התשה

תשעה חודשי מלחמה לימדו את צרכן התקשורת הישראלי שכאשר קורה משהו דרמטי – כולם מדווחים על זה, ובדרך כלל גם באותו טון. הבוקר הוא לא בוקר כזה. אחרי שלושת-רבעי שנה, מלחמת עזה (והשלוחה הצפונית שלה) כבר מזמן מחופרת בשלב הדשדוש, והכותרות הראשיות בהתאם – מבליטות את השלל היומי, שמשתנה מעיתון לעיתון.

"ארה"ב הזהירה: תמרון מוגבל בלבנון עלול להצית מלחמה כוללת", נמסר בכותרת הראשית של "הארץ". בכותרת המשנה מוסיפים שמבקר המדינה מתריע כי ישראל אינה ערוכה לטיפול בעורף בתרחיש שבו תתרחב הלחימה בצפון. ב"מעריב" דוחפים לכותרת הראשית אסופה של התפתחויות מהחזיתות השונות, ואורזים יחד באמצעות כותרת גנרית שהיתה דלוחה עוד בניינטיז: "חשיפה לצפון". ההנחה שהקוראים מבינים את הרפרור מסגירה את הגיל המתקדם של קהל היעד.

ב"ישראל היום" מקצים את הכותרת הראשית לתחקיר משותף של הכתב איתי אילנאי והצהובון הגרמני "בילד", ובו "מסמכים נדירים" על "שיטת חמאס", ש"משרטטים את עומק השנאה, מה'נוחבה' ועד ה'אספסוף' שלקח חלק בטבח".

ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים במה שקורה עכשיו ברצועת עזה. "בצה"ל מעריכים: נוכחות בציר פילדלפי לפחות עוד חצי שנה", מודיעה שם הכותרת הראשית, שמבוססת על רפורטז'ה מאת הכתב הצבאי יואב זיתון.

"אפרסקים מיסוד-המעלה שנקטפו קילומטרים אחדים מגבול לבנון, בננות 'איכות' מפרדסי חוף הכרמל ומשמשים מ'משק 9' של זכרון-יעקב הם רק חלק קטן מהתוצרת הישראלית והבינלאומית שגודשת בימים אלו את מחסני הסחורות בצד העזתי של מעבר כרם-שלום, בדרכם לפלסטינים שברצועה", כותב זיתון.

"הסיוע ההומניטרי שדוחפת ישראל לעזתים מגיע לשיאים חדשים בימים אלו, וכולל, לצד ארגזי הפירות והירקות, גם משאיות גדולות עם גז ודלק. מלגזנים מחאן-יונס מספרים כאן שמעבר כרם-שלום מתחיל להידמות לתקופה שקדמה למלחמה. בהיעדר ממשל צבאי ישראלי ברצועת עזה שיחלק את המזון והאספקה לאזרחים, או חלופה בדמות הרשות הפלסטינית שתעשה זאת, בצבא יודעים היטב שחמאס ישתלט על טונות מוצרי הצריכה והמותרות הללו".

ילדים פלסטינים בחוף הים במרכז רצועת עזה, השבוע (צילום: עבד רחים חטיב)

אחד המפקדים, אל"מ עברי אלבז, אומר לו כך: "אני מזהיר את לוחמיי מאיו"שיזציה פה – העברת הסיוע ההומניטרי זו משימה שקיבלנו, אבל זה עדיין מרחב לחימה, אל לנו להתרגל למצבים סטטיים כמו באיו"ש, של מעברים או של מחסומים".

איך כותבים "דשדוש" בלי לנקוב במונח המפורש? יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של "הארץ", מצליח לעשות זאת בקצת יותר ממאה מילים ברפורטז'ה משלו מרצועת עזה. "בזמן השיחה עם סא"ל י' מופיע עזורי, חייל מילואים מקריית-ארבע שמצויד בשקיות, והחדר מתרוקן. 'הבאתי סיגריות', הוא מנסה להסביר לאן נעלמו כולם. 'בהתחלה חילקו סיגריות חופשי, גם היום לא חסר אבל זה הפך לסוג של מטבע בעזה'", כותב קובוביץ.

