזיה על ענייני משרדה? מאי גולן, למי שלא יודע, היא "השרה לשוויון חברתי". רגע, עצרו את מכונות הדפוס - היא קיבלה קידום וכעת היא "השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה".
האם כאשר היא מתראיינת מישהו שואל אותה מה היא עשתה כדי לקדם את השוויון החברתי ומעמד האישה בישראל? התשובה, 9 פעמים מתוך 10, היא "לא". הסיבה לכך היא שמאי גולן עוסקת בקידום השוויון החברתי כמו שאורית סטרוק עוסקת ב"משימות לאומיות", גילה גמליאל ב"חדשנות, מדע וטכנולוגיה" או עמיחי אליהו ב"מורשת".
העיתונאים שעובדים בערוצי החדשות יודעים שמדובר בשקר. במקרה של שרת התחבורה מירי רגב קיבלנו עדות פנימית מתוככי הכוורת שלה על הזמן שהיא מקדישה לתחבורה (כמו הזמן שאתם מקדישים לגירוד בבית השחי) מול הזמן שהיא מקדישה לקידום הפוליטי שלה עצמה.
העיתונאים יודעים כמה זמן באמת אבי דיכטר עוסק בחקלאות, אלי כהן עוסק באנרגיה ותשתיות וניר ברקת עוסק בכלכלה. אבל במקום להצביע על השקר הם מנרמלים אותו בכך שהם מזמינים אותם לדבר על עזה, על חיזבאללה, על ביידן ועל נושאים אחרים שהם לא מופקדים עליהם ובדרך כלל גם לא מבינים בהם.
העיתונאים לא טורחים לעמוד על העובדה שמולם יושב שר שלא מתעניין בעבודה שבשבילה אנחנו משלמים לו ומממנים לו לשכה, עוזרים ונהג (שהוא יכול להורות לו לדרוס אותנו אחרי שהוא עובר באור אדום). במקום זה הם פולטים "אז מה דעתך השרה גולן על נסראללה? הוא... מורתע?".
3. לא דורשים דין וחשבון
קשה לדמיין מדינה נוספת שבה ראש ממשלה שתושבי המדינה שהוא ראש הממשלה שלה נשחטו ונחטפו למאותיהם, שחייליה נהרגים מדי שבוע, שמאות אלפים מתושביה הם עקורים בארצם, שבתקופתו מדינתו הפכה לאחת המדינות השנואות בעולם - לא היה מתייצב מול התקשורת המקומית לריאיון במשך קרוב לשנה.
אדייק: אפשר לחשוב על מדינות נוספות שבהן הדבר היה מתאפשר אבל אף אחת מהן היא לא דמוקרטיה מערבית. בצפון קוריאה המנהיג העליון לא נדרש לתת דין וחשבון. גם לא ברוסיה, גם לא בסוריה או איראן.
ישראל נחשבה עד לא מכבר מדינה מערבית מתוקנת, מדינה שבה התקשורת חופשית ונבחרי הציבור נדרשים לתת דין וחשבון לציבור שאותו מייצגת, בדרך זו או אחרת, אותה תקשורת חופשית.
אבל למרות שעברו יותר מ-270 יום מאז ה-7 באוקטובר 2023, למרות שהעניק אינספור ראיונות לתקשורת הזרה, ראש ממשלת ישראל לא התייצב מול עיתונאי ישראלי אחד לריאיון. סלחו לי שאינני כולל את "הריאיון" - שאליו הגיע לאחר שביטל ואז הודיע שיגיע ואז ביטל ואז הודיע שיגיע - לערוץ 14. דיברתי על עיתונאים. לא על צעצועי דשבורד מהנהנים.
כל דיווח בערוצים 11, 12 ו-13 על הצהרות של ראש הממשלה היה צריך להיפתח בדיסקליימר: "ראש ממשלת ישראל, בנימין שנתניהו, שלא העניק ריאיון לתקשורת הישראלית כבר X ימים, אמר בפתח ישיבת הממשלה כי...". בכל פעם שהיא משדרת קטע מתוך הסרטונים שהוא משחרר ברשתות החברתיות היה צריך לרוץ באנר אדום על המסך עם אותו דיסקליימר. במקום זה, התקשורת משתפת איתו פעולה; היא לא מצביעה על אי הנורמליות אלא מנרמלת אותה.
