בנובמבר 2023 התראיין עמיחי אליהו (שר לענייני משהו בממשלת ישראל) לתחנת הרדיו "קול ברמה". הוא אמר שם ש"אחת האפשרויות" במלחמה בעזה היא הטלת פצצת אטום. התגובות לראיון היו בעיקר של גיחוך ופלצות. אליהו הצטייר כאידיוט שלא מבין את המשמעויות הכבדות של הצעה כזו. הראיון לתחנה החרדית הגיע עד לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, במסגרת התביעה של דרום אפריקה נגד ישראל. בקיצור: שר לא מחודד שפלט אמירה הזויה ומבישה.
אבל מסתבר שרעיונות עיוועים חוזרים על עצמם פעמיים: פעם כמבוכה לאומית ופעם כמאמר בעיתון מכובד. חצי שנה לאחר אליהו, ביוני 2024, פירסם ההיסטוריון בני מוריס מאמר ב"הארץ" שבו חזר על ההצעה של השר. אם לישראל לא ישארו אפשרויות "טובות", כותב מוריס, היא צריכה להשתמש בנשק גרעיני. הזירה שונה, הדובר שונה, הבימה שונה, אך ההצעה אותה הצעה.
המאמר של מוריס גרר אחריו מספר מאמרי תגובה, בעיקר ב"הארץ". המגיבים, ביניהם יוסי מלמן ואדם רז, הסבירו עד כמה ההצעה של מוריס מנותקת מהמציאות ובעיקר מסוכנת. הם כמובן צודקים אבל מחמיצים את הנקודה העיקרית: הם כבר נכנסו למסלול של "פצצה גרעינית, בעד או נגד?". הם עוזרים לנירמול ההצעה.
למי שלא מכיר: בני מוריס הוא פרופסור (בגמלאות) להיסטוריה. שנים רבות נחשב כאיש שמאל. הוא היה אחד משורה לא ארוכה של היסטוריונים "חדשים" (מונח שהוא עצמו טבע) שהציעו בשנות ה-90 תפיסות שונות מהמקובל של אירועי 1948. מאוחר יותר חזר בו מחלק מהדברים.
בשנים האחרונות הוא מקדיש לא מעט מאמץ ומאמרים עיתונאיים לנושא הגרעין האיראני. דעתו על כך שישראל יכולה להשתמש בנשק גרעיני כדי לפתור את הבעיה אינה חדשה וכבר צצה אצלו בכל מיני מאמרים בעבר, כולל אחד מ-2009 ב"ניו יורק טיימס". זהו האדם, אבל הנושא כאן אינו האיש או דעותיו אלא הפלטפורמה שבחרה לפרסם את המאמר שלו.
לפעמים נראה ש"הארץ" רואה את עצמו כגירסה הישראלית של ה"ניו יורק טיימס". מעניין להסתכל על מקרה דומה שקרה אצל המודל מאמריקה. ביוני 2020 פירסם ה"טיימס" מאמר של סנטור בשם טום קוטון. הוא הציע שם לשלוח את הצבא האמריקאי כדי לטפל בהפגנות הסוערות שהתרחשו באותה תקופה על רקע אלימות המשטרה נגד אפרו-אמריקאים.
בתחילה הגן ה"טיימס" על ההחלטה לפרסם את המאמר, אבל לאחר מחאה רחבת היקף של עיתונאים, העיתון נסוג והוציא סוג של התנצלות. בעקבות הפרשה התפטר עורך מדור הדעות ונראה שהיה שבעיתון עשו חשבון נפש ושינו את מדיניות פרסום המאמרים שלהם. השינוי הזה, מסתבר, לא הגיע ל"הארץ".
פרסום מאמרים כמו של מוריס או קוטון מגיע, לכאורה, מעמדה של פלורליזם: הנה אנחנו מפרסמים גם דברים שאנחנו לא מסכימים איתם. מגוון דעות הוא בהחלט דבר ראוי, אבל לא כל דעה ראויה לפרסום. פרסום המאמר, גם אם העיתון בבירור מסתייג מתוכנו, מעניק לתוכנו לגיטימציה והדהוד שהיו נמנעים ממנו אחרת.
יש כאן עסקה: "הארץ" זוכה לטראפיק ולהמוני תגובות, הכותב זוכה ללגיטימציה הנובעת מכך שהמאמר התפרסם בעיתון מכובד. אבל "הארץ" עושה עסקה עם השטן. כמו בבדיחה המפורסמת: בתיאוריה אתה פלורליסט, אבל למעשה נתת חסות למאמר הקורא לשימוש בנשק להשמדה המונית.
בשלב הזה של הדיון, מגיע בדרך כלל הטיעון הבא: "איך אתה יכול לקרוא לעצמך דמוקרט אם אתה מצנזר דעות שאתה לא מסכים איתן?". מדובר בטיעון אפקטיבי במיוחד. רוב האנשים שחושבים על עצמם כליברלים, לא רוצים להיות מי שפוגעים בחופש הביטוי.
אבל האמת היא שזהו טיעון חלול ודמגוגי. מעבר לכך שישנן דעות לא לגיטימיות שחובה שלא לפרסם, הוא מציג דיכוטומיה כוזבת: או שהעיתון מפרסם את המאמר או שהוא יצונזר. במציאות, "הארץ" לא יכול למנוע פרסום של אף דעה. העיתון בסך הכל יכול להחליט שהיא לא תפורסם אצלו.