"אחרי שמונה חודשים ברצועה החיילים החלו לסחור בסיגריות, ונוצר גם מחירון. 'הכי מבוקש זה טבק. חבילת טבק אחת אפשר להחליף בארבע קופסאות מלבורו', מסביר עזורי. 'בסיגריות הכי מבוקש זה קאמל צהוב ותתפלא, גם נובלס'. כשאני מנסה לברר מה ניתן להשיג עם סיגריות, אומר לי אחד הקצינים: 'היום, אם אתה רוצה להזיז נהג דחפור שיעשה לך ניקיון במוצב או יבוא לסייע במשהו שהוא לא ממש חייב, משלמים בסיגריות, בפאקטים'".

עמוס הראל, באותו עיתון, קושר בין השלב הנוכחי של המלחמה והציניות של האיש שעומד בראש המדינה: "ישראל שקועה במלחמת התשה מול חמאס וחיזבאללה, אבל בעצם מנוהלת כאן מערכת התשה נוספת, מצד ראש הממשלה כלפי הציבור. נתניהו פועל במתכוון בתוך ממלכת אי-ודאות המגבירה את התלות של הציבור בממשלה. [...] נוח לו לשמור את האזרחים מתוחים, על קצות האצבעות".

לדברי הראל, כרגע ההתנהלות הזאת משרתת שתי תכליות: דחיית עדותו של נתניהו במשפטו הפלילי, והימנעות מהקדמת הבחירות חרף "ההתנגדות הברורה של רוב הציבור לממשלה הנוכחית".

בפינה השמאלית למטה. שער "ידיעות אחרונות", הבוקר (עיבוד: "העין השביעית")

התמשכותה של המלחמה, ריבוי ההרוגים והפצועים והתחושה העמוקה – מימין ומשמאל – שהלחימה לא מממשת את תכליתה, מדרדרת את העיתונות לקהות חושים. מה שפעם היה כובש כותרות ומחלץ מסט הכלים של הגרפיקאים את כל המניירות הטרגיות הוא כעת שטאנץ קבוע שמדפיסים בשער כדי לצאת ידי חובה.

היום למשל מדווחים כל העיתונים על מותו של חייל ישראלי נוסף, אלון סקאג'יו, בפשיטה בג'נין. ב"ידיעות אחרונות", העיתון הנמכר בישראל, מעניקים לו משבצת זעירה בפינה השמאלית התחתונה של השער. חוץ משמו ו"ז"ל" מדפיסים שם רק עוד שתי מילים: "הגיבור שנפל". לנסיבות המוות כבר אין חשיבות, אז לא מפרטים אותן בשער. ב"ישראל היום", העיתון הנפוץ בארץ, דוחפים שטאנץ דומה ("נפל על הגנת המולדת") בפינה הימנית התחתונה, אך דואגים להזכיר בכותרת את הפעולה שבה נהרג.

הבוקר כבר דווח על חלל נוסף, אייל שיינס, שנהרג בקרב בדרום רצועת עזה. כשיגיעו העיתונים של יום ראשון, גם הוא יהפוך למשבצת זעירה שמעליה מתנוסס מס שפתיים. בישראל של 2024 מוות במלחמה הוא בן בית שלא מנומס להתעלם ממנו, אבל גם לא מצליחים להביט לו בעיניים.

עוד כותרת

"נתניהו: 'גלנט פועל להפלת הממשלה'", נמסר בכותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של "מעריב". "עד לאחרונה, הביקורת של נתניהו כלפי גלנט הועברה בתדריכים חרישיים, בשם 'גורמים אנונימיים בסביבת ראש הממשלה'. אלא שלאחרונה נתניהו הסיר את המסכה, והוא כבר טוען זאת בקולו", מדווחים הכתבים אנה ברסקי ומשה כהן. לדבריהם, "מספר גורמים פוליטיים מהקואליציה" שמעו מראש הממשלה ששר הביטחון שלו פועל להחלפת הממשלה.

המנהיג והבוגדים

ידידיה מאיר מפרסם ב"בשבע" טור ארוך על גיוס חרדים ומבליע בו מסר מפי קצין בכיר בצה"ל שמאשים את דובר צה"ל, דניאל הגרי, בבגידה. כפי שמלבינים כיום הסתה, הוא עושה זאת באמצעות הסוואת ההאשמה כהבעה של תחושות אותנטיות. מאיר מספר על הודעת ווטסאפ שקיבל מהשכן שלו, סגן-אלוף במילואים שלום אייזנר, שנמצא כרגע ברפיח: "הוא כותב לי בעקבות הדברים שאמר דובר צה"ל, שחמאס זה רעיון ולכן אי-אפשר לנצח אותו: 'כששמעתי את זה הרגשתי בגידה'".

