העשור האחרון הצמיח מגוון כוכבי תקשורת ימניים ישראליים. הפחות מוצלחים ביניהם עילגים (ברדוגו) או צפויים לעייפה (ריקלין), ואילו מה שמאפיין את המוצלחים, השנונים והמאתגרים שביניהם היא היכולת לרתום את ההיכרות שלהם עם עולם הסמול האליטיסיטי לטובת המאבק בסמולנים האליטיסטיים: עירית לינור כתבה ב"חדשות", אראל סג"ל הצביע פעם למרצ, עמית סגל שירת בגל"צ, ינון מגל התקרחן בהודו וגדי טאוב הוא בכלל סוכן שתול בלב הממסד האקדמי המרקסיסטי.
כוכבי התקשורת המצליחים ביותר של הימין יודעים לדבר בשפת המיינסטרים התקשורתי (גם אם הם מתפרנסים מביזוי מתמיד שלו) והם מיטיבים לזהות צרימות וזיופים אצל קפלניסטים עוכרי ישראל, משום שגם הם עצמם היו פעם כאלה, או לפחות קיננו, אישית או מקצועית באזורי המחייה הרלוונטיים.
הצורך שלהם לציין שעליהם אי אפשר לעבוד כי הם מכירים את מנגנון ההפעלה הסמולני מבפנים בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בעת שהם מזווגים עם אנשי תקשורת, או מומחים מקצועיים מן המרכז-שמאל: כל ינון מגל זקוק לבן כספית שלו בכדי לזרוח (או לצרוח) בשידור.
אלא שלאחרונה נתקלתי בכוכב עולה שיכול להאפיל על קודמיו מן הימין התקשורתי, או לפחות מסמן שלב חדש באבולוציה של כוכב התקשורת הימני: אורי מלמד הוא אראל סג"ל על סטרואידים, או שמא ינון מגל עם ציאניד.
לבושתי אציין שעד לפני כחודש לא הכרתי את מלמד ואת פועלו במגוון תחומים. מלמד, 53, נולד - כמו שהוא אוהב מאד להזכיר – למשפחה תל-אביבית חילונית, "דור רביעי למפא"יניקים". אימו היא עיתונאית "לאישה" בתיה מלמד, הוא התגורר בקיבוץ גזית של השומר הצעיר בנעוריו ולאחר מכן שירת בגלי צה"ל כעורך ומפיק של תכנית הבוקר (כאן נהוג להוסיף "המיתולוגית") "שבע אפס שבע" של אלכס אנסקי. בהמשך, התגורר מלמד בפריז, למד צרפתית וכתב ביקורות מסעדות.
עד כאן ארכיטיפ של חילוני, תל-אביבי אליטיסט הפוסע בסנדליו של עלי מוהר, או לפחות מנסה. אלא שכאן חלה התפנית בעלילה: במהלך שהותו בפריז החל מלמד לחזור בתשובה ולהתנער, על פי עדותו מעמדות השמאל שלו. הוא למד תחילה בישיבות חרדיות ובהמשך בישיבות דתיות-לאומיות. יש לו תואר ראשון בחינוך והסמכה לרבנות ולאורך השנים הוא ניהל קריירה מגוונת במהלכה כיהן כרב קהילה באוניברסיטת רטגרס בניו ג'רזי, כתב ביקורת מסעדות כשרות, השתתף ב"MKR המטבח המנצח", העלה מופע סטנדאפ ומאז 2016 הוא גם מסעדן, שייסד את רשת מסעדות ההמבורגר "ממפיס".
בהקשר הזה לא מיותר לציין ששנאתו הלוהבת של מלמד לקפלניסטים אינה נובעת רק ממניעים אידאולוגיים, אלא גם משום שהפגנות מוצאי שבת מחרבות, לטענתו, את תנועת הסועדים אל מסעדתו הממוקמת ברחוב קרליבך.
לאחרונה השיק מלמד פודקאסט הזמין בכל פלטפורמות ההאזנה וזמין לצפייה ביוטיוב. לפודקאסט פורמט קבוע, במסגרתו בכל פרק מלמד מארח חבר או חברה לדעה ויחד הם מטנפים על סמולנים (מלבד פרק 7 שבו לא היה אורח ומלמד טינף על סמולנים בגפו).
על אף שעד עתה עלו לרשת רק שבעה פרקים של הפודקאסט, מלמד יכול להתגאות באירוח של מובילי דעה ימנים בולטים, וביניהם הלל גרשוני, אבישי עברי ועירית לינור, כשהפרק עם לינור זכה ליותר מ-18,000 צפיות ביוטיוב. מלמד נהנה עד מאד להזכיר בפודקאסט את העובדה שמשפחתו החילונית נטועה בחולות בתל-אביב מימים-ימימה ודומה שאין מה שמסב לו עונג גדול יותר מסמולני גנרי שנתקל בו, ועל סמך חזותו הדתית ועמדותיו האמוניות מבקש לברר מאיזה חור נידח, שלא לומר גבעה בשומרון, מלמד הגיע לעיר.
או-אז מלמד פותח מבערים וג'ורה ומראה לשואל ("פרצוף קפלן" בטרמינולוגיה של מלמד) למי, למי יש יותר כבוד, או בלשונו המעודנת: "התיקון שהכי דחוף לציבור הדתי זה להתנשא על חילונים. זה הדבר, זה צו השעה... להתנשא. לבוז לחילונים, לומר להם – אתם לא עגלה ריקה, אתם פח זבל של ההיסטוריה. אתם כלום ושום דבר. אתם קצף על פני המים. אתמול באתם ומחר אתם הולכים".