4. משתמשים בסקרים
סקרים הם דרך מצוינת לנרמל כל טענה. כך, עמית סגל יכול להציג סקר שבו הציבור נשאל "האם אתה מסכים לטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור" ובכך לנרמל האשמה קיצונית וגזענית תוך הדהוד קמפיין שקרי לפיו רע"ם בראשות מנסור עבאס שתמכה בממשלת השינוי, היא מפלגה של תומכי טרור.
עמית סגל לא היה צריך לומר שמפלגת רע"ם תומכת טרור, הוא רק הציג שאלה שנשאלה בסקר ואז הוא הציג את התשובה שהראתה ש-47% מהציבור תומך בטענה. כעת, אפשר לנרמל את הטענה שמפלגה של ערבים אזרחי מדינת ישראל, שנכנסה לממשלה עם אחד מאנשי הימין הבולטים בישראל, נפתלי בנט, היא מפלגה של "תומכי טרור". הי, זה מה שהסקר הראה!
5. תכירו את המומחה לכל דבר
אם בעמית סגל עסקינן, זה המקום להזכיר שסגל הוא גדול המנרמלים של הטירוף שבתוכו אנחנו חיים. ינון מגל לא יכול לנרמל שום דבר כי ינון מגל הוא דודו טופז מעלי-אקספרס. כדי לנרמל כת צריך מישהו שנמצא בלב המיינסטרים. חדשות 12 נמצאים שם, בלב המיינסטרים המדומיין, ועמית סגל הוא הפרשן הבכיר שלהם.
סגל מוגדר פרשן פוליטי. בפועל, הוא האורקל של חדשות 12. או אם תרצו הגדרה ישראלית יותר: הכלבויניק שלהם. אותה קערה שהיו משתמשים בה בחדרי האוכל של הקיבוצים כדי לאסוף את שאריות המזון שנשארו על השולחן.
כי מה קורה כשהסיפור שעל השולחן של חדשות 12 אינו סיפור פוליטי? מה קורה כאשר הסיפור הוא בריאותי (קורונה), צבאי (גיוס חרדים), ביטחוני (מתקפה ברפיח) או משפטי (הפיכה משטרית)? קוראים לעמית סגל. מי שמנרמל כל תופעה, שמסביר שבסך הכל זה הגיוני מה שקרה, שאין כאן שום בעיה, אולי דווקא להיפך.
סגל יכול לדבר על כל נושא לא בגלל שהוא מבין בכל נושא אלא בגלל שכדי לומר "הכל כאן הגיוני ואין שום בעיה", לא צריך להבין בשום דבר. כל שצריך הוא לבנות אנשי קש ולתקוף את עמדותיהם, להפיץ הטעיות, לקדם ספקולציות ואם יש צורך גם לומר דבר והיפוכו.
כאשר רפי רשף ניסה להעמיד אותו במקום, הוא הפסיק להגיע לאולפן שלו וכאשר אהוד יערי העז לצחוק כשסגל דיבר, קראו ליערי לשיחת בירור. כעת לכולם ברור מה מעמדו של מי שהיה בעבר פרשן והיום, כך נטען בתחקיר של "דה-מרקר", הוא בורג מרכזי של מכונת הרעל. תפקידו לנרמל כל עיוות קיצוני ותפקידה של יונית לוי הוא לומר בסוף דבריו, "תודה עמית, תודה רבה".
6. מסתירים את ההיסטוריה
התקשורת לא עובדת רק עבור נתניהו. אין לה בעיה לנרמל גם נוכלים פוליטיים אחרים.
קחו לדוגמה את הריאיון הזה עם איציק שמולי שהתפרסם באתר "וואלה". שמולי גנב קולות של מצביעי שמאל ויחד עם עמיר פרץ העניק אותם לנתניהו. אין כל הבדל בין מה ששמולי עשה לבין מה שאורלי לוי עשתה. שמולי הוא אורלי לוי הבן. הוא נוכל פוליטי שפשוט רצה להיות שר הרווחה.
אחרי שנתניהו השתמש בו ואז הקיא עליו, כפי שהוא עושה לכל הסובבים אותו, שמולי קיבל ג'וב: מנכ"ל הפדרציה היהודית של ניו-יורק.
תקשורת נורמלית היתה מסמנת את שמולי כאדם מוקצה ונמנעת מלראיין אותו. אבל התקשורת בישראל כבר מזמן לא נורמלית אלא מנרמלת ולכן טליה לוין מראיינת אותו בשמחה.