הסא"ל, כמו כותב ממולח של טורים בעיתון, יודע שמסוכן להאשים אדם בבגידה, אבל ברגע שמכניסים לעניין תחושות ורגשות – זה סיפור אחר לגמרי. איך אפשר בכלל להתווכח עם רגשות? וממילא, בשביל האימפקט שנוצר אצל הקורא אין לזה יותר מדי משמעות. מבחינת הקורא, "הרגשתי" זו מילה שקופה, אילמת, שמתפוגגת מיד כשקוראים את המילה "בגידה".

אייזנר ומאיר (שמצטט אותו) מכבירים מילים על החיילים בשטח, שעבורם אמירה כמו זו של דובר צה"ל כמוה כתקיעת סכין בגב (הם לא משתמשים במונח המפורש), ואז עוברים לדבר על הרשע של חמאס ועל הצורך להכחידו. אבל בסוף, איכשהו, יוצא להם מניפסט שבו הסכנה הגדולה ביותר מגיעה מבפנים. במניפסט הזה, דובר צה"ל הוא נציג של ציבור רחב יותר. מעין קריקטורה של חילוני על-פי התפיסה הנושנה של היהדות הפונדמנטליסטית: עגלה ריקה.

"המחשבה שלי היא שבעצם זה פשוט", מצטט מאיר את סא"ל אייזנר. "כשאין רעיון, אי-אפשר לנצח רעיון. אם אתה חי חיים שלמים שאין בהם אמת ושקר אלא נרטיבים, אין רע וטוב, אין צדק ואין אמונה, אין נכון ולא נכון, אין ישר ועקום – אז הכל מבולבל. אז באמת אי-אפשר לנצח. כי אם הרע לא רע והטוב לא טוב, על מה אני נלחם? באיזו זכות אני הורג את הרע אם אין רע? המסקנה שלי: רק רעיון יכול לנצח רעיון, וחסרי הרעיון – חסרי תקווה הם. רק הכרה בטוב יכולה לנצח את הרע. רק טובים יכולים לנצח רשעים".

שלום אייזנר, 2012 (צילום: נועם מוסקוביץ)

הנה תרגיל מחשבתי שקצין הצבא ושכנו שכותב בעיתון יוכלו להגות בו במהלך השבת: ב-1945 הביס הצבא האדום את הנאצים ויחד עם בעלות הברית סיים את מלחמת העולם השנייה ושִחרר לחופשי את מה שנותר מיהדות אירופה. המנהיג העליון של הצבא האדום היה יוזף סטאלין, שעמד בראש דיקטטורה קומוניסטית שרצחה עשרות מיליוני בני אדם ודיכאה את כל היתר – שימו לב, כולל יהודים – למעט שכבה דקה של מקורבים לצלחת.

בראי ההיסטוריה, סטאלין הוא אחת הדוגמאות הקלאסיות לשליט "רשע". ובכל זאת, העולם כולו הרוויח מהנכונות שלו להכניע שליט "רשע" אחר. והנה קושייה שמבוססת על ההגות של סא"ל אייזנר: האם סטאלין לא היה רשע משום שנלחם ברשע והביס אותו? ואם סטאלין כן היה רשע, הייתכן שהנאצים היו הטובים?

אפשר להניח את העפרונות, שהרי אלו שאלות מטופשות. בחיים האמיתיים שמחוץ להגיגים התיאולוגיים הקלושים האלה יש גם עולם, והוא מורכב. זה דבר אחד לבצע שיפוט מוסרי ולקבוע שאדם, ארגון או רעיון כלשהו משתייכים למחנה הטובים או מחנה הרעים, אבל ברגע שמתחילים לנבא לפי זה את העתיד מידרדרים לשרלטנות פילוסופית.

אבישי בן-חיים (צילום: יונתן זינדל)

כמו השרלטנות של ד"ר אבישי בן-חיים, פרשן חדשות 13. בן-חיים עומד השבוע במרכז טורו של חיים לוינסון ב"הארץ". כחלק מתהליך פירוקו, לוינסון עומד על האלמנט הדתי בתפיסת המציאות של בן-חיים, שמיתרגמת לפרשנות של טיעונים מעגליים. "דת היא תיאוריה שאנשים חיים על-פיה, אך אינה תיאוריה אקדמית, מכיוון שהיא מסבירה כל דבר והיפוכו באותה פעולה. אין שום קריטריון מבחין, אין סיבה ותוצאה אלא לקט של אמונות שמנחות חיים", כותב לוינסון על בן-חיים.