לישראלי שיש לו דעה, בוודאי כשמדובר בדמות מוכרת, עומדות כיום אינספור אפשרויות לפרסם אותה. בני מוריס יכול היה לפרסם את עמדתו ב"מידה", "מקור ראשון", "ישראל היום", "סרוגים", "ידיעות אחרונות", ynet, "וואלה", "מעריב", שנמשיך? וכמובן, ישנן רשתות חברתיות, תחנות רדיו וחמישה ערוצי טלוויזיה שמשדרים אקטואליה חלק גדול משעות היממה.
מוריס בחר דווקא ב"הארץ" לא משום שלא היתה לו בימה אחרת לפרסם את קריאת ההשמדה שלו או בגלל ש"הארץ" הוא העיתון הפופולרי בישראל (הוא לא). הסיבה לבחירה בעיתון הספציפי הזה היא הלגיטימציה שהוא נותן. אם ב"הארץ" היו מחליטים שלא לפרסם את קריאתו של מוריס הם לא היו מונעים מהציבור הישראלי להיחשף אליה ולא פוגעים בחופש הביטוי של מוריס. הם רק היו מצילים את המוניטין שלהם כעיתון אחראי.
הנה דוגמה רלוונטית: גדי טאוב פרסם במשך שנים מאמרים ב"הארץ". עם הזמן הטורים שלו נעשו קונספירטיביים יותר ויותר עד שבסופו של דבר הוחלט שם להפסיק לפרסם את מרכולתו. כמובן שטאוב פרץ בטנטרום המקובל, אבל מאז שהועף מ"הארץ" הוא כותב ומופיע בהרבה מקומות. העניין הוא רק בכך שהם פחות מכובדים. אף אחד לא מונע ממנו להביע את דעתו. כך זה צריך להיות.
מות העורך
דעתם של העורכים ב"הארץ" שונה משלי. הם החליטו לפרסם את המאמר. אבל, אם כך, למה לא השקיעו מאמץ בעריכתו? המאמר של מוריס קצר. יש בו לא יותר מ-600 מילים (בערך חצי מאורך המאמר הזה). ביניהן אפשר למצוא את המשפט הבא: "שוב, התקשורת העולמית, הקמפוסים ומנהיגי העולם יגערו, אבל רבים גם יבינו ויתמכו". זהו, פשוט מאוד. אנחנו נשתמש בנשק גרעיני והכל יהיה בסדר.
איך זה בדיוק מסתדר עם כך ששום מדינה לא הטילה פצצה אטומית בזמן מלחמה מאז אוגוסט 1945? איך זה מסתדר עם התחייבותה של ישראל לא להיות הראשונה שמכניסה נשק גרעיני לאיזור? איך מוריס יודע שהעולם יסתפק בתגובה רפה? זו לא שאלה שעורך היה צריך לשאול את כותב המאמר לפני שהוא מחליט אם לפרסם אותו?
אבל רגע, בואו נניח שמוריס צודק, נניח שהעולם ימחל לנו על שימוש בנשק השמדה המוני. ומה יהיה עם פוטין? הרי השליט הרוסי כבר מאיים בשימוש בנשק כזה היום. מה יעשה אם יראה שמדינות אחרות משתמשות בו והחיים ממשיכים כרגיל? אם ב"הארץ" הסכימו כבר לתת ביטוי לקריאה הזויה ומחרידה, מדוע עורך המאמר לא ביקש ממוריס לפרט ולו קצת בנושאים הללו?
ויש גם עניין אחר. פצצה אטומית היא נשק להשמדה המונית. שימוש בה כנגד אוכלוסיה עלול להיחשב כפשע כנגד האנושות. מעבר למשמעויות המוסריות הברורות, יש לכך משמעויות משפטיות בינלאומיות כבדות משקל. המאמר לא מתייחס אליהן כלל. סביר להניח שהעובדה שמוריס הוא איש אקדמיה ידוע סייעה לכך שהמאמר התפרסם. אבל שכחו שם שתחום התמחותו הוא היסטוריה ולא אסטרטגיה צבאית או אפילו מדעי המדינה.
ידע מעמיק בהיסטוריה יכול להיות רלוונטי לדיון על שימוש בנשק גרעיני, אבל אין לו כל זכר במאמר. הוא חף מכל התייחסות אקדמית והיה יכול בקלות להיכתב על ידי כל כותב אחר ללא שום דיפלומה או ניסיון אקדמי. למעשה יכול היה לכתוב אותו גם אחד הטוקבקיסטים הקבועים באתר "הארץ". די ברור ש"הארץ" לא התייחסו למוריס כאל איש אקדמיה אלא רק כמותג. התוצאה, בהתאם, ריקה מתוכן מנומק.
המאמר של מוריס לא היה צריך להתפרסם, ומשכבר התפרסם - הוא מופת של עריכה קלוקלת. דבריו פורסמו בלי שנראה שמישהו כלל ניסה לאתגר אותם או לפחות לנמק אותם. מעבר לעובדה שמדובר בקריאה לפשע מלחמה, מדובר בנושא מורכב שיש לו השלכות מרחיקות לכת באופן חסר תקדים. אבל ב"הארץ" הסתפקו במאמר קצר וסתום, ללא רקע, נימוקים או סימוכין.
היחס אל מאמר כמו זה של פרופ' מוריס לא צריך להיות שונה מהיחס אל ההבלים של השר אליהו. בדיוק כמו ש"הארץ" לא היה מציע לאליהו לכתוב מאמר על הצעתו הגאונית, הוא היה צריך לפסול על הסף את המאמר השטחי והרדוד של הפרופסור להיסטוריה.
נראה שב"הארץ" קינאו ב"קול ברמה". גם הם רוצים להגיע להאג.