כאשר שמולי אמר "כמישהו שמאמין במוסדות המדינה וכאדם ממלכתי, משהו בי נשבר", היא לא נקרעה מצחוק תוך שהיא משפריצה את הקפה בפניו של שמולי, אלא ציטטה אותו מילה במילה.
ידה לא רעדה כאשר היא הקלידה: "כמי שכיהן כשר הרווחה בעבר, שהתריע לא פעם על חוסרים ותמיכה לא מספקת של המדינה...", היא גם לא סיפרה לקוראיה איך שמולי הפך ל"שר הרווחה". ההקשר נעלם, ההיסטוריה נמחקה. שמולי הפך למגייס כספים למען ישראל, אדם שהמדינה יקרה לליבו.
רוצים להיות נוכלים פוליטיים מבלי לשלם שום מחיר? רוצים לגנוב קולות, להונות מצביעים ואז להפוך ל"אזרחים מודאגים"? אין בעיה, תרימו טלפון ל"עיתונאית ועורכת תוכן" באתר או ערוץ כזה או אחר – היא תסגור לכם את הפינה.
מה שנכון לגבי שמולי, נכון לגבי כל-כך הרבה פוליטיקאים ישראלים אחרים.
נסו להעלות בזיכרונכם את כל הפרשות שבהן היו מעורבים הפוליטיקאים הבאים, ומדובר ברשימה חלקית בלבד: אריה דרעי, אביגדור ליברמן, איתמר בן-גביר, מירי רגב, אמיר אוחנה, דוד ביטן, חיים רמון, צחי הנגבי, גילה גמליאל, יעקב ליצמן, אהוד אולמרט. עכשיו נסו לענות מתי היתה הפעם האחרונה שריאיון איתם החל עם רקע כלשהו בנוגע לאותן פרשיות.
הרקע מוסתר כדי לנרמל את עצם קיומו של הריאיון, את העובדה שכעת אנחנו מדברים עם "הנוכל הפוליטי", או עם "האדם שבמשמרתו נרמסו למוות עשרות אנשים", עם "החשודה בפלילים", "המורשע בפלילים" או "המורשע פעמיים בפלילים".
הדרך היחידה לנרמל שיחה עם נוכל פוליטי היא לנרמל אותו והדרך לנרמל אותו היא לא לספר לקוראים שהוא נוכל פוליטי. בוצע.
7. מגנים על המקור
בתקופה האחרונה יש כמה עיתונאים שמנסים להילחם במונח "גורם מדיני בכיר" או "גורם ביטחוני בכיר" ושאר הביטויים שהוצגו ב"העין השביעית" כבר לפני שנים ושכל תפקידם הוא לספק מסתור לנתניהו (שכזכור אינו מתראיין).
במשך שנים התקשורת שיתפה פעולה עם השקר הזה שמטרתו לנרמל את העובדה שראש הממשלה מתדרך עיתונאים מבלי שיצטרך לעמוד מאחורי דבריו, מבלי שיצטרך לתת דין וחשבון לאזרחים, מבלי שיצטרך לענות על שאלות קשות.
עיתונאים מוכנים להשתמש בביטויים המכובסים הללו כדי שלא יוציאו אותם מרשימת התפוצה של המסרים המתעתעים הללו, ובכך מסייעים לנתניהו לייצר מרחב הכחשה, לנרמל מצב שבו ראש הממשלה לא אמר את מה שהוא אמר, למרות שהוא אמר את מה שהוא אמר, וכולם יודעים שהוא אמר את מה שהוא אמר, אבל העיתונאים לא אמרו שהוא זה שאמר את מה שהוא אמר, ולכן אפשר להעמיד פנים שזה לא הוא והוא לא אמר.
העובדה שיש מי שמתחילים לחשוף את השקר הזה ושקרים אחרים, דוגמת "מקורב לראש הממשלה" שמתדרך עיתונאים בזמן שידור, מלמדת שכאשר הם רוצים הם יכולים. רוב הזמן הם פשוט לא מספיק רוצים.