"לשיטת האדם הדתי, תפילות מגינות על עם ישראל, ואם ישנו אסון כמו 7 באוקטובר – אין הדבר מלמד שהתפילות נכשלו ויש לנסות דרך אחרת, אלא שנסתרות דרכי האל. זה בסדר שיש אנשים שחיים לפי התפיסה הלא-לוגית הזאת; זו אמונה, לא מחקר. רק שאצל הדוקטור בן-חיים זה בדיוק אותו דבר. לכן ההתנצחות איתו היא כמו התנצחות עם האדם הדתי. היא לעולם לא תגיע לנקודה, אלא תלך סחור-סחור".

מה שלוינסון מתאר כחשיבה דתית ניתן לתאר גם כחשיבה קונספירטיבית. מפיצים מאומנים של תיאוריות קשר מקפידים לעקם כל עובדה חדשה כך שתצביע על נכונות התיאוריה שאותה הם מבקשים להטמיע. אימפריות קמות ונופלות, מנהיגים מתחלפים, מלחמות שאיש לא דמיין פורצות, הטכנולוגיה שועטת קדימה – אבל התיאוריה לעולם נשארת. אולי רק מחליפה תחפושת.

הנציג הבולט של החשיבה הקונספירטיבית בעיתונות הדפוס הישראלית הוא אמנון לורד, בעל הטור הבכיר של "ישראל היום". הוא לא לבד כמובן. שופרות כמו שמעון ריקלין, ינון מגל ואראל סג"ל מטיפים כבר שנים על "מדינת עומק" שמונעת מנתניהו להצליח בתוכנית הגדולה שנועדה להושיע את עם ישראל, ומאזנים בכישרון של לוליין פיסח בין הגדוּלה שהם מייחסים למנהיג והאימפוטנטיות והכישלון הנצחי בקידום הבטחותיו לתומכיו.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, השבוע במליאת הכנסת (צילום: חיים גולדברג)

אצל אמנון לורד, החברה הישראלית לא קרועה בין מחנות שכל אחד מהם מחזיק בתפיסת עולם שונה. עבורו, יש מחנה אחד אידיאולוגי שפועל ממניעים אותנטיים – ומחנה אחר שהוא סוכן של משטר עוין ממעבר לים. ללורד אין הוכחות, אז הוא מחבר יחד נקודות שנראות לו קשורות. השבוע למשל הוא מתיימר להוכיח "למה דווקא עכשיו, ערב מהלך נרחב אפשרי בלבנון, מגבירים במחאה, במערכת המשפט ובתקשורת את הלחץ על הממשלה באופן שנראה כמעט מתואם".

למה באמת? ללורד אמנם רק "נראה" שמדובר במהלך מתואם, אבל זה לא מפריע לו לחרוץ שאכן מדובר בתוכנית שנועדה להבטיח "דומיננטיות שמאלית קבועה" במערכת הפוליטית והציבורית בישראל. ובכל אופן, זו רק ההתחלה. בעצם, הוא אומר, מדובר ב"גל חבלה" שתכליתו "החלשתה של מדינת ישראל" בזמן מלחמה, ובאופן שמשרת "אינטרס של גורמים עוינים".

מיהם הגורמים העוינים האלה? "לא מדברים על זה. אבל זה בהחלט האינטרס של הנשיא ביידן", טוען לורד. בשביל מה ביידן צריך את זה? כי בלי זה, לטענתו, ביידן לא יזכה בבחירות לנשיאות בנובמבר. מדוע ביידן בכל זאת חימש את ישראל, שלח לאזור כוחות צבאיים בהיקף חסר תקדים, תמך בה באופן פומבי ומהדהד, ואף סייע במאמצים הדיפלומטיים להארכת המנדט הבינלאומי שניתן למלחמה? כל אלו שאלות שלורד כלל לא מעלה, ולכן הוא גם לא טורח להשיב עליהן.

השורה התחתונה של המאמר מסונכרנת באופן מושלם עם דף המסרים הנוכחי של נתניהו, הקונספירטיבי בפני עצמו: ראש הממשלה עושה לילות כימים כדי לנצח במלחמה ולהשמיד את אויבי ישראל, אבל בכירי הצבא, האמריקאים, שר הביטחון, השמאל, התקשורת ומערכת המשפט מונעים ממנו. לורד אמנם לא מכנה אותם בוגדים, אבל אין באמת צורך בכך. לא ניתן לקרוא את זה אחרת. עוד דחיפה קטנה, והקמפיין סוף-סוף ישתלב עם קונספירציית הבוגדים-מבפנים.