מלמד מיטיב לזהות את הזיופים בנרטיב של מתנגדיו האידיאולוגיים ולנצל אותם לצרכיו. כך למשל בהתעמרות שלו בקריאת הקרב הרל"ביסטית הפופולרית "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה". מלמד מבקר את הצביעות וההתחסדות הגלומות בהנחה שעל אף כל השינויים שעברו על ישראל, החל בקליטת עולים מכל רחבי העולם וכלה בהתפתחויות טכנולוגיות, ה"ארץ" תשאר בדיוק כפי שהיתה, או נכון יותר - כפי שאנו זוכרים אותה, אי אז כשאנשים אמרו שלום וחבר היה חבר.
מלמד גם מזהה נכונה (אם כי הוא לא הראשון לעשות זאת) את היסוד הנוסטלגי העמוק שהיה טבוע בתרבות העברית ההגמונית עוד מראשיתה, באופן תמוה ואף מחשיד: רק לפני רגע סיימנו להקים את הנקודה בגבול הספר, וכבר אנחנו מתגעגעים לימי התום של הקמתה.
בהמשך לכך, מלמד מסמן את השלב הבא בהתפתחות כוכב התקשורת הימני בשני מובנים משלימים: ייתכן שמלמד משקף דעות ותחושות רווחות בקרב הציבור הימני, אלא שהוא אינו מתחבא בירכתי הטוויטר, או במסתורי מחילות הטוקבקים. מלמד רהוט, טיעוניו סדורים והוא מתמחה במה שדוברי האנגלית מכנים saying the quiet part out loud.
הוא טרנספריסט על מלא-מלא שחולם בקול רם (מאד) על נכבה נוספת ועל גירוש המוני של פלסטינים, או כדבריו: "העזתים הם נאצים. העזתים הם נאצים. בכל רגע נתון, כל מי שנמצא שם ברצועה. מה העזתים? נאצים. גם ביהודה ושומרון, גם ביפו... כל מה שמעניין אותם זה לרצוח, לשחוט ולאנוס יהודים. הם מוכנים לזה בקריאה, הנה אנחנו כאן. זה עדיף מכל בילוי אחר שתיתן לו. עדיף מכל דבר אחר".
ובהתייחס ל"את כולם - עכשיו" סיסמת מחאת משפחות החטופים, שמלמד קורא לה (כמובן) "מחאת קפלן-חטופים": "כן נכון, אבל כשמדובר על העזתים ועל טרנספר. את כולם - עכשיו. וזה, זה הנכון. זה הטוב, זה הבריא. פשוט כמה זמן ייקח עד שמאסה קריטית מספיק של אנשים פה יבינו שהפתרון היחיד, היחיד ההומני ביותר, הבריא ביותר... זה טרנספר. פשוט שלום וביי. לא חייבים לשבת ביחד. לא חייבים. העולם גדול ופתוח, עננים בסך הולכים".
וכאן, כמתבקש פורצת להקלטה המנגינה הסוחפת של "טוב ללכת בדרכים". משום שמלמד הוא לא סתם טרנספריסט, אלא טרנספריסט שמכיר את שיריו של נתן יונתן, או לפחות ראה "עברית בסימן טוב" בילדותו.
וכך זה נמשך ונמשך: לא רק שבני גנץ מטומטם, אלא גם ישעיהו ליבוביץ ועמוס עוז מטומטמים גמורים, שלא לדבר על רבין: "אנחנו צריכים להגיע למצב שבו יצחק רבין זה יהיה שם שבושה להזכיר... להוריד את השם שלו. כמו שעושים ב-canceling... את כיכר מלכי ישראל אפשר להחזיר" [לשמה המקורי].
"השבט הלבן" על פי מלמד "מוכן לכרות ברית עם השטן, רק כדי להרחיק את היהודים ממוקדי הכח", את "עמותות הסמול" בישראל יש להוציא מחוץ לחוק ו"אחים לנשק" הם "מיליצית הבוגדים" ו"ארגון פשיעה". במדינה מתוקנת, מסביר מלמד, חברי "אחים לנשק" היו נכלאים בעוון המרדה ובגידה וברור שאיומי הסרבנות (או אי ההתנדבות) שלהם תרמו תרומה מכריעה לטבח 7.10.
המובן השני שבו נראה כי מלמד מסמן את עתיד תקשורת הימין הישראלית הוא ההעדר המוחלט של הצורך ב"איזון" מכיוונה של הדעה שכנגד. נכון שגם בגלי-ישראל ובערוץ 14 זנחו את הצורך לכלול בצוותי המגישים והמגיבים בעלי דעות שמאל-מרכז, אלא שמלמד לוקח את ההיגיון הזה כמה צעדים קדימה: הוא והאורחים שלו מלהיטים זה את זה בניסיון לבחון מי מהם ינסח את התובנה האלימה והמסיתה ביותר.
כך לדוגמה אור רייכרט הסביר ש"יש יהודים שצריך לשנוא" ושיבח את מתתיהו החשמונאי על שרצח מתייוון על המזבח במודיעין. איילת לאש הסבירה ש"להיות בעזה ולא להעלות אותה בלהבות – זאת בהמיות", ש"כל ערביי יו"ש כולם אויב ואת כולם צריך או להשמיד או להגלות" ולא שכחה גם את הפלסטינים אזרחי ישראל: "למה אנחנו צריכים אותם פה?... אם החלטנו שהם האויב ואנחנו לא סומכים עליהם, אז למה שהם יטפלו בסבתא שלי בבית חולים כשהיא על ערש דווי? בזה אתה כן סומך עליהם? לפתוח להם את הפה ושיקדחו לך בשיניים?".
לנוכח כל השפע המיטיב הזה, דומני שהמעבר של מלמד מפודקאסט נישתי לערוץ תקשורת מרכזי הוא רק שאלה של זמן.