8. הופכים אותם לדמות מצחיקה
אתנחתא קומית היא דבר שכולנו זקוקים לו, בייחוד בשנים האחרונות. ועדיין, כאשר תוכניות כמו "מצב האומה", "גב האומה", "ארץ נהדרת" ותוכניות דומות, הופכות את הרעילים שבפוליטיקאים, את השקרנים, הגזענים והמושחתים שבהם, לדמויות חביבות, משעשעות ואפילו הזויות, או אז הן הופכות למי שהן בסך הכל כאלו: דמויות מצחיקות ובלתי מזיקות.
אבל אין שום דבר מצחיק באורית סטרוק. אין שום דבר מצחיק באיתמר בן-גביר. אין שום דבר מצחיק בבנימין נתניהו. במשמרת של האנשים האלו מתו אנשים צעירים, שהקריבו את חייהם כדי שנתניהו יוכל להמשיך לחייב את המדינה על המים שהוא ממלא בבריכה הפרטית שלו. זו הסיבה שמריאנו אידלמן לא רצה לחזור ולגלם את נתניהו אחרי ה-7 באוקטובר. אידלמן הבין שהדמות שלו מנרמלת את נתניהו.
אבל אידלמן התרצה. למה? קיציס הסביר: "הוא בסוף שחקן ואצלנו כל השחקנים הם סוג של חיילים שנקראים כל פעם לדגל לעשות את הדמות שצריך לעשות, גם אם הם לא רוצים".
תקראו את זה שוב: אידלמן הוא חייל. הוא נקרא לדגל. חייל במכונת הנרמול.
9. מאזנים
באופן אידיאלי, תקשורת אמורה לייצג עמדות מגוונות, וטוב שכך. אבל במרוץ האינסופי שלה ליצור "איזון", היא מנרמלת דמויות שוליים.
ניב רסקין, לדוגמה, מזמין פעם אחר פעם לאולפנו את יהודה שלזינגר, כתב פוליטי של "ישראל היום" וחבר קבוע ב"פטריוטים" של ערוץ 14, שלובש כתום כדי להזכיר את "הגירוש" מגוש קטיף. ב"אולפן שישי" הזמינו את דניאל רוט-אבנרי, גם היא מ"ישראל היום", עד שהבינו כנראה שאפילו כשופר היא עושה עבודה בינונית.
זו הזדמנות טובה לחזור ולהזכיר את בועז ביסמוט, אדם שמתקשה לחבר שלושה משפטים קוהרנטיים ברצף, שישב במשך חודשים ארוכים ב"אולפן שישי" בשם אותו איזון עד שלעיתונאים לא נותר אלא לגלגל עיניים.
בשם האיזון מוזמנות לאולפנים דמויות שאם היו מופיעות באולפנים במדינות אחרות על מנת לדבר על ישראל, היינו קוראים לשגרירים שלנו לחזור להתייעצויות.
בשם האיזון הקדוש הוזמן בן-גביר לכל אולפן בישראל, הרבה לפני שהיה אפילו חבר כנסת. אחרי הכל, חשוב לשמוע גם עמדות מנוגדות! אז נכון, הוא איים על חייו של יצחק רבין לפני שנרצח, ואז פעל לשחרור יגאל עמיר. נכון, הוא הורשע ב"תמיכה בארגון טרור ובהסתה לגזענות", הוא עבריין תנועה סדרתי והוא תלה תמונה של רוצח המונים בסלון שלו. אבל מישהו צריך לייצג את העמדה שלו, מול, נניח, מי ש... לא תולה את התמונה של ברוך גולדשטיין בסלון שלו. לא?
10. מבדרים
ערוצים 12 ו-13 הם ערוצים מסחריים. המלחמה בדרום, שהפכה למלחמה בצפון, שככל שזה תלוי בנתניהו תהפוך למלחמה נצחית, פגעה בהם כלכלית. קשה להאשים את מי שתלויים בכספם של מפרסמים בכך שהם רוצים לחזור ולשדר תוכניות עתירות רייטינג; מישהו צריך לממן את כל השמחה הזו.
אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, שכאשר משדרים את "האח הגדול" מנרמלים את המצב, שכאשר סלבריטאים דרג ג' מפזזים על רחבת הריקודים רגע אחרי שהותרו לפרסום שמותיהם של עוד שלושה חיילים הרוגים, מנרמלים את ההזיה הבלתי נתפסת שבתוכה אנחנו חיים.