A small bump on the wing

בהמשך הטור מספק לורד הדגמה נוספת לשיטה הלוליינית שפיתח להסקת מסקנות. וכך הוא כותב: "לפני כמה שנים בשיחת רקע אמר לי קצין בכיר בחיל האוויר שספרי המטוס והליכי הטיפול והתחזוקה בו מתבצעים באנגלית, להבדיל ממטוסים קודמים. אולי זה השתנה מאז. מטוסים כאלה והסדרים אחרים תקינים או לא הופכים את ראשי צה"ל וחיל האוויר לכאלה שמוקד הייחוס שלהם בקבלת החלטות הוא מפקד סנטקום (פיקוד מרכז האמריקאי), ואולי גם הממשל האמריקאי".

ובתרגום מקונספירטיבית: בחיל האוויר ממלאים מסמכים טכניים מסוג מסוים בשפה האנגלית (כנראה, לורד לא בטוח אם זה עדיין כך), ומכאן נובע שבכירי החיל הם למעשה סוכנים שמשרתים כזרועו הארוכה של הבית הלבן ומעדיפים את האינטרס האמריקאי על פני טובת הציבור בישראל.

תעמולה

באותו מוסף שבו מופיע מדי שבוע המלל הקונספירטיבי של לורד מתפרסם היום ראיון עם חוקר שניתח קמפיין השפעה מאותה משפחה: מאמצי הצללים של רוסיה הפוטיניסטית להחליש מבפנים באמצעות שימוש במדיה את מדינות המערב, ובמקרה זה את מדינת ישראל. החוקר, דניאל ראקוב, פרש את מסקנותיו במאמר רחב יריעה שפורסם החודש על-ידי מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS).

חלק מהמוטיבים שעליהם מדבר ראקוב מוכרים לקוראים הקבועים של "ישראל השבוע" בזכות העובדה שהם מככבים בטורים של לורד (אפשר למצוא אותם גם אצל רן ברץ, שכותב בעיתון אחר של מרים אדלסון, "מקור ראשון"). המראיין, אריאל בולשטיין, מציין שחוץ מפרסום כזבים גמורים הרוסים יודעים לקחת גרעין של אמת ולעוות אותו בדרך שתשרת אותם. "הרוסים מזהים את הסוגיות האמיתיות שמעסיקות את החברה הישראלית ורותמים אותן כדי לקדם בעורמה את האינטרס הרוסי, שכלל לא קשור לישראל", אומר לו ראקוב.

הדוגמה המרכזית שלו היא היחס לממשל האמריקאי על רקע המלחמה הנוכחית. "קחו, למשל, את הטרוניה הנפוצה בישראל כלפי ממשל ביידן, על כך שאינו מעניק לנו תמיכה מספקת ומקשה על ישראל להתקדם לעבר הניצחון על האויב. זאת טענה נכונה, והמוני ישראלים שותפים לה, ובדיוק בשל כך הרוסים 'רוכבים' עליה בהנאה רבה", אומר ראקוב.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. יוני 2016 (צילום: חיים צח, לע"מ)

"המסר שלהם מקיאווליסטי ומקומם במיוחד: הוא קורא שלא לבנות שותפות עם וושינגטון הדו-פרצופית, כי האמריקאים 'בוגדים בישראל ותומכים בפלשתינים', ומבליע את ההזמנה להתיישר על-פי האינטרס של מוסקבה – אותה מוסקבה שעומדת לצד אויבי ישראל, מחמשת אותם, מקדמת החלטות אנטי-ישראליות במועצת הביטחון של האו"ם ומפמפמת את האשמת השווא שישראל מבצעת ג'נוסייד. אותה מוסקבה שמארחת אפילו אחרי 7 באוקטובר את ראשי חמאס, וכלל לא רואה בו ובג'יהאד האסלאמי ארגוני טרור. אם לממשל ביידן יש שני פרצופים, הרי למשטר פוטין מודל 2024 יש רק פרצוף אחד – פרצוף אנטי-ישראלי מכוער".

תהיה זו טעות לחשוב שהרוסים מנסים לקדם אג'נדה "שמאלנית" או "ימנית". המטרה שלהם, מסביר ראקוב, היא לפורר את החברה הישראלית כדי לייצר מדינה חלשה יותר, כזו שאינה יכולה לבצע צעדים מרחיקי לכת שדורשים הסכמה ציבורית רחבה. "האווירה הכללית במדינה משוסעת הופכת אותה ליעד קל יותר להתערבות חיצונית", הוא מסביר. "ישראל היא מקום שכמעט מזמין התערבות, כי אנחנו חברה מרובת מחלוקות, ומעצמה זרה אינה נדרשת להמציא שסעים אלא פשוט רוכבת על שסעים קיימים ואותנטיים, שמייצרים רגשות חזקים ואמיתיים".

בהמשך הכתבה מציין החוקר שלפי מסמך שהוא מחזיק בידיו ייתכן שהרוסים "מעסיקים כאן מישהו שמסייע בידם בכתיבה", ומוסיף ש"אמורים להיות להם 'כתבי שטח' ישראלים". ואולם, הוא לא נוקב בשמות ולא מציין היכן כביכול מתפרסמים התוצרים.

מי שימשיכו לקרוא יוכלו לשער בכוחות עצמם למי הוא מתכוון: מוקדם יותר השנה נחשף כאן, באתר "העין השביעית", כי העיתונאי הישראלי-רוסי ניק קוליוחין פִרסם באתרי חדשות ישראלים סדרה של כתבות שמומנו בהיחבא על-ידי ארגון רוסי עלום. ראקוב מזכיר את החשיפה במאמר שלו, אבל גם שם הוא לא נוקב בשמו של העיתונאי.

בראיון ל"ישראל היום" הוא מגדיר את שיטת הפעולה הזאת כ"שימוש מגמתי בהתבטאויות של בכירים ישראלים בעלי שם": "הרוסים לוקחים סרטונים של בכירי צה"ל בדימוס, עורכים אותם בכבדות, גוזרים מהם קטעים נטולי הקשר או אף מנוגדים להקשר הכללי, ומייצרים מוצר תעמולתי תחת כותרת צעקנית [כמו] 'גנרל ישראלי ממליץ לאוקראינה להיכנע'.

"עוד טריק הוא להתקשר למומחים ישראלים ולבקש לראיין אותם כביכול. גם במקרה כזה ה'ראיון' נערך באופן מגמתי ומוצג בהמשך כסרטון תמיכה אותנטי של המרואיין בעמדות רוסיות. עורכי הראיונות האלה הם לרוב תחקירנים של כלי תקשורת רוסיים, ולצד המשרה העיקרית הם עובדים בשביל קמפיין ההשפעה הרוסי.

"למלכודת הזו נפלו לא מעטים: תת-אלוף במילואים בחיל האוויר הישראלי שהשתתף בתקיפת הכור בעיראק, שגריר לשעבר של ישראל במולדובה, בכיר בטחוני אחר שמרבה להופיע בתקשורת. היית מצפה שהעבר הביטחוני שלהם יפתח אצלם זהירות מתבקשת, אבל כנראה הציפייה הזאת מוגזמת. לך תחפש אחר-כך את מי שריאיין אותך. אגב, לא אחת הקטעים האלה צפים גם בקמפיינים רוסיים בזירות אחרות ובמדינות אחרות, כי לאמירה של בכיר ישראלי יש משקל".

החצר האחורית

אלישע בן-קימון, כתב השטחים של "ידיעות אחרונות", מפרסם ב"7 ימים" תחקיר גדול על אוזלת היד השיטתית של מדינת ישראל בטיפול בפשיעה לאומנית שביצעו יהודים. כמתבקש, הוא מתעכב גם על הקשר בין תפקוד המשטרה לרוח המפקד שמגיעה מהדרג הפוליטי ומהשר הרלבנטי, איתמר בן-גביר, עבריין סדרתי שהורשע בעבר בתמיכה בארגון טרור, "כך", שאליו גם השתייך כחבר.

"בשנה האחרונה מספר מעצרי חשודים בטרור יהודי במחוז ש"י ירד בכחצי לעומת השנה הקודמת", כותב בן-קימון. "15 פעמים ביקש שב"כ ממשטרת מחוז ש"י בשנה האחרונה לטפל ב'יעדים' יהודיים, רק שלוש פעמים המשטרה פעלה. לעתים, במחוז ש"י מסרבים לחקור אירועי ירי מצד מתנחלים שהסתיימו במוות של פלסטינים, לעתים חוששים להיכנס עם צווים להתנחלויות, ולפעמים פשוט משאירים נערי גבעות חשודים לפעול בשטח בלי הגבלה".