זו טענה סבירה ועדיין אני מבין את המצוקה של גופי השידור. מה שקשה יותר להבין הוא מדוע בתוך מהדורת החדשות, אלו שעוסקות בחיילים ההרוגים, בשריפות בצפון, במשפחות החטופים, בעדויות מהטבח שהתרחש לפני תשעה חודשים, בשחיתות של שרי הממשלה, בביזה של הקופה הציבורית - מדוע בהן משדרים אייטמים שעוסקים בקינוחים חדשים, ב-30 שנים לסרט "מלך האריות", במחירי שמן הזית או באי לסבוס "שיהפוך לאחד האיים הכי מתויירים". את מי זה משרת?
זה משרת את הטענה שהגענו לרגע שבו אפשר לחזור לנורמליות, לחזור ולהתבדר. אף אחד לא היה חושב לשדר כתבה על האי לסבוס ב-10 באוקטובר או ב-10 בנובמבר ואפילו לא ב-26 בדצמבר. אבל אנחנו כבר ב-26 ביוני והכל נורמלי ולכן האייטם האחרון במהדורה של חדשות 13 מה-26 ביוני עסק בדיוק בזה, באי לסבוס, אבל זו רק דוגמה – אייטמים מהסוג הזה משודרים בשבועות האחרונים בכל יום ובסוף כל מהדורה.
לא פחות מהאיזון הקדוש, הסתרת ההקשר, פרשנים מטעם או סקרים מטעים, האייטמים האלו עושים את העבודה. הם קורצים לצופים ואומרים להם שבסוף, גם הצפון המופגז, גם השחיתויות של רגב וגם האטרקציה התיירותית הבאה – זה הכל אותו הדבר: בידור שלא צריך להתייחס אליו יותר מדי ברצינות. באמת שהכל בסדר. שמעתם שטירוף המיניונים חזר? כתבתן של הודיה בושרי וטליה כהן.
שלוש סיבות
אם הגעתם עד לפה ואתם שואלים את עצמכם למה התקשורת הישראלית מנרמלת את מה שעל פניו לא ניתן לנרמול, למה היא משתפת פעולה עם שלטון שבסופו של דבר מנסה לחסל אותה עצמה – הרי שהתשובה, ברוב המקרים, מורכבת מאותן שלוש סיבות:
א. כסף: הוצאת "ידיעות אחרונות" רוצה למכור את הספר החדש של אחד מגדולי משיחי השקר של הימין, אבישי בן-חיים, אז רענן שקד נשלח לראיין אותו. תקשורת נורמלית היתה מקיאה אותו אבל התקשורת בישראל היא תקשורת מנרמלת וכסף הוא הערך העיקרי שמעניין אותה.
ב. זהות אינטרסים: כלי תקשורת שלמים - ערוץ 14, "ישראל היום", i24News – הוקמו כדי לנרמל את נתניהו ולתת במה לשלוחיו. אבל גם בערוצים האחרים לא חסר. עופר חדד מתחבק עם צבי סוכות ויצחק וסרלאוף אחרי השידור – למה שלא יזמין אותם לאולפן?
ג. חוסר מקצועיות: היעדר עמוד שדרה עיתונאי, חוסר רצון להתמודד עם בעלי הכוח והשררה, אגו נפוח של אנשי תקשורת שמסבירים שהם מגנים על הציבור בכך שהם מתעמתים עם סוכני כאוס ושנאה (בהקשר הזה יאיא פינק הוא אחרון הסמרטוטים אבל אחריו יגיעו נוספים) או סתם בורות, שטחיות וחוסר מקצועיות – גם אלו יש למכביר.
מורה הנבוכים הזה אינו ממצה. יש פרקטיקות נוספות שעיתונאים נוקטים בהן על מנת לנרמל אנשים לא לגיטימיים, עמדות פסולות ומציאות לא נורמלית. יש סיבות נוספות שמסבירות את הריצה לנרמל את ההזוי, חסר התקדים והבלתי-ייאמן. אבל די בכל אלו כדי להבהיר שהתקשורת הישראלית משחקת תפקיד מפתח בהרס החברה הישראלית. היא ממיטה אסון על הציבור שאותו היא לכאורה משרתת, שאותו היא לכאורה מייצגת, שהוא ההצדקה לקיומה.
אם וכאשר האסון יגיע לתחנתו האחרונה, העיתונאים שנירמלו את מי שחירבו את המפעל הציוני יוכלו לבוא בטענות רק לעצמם.