אדם המכונה "גורם צבאי בכיר" שעובד מול משטרת המחוז חולק דוגמה: "יש מקרים שבמשטרה פשוט עונים עליהם בצורה בלתי נתפסת. למשל, אנחנו אומרים להם שרוססה כתובת תג מחיר באיזה כפר, 'בואו נצא לבדוק', והם עונים: 'מאיפה אתם יודעים שאלה יהודים?'".

המבוגר האחראי

נחום ברנע מקדיש השבוע חצי מטורו לשיחה נינוחה עם אביגדור ליברמן, מקורבו של הבוס נוני מוזס. כמו שקורה לעתים קרובות בעיתונים שמשרתים את ליברמן, ברנע מוצא דרך לשלב בראיון מוטיב מיתוגי קבוע שמלווה את המרואיין שלו.

ליברמן הוא פוליטיקאי מושחת וקיצוני שמילא שורה של תפקידים בכירים בממשלות ישראל ובכל זאת קשה להיזכר בפעולה חיובית בולטת שביצע מתוקף תפקידו כשר. את האמת היבשה הזאת עיתונאי הבית נוהגים לטשטש למענו באמצעות צמד המילים "המבוגר האחראי". אולי נדמה לך, הקורא הציני, שליברמן לא עושה כלום למען הציבור – אבל האמת היא שהוא פשוט נמצא שם ומרסן את כל הילדים המשוגעים.

אביגדור ליברמן בכנסת, 2021 (צילום: יונתן זינדל)

היום ברנע מצרף אליו עוד אחד מחביבי "ידיעות אחרונות", יאיר לפיד. וכך הוא כותב: "לשכתו של יאיר לפיד, ראש האופוזיציה, משיקה ללשכתו של ליברמן. מפריד ביניהם קיר משותף. לפיד קופץ לביקור חברתי. בכנסת הנוכחית, המשופעת יותר מכל קודמותיה בטיפוסים מביכים, על גבול האשפוז, השניים יכולים להרגיש שהם המבוגרים האחראים".

בדרך כלל, מסכת הליטופים הזאת מתבטאת גם בהתעלמות מקופת השרצים של ליברמן: קשריו מעוררי החשד עם בעלי הון זרים והחקירות הפליליות שאופפות את מפלגתו ואותו מאז שנות התשעים.

לרגע נדמה שברנע, חתן פרס ישראל ובכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", לא עושה לליברמן הנחות: הוא בכל זאת מזכיר את המשפט של ליברמן. אבל אז מתברר שהמרואיין שלו פשוט האכיל אותו בסיפור נחום-ברנעי קלאסי על ביקור באמריקה שכלל עלייה לקבר של רב זקן בשעת לילה, בגשם כבד וקור כלבים, שמיד אחריה הגיע הזיכוי המפתיע. "סיפור טוב", מקליד ברנע רגע אחרי שהוא בולע.

חופש העיתונות

המינוי השערורייתי של העסקנית הפוליטית יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לתפקיד מנכ"לית חברת החדשות של ערוץ 13 מקבל היום ביטוי ביקורתי בעיתונים עם אג'נדות מנוגדות. ב"ישראל היום" יוסי ביילין מכנה אותה "אדם פוליטי מובהק וקיצוני" וקורא לדירקטוריון לחזור בו מהמינוי. ב"הארץ", שהצטרף לקמפיין של עיתונאי חדשות 13 נגד המינוי, מתפרסם טור חריף של חוקרת התקשורת ענת באלינט.

ב"גלובס" מיטל וייזברג ונבו טרבלסי מנסים להיכנס לראשו של בעל השליטה בערוץ, האוליגרך לן בלווטניק, ומשוחחים עם כמה מקורות אנונימיים שמספקים פרטים ופרשנויות ואגב כך מטשטשים את התמונה הגדולה. אחד מהם, המכונה "גורם לשעבר" בחברה, אומר להם כך: "לפני חצי שנה יוליה הגיעה ללן וביקשה ממנו עבודה, ממש אמרה שאין לה עכשיו כסף. הוא סידר לה להיות יועצת חיצונית לרשת בשכר של 30 אלף שקל לחודש. להערכתי בלווטניק חושב שהיא דמות חזקה ומתאימה לתפקיד. זה לא פוליטי".

לן בלווטניק (צילום: מארק ניימן, לע"מ)

כתבי "גלובס" מנסים לנחש מה המניעים של בלווטניק, ונוטים להתמקד בפן הכלכלי: הרצון לא להפסיד, או לפחות "להשביח" את הנכס לקראת מכירתו, כפי שמעריך באוזניהם "גורם בתעשייה" – אופציה מופרכת לנוכח הנזק העצום שגרם המינוי של שמאלוב-ברקוביץ'.

הקשר בין בלווטניק לנתניהו מוזכר בעומק הכתבה, כאילו היה פרט שולי, ועל דרך ההכחשה. הכתבים מציינים שמאז ההחלטה על מינוי שמאלוב-ברקוביץ' "נפוצו שמועות" על כך שבלווטניק נפגש עם נתניהו לאחרונה, אולם "בסביבתו מכחישים זאת נחרצות וטוענים שלא נפגש עם ראש הממשלה או דיבר איתו למעלה מחמש שנים. לבלווטניק ולנתניהו היו יחסים בעבר, אולם מקורביו טוענים שקו פרשת המים של הקשר היה חקירות נתניהו. אז העיד בלווטניק במסגרת התיקים סביב יחסיהם והמעורבות בכלי תקשורת. מאז לא היה ביניהם שום קשר, והוא גזר על עצמו מרחק מנתניהו ומפוליטיקה ישראלית, טוענים בסביבתו".

התיאור הזה מעניין וראוי לפרסום, אבל הדפסתו במנותק מההקשר הרחב עושה עוול לקוראים. הכתבים לא מציינים שלא מדובר בניסיון הראשון לשבור את המפרקת של המערכת העיתונאית, ומשמיטים עובדה חשובה שנחשפה בזכות חקירתו הפלילית של ראש הממשלה: נתניהו סיפר לחוקרים שהוא זה שביקש מבלווטניק לרכוש את הערוץ, מתוך רצון שישנה את אופיו, ואף הבהיר לו שזאת "משימה לאומית" ושהוא לא עומד להרוויח מזה כסף. נתוני האמת על הכנסות הערוץ נשמרים בסוד, אבל ההערכה המקובלת בענף היא שבלווטניק אכן הפסיד מיליונים בערוץ.

יוליה שמאלוב-ברקוביץ' בשנת 2012. את הפלאייר ועליו דמותו של נתניהו מחזיק האדם שיושב לידה (צילום: גדעון מרקוביץ')

את ההקשר שהשמיטו ב"גלובס" אפשר לקרוא במאמרה של ענת באלינט. "במידה רבה, הבעיה היא בנו, צרכני התקשורת, שממשיכים להיאחז באותן מסגרות חשיבה שמטיפות לראות בדמוקרטיה ובקפיטליזם מסגרות סינרגטיות – שתי מערכות ניהול חברתיות שמזינות זו את זו בהרמוניה מושלמת", היא כותבת.

"זוהי החשיבה שמביאה אותנו לחשוב שכניסה של איל הון רב עוצמה לשוק התקשורת – לדוגמה עופר נמרודי, נוחי דנקנר, לן בלווטניק, שלדון ומרים אדלסון, שאול אלוביץ', רון לאודר, יצחק מירילשווילי ואחרים – היא 'בשורה טובה'. ושאולי, אם רק יגיע איל הון חזק יותר, טוב יותר או עשיר יותר, הוא יוכל 'להרים את הערוץ' ולעשות פלאים לחופש העיתונות.

"זוהי אותה מסגרת חשיבה ניאו-ליברלית שהביאה את נתניהו לקרוא מעל לכל במה ל'פתיחת השוק לתחרות' למען ריבוי קולות וחיזוק הדמוקרטיה, למרות שבעצם ביקש להגיד: 'אני רוצה לרסק את כל מי שמבקר אותי ולשלוט בכל מי שיישאר'. [...]

"עבור לן בלווטניק, ערוץ 13 הוא אביזר קטן שרכש בעידודו של נתניהו ומאז רק מסב לו הפסדים ובעיות. לפי הדיווחים, בלווטניק מבקש לצמצם הפסדים בערוץ. נציגיו ניהלו אותו באופן כושל, ועסקני נתניהו נכנסו אל הסדקים בדירקטוריון של חברת החדשות ויצרו את המהומה הנוכחית. הבושה נעלמה, המסכות הוסרו: העורכת הראשית, דמות פוליטית לכל דבר, באה כדי לחסל את המערכת העיתונאית".