לאחרונה נתקלתי בציוץ של גלית חמי, העורכת של "כלכליסט". היא כתבה כך:
"תוהה בכל פעם מחדש, איך זה עובד? קם בבוקר מפיק, מגיש או עורך של תוכנית טלויזיה ואומר לעצמו מעניין מה יש לקטי שטרית להגיד בנושא? היום חייבים להזמין אותה כי הצופים שלנו מאד סקרנים לשמוע את דעתה על אירועי היום? כי קטי שטרית היא פצצת רייטינג שמרתקת את הצופים למסך? כי מה לעזאזל ולמה".
המגיבים לציוץ ניסו להעלות השערות. היו שטענו ששטרית מייצרת רייטינג, היו שטענו שמביאים אותה כי יודעים שהיא תדבר שטויות וזה יהיה מצחיק, היו שטענו שהיא עדיפה על חנוך מילביצקי או דודי אמסלם. אבל נדמה לי שההשערות האלו נועדו להעליב את שטרית או לאוורר תסכולים – אף אחת מהן לא נותנת תשובה מלאה לחידה.
וזו אכן חידה. השורות האחוריות של מפלגת "הליכוד", כמו כמעט כל מפלגה שיש לה שורות אחוריות, מלאות באנשים שמתקשים לחבר שני משפטים שיש ביניהם קשר או היגיון. חלקם עילגים, אחרים מלהגים על נושאים שאין להם שום מושג בהם ויש את מי שמסיתים ומפיצים שנאה.
הם "נבחרי ציבור", אם כי "הציבור" שבחר אותם עומד על כ-4,000 איש שהתפקדו לליכוד (אתן לכם לנסות ולחשב איזה אחוז מכלל הציבור הישראלי מייצגים אותם 4,000 איש), אבל הם לא באמת מייצגים "ציבור". הם בעיקר מייצגים את האינטרס של עצמם, כלומר את זה של ראש הממשלה.
אף אחד, בין אם הצביע לניסים ואטורי או לא, לא אמר אחרי ריאיון איתו "וואלק, למדתי משהו חדש!". אף אחד, מעולם, לא אמר אחרי ריאיון עם שלמה קרעי "תשמעו, אני לא מסכים עם קרעי בכלל אבל צריך להודות, יש לו טיעונים מעניינים!".
וזו מהותה של התהייה של חמי, זו מהות "חידת קטי שטרית": בהינתן שגם עורכי, מפיקי ומגישי משדרי החדשות מודעים לכל זה – והם מודעים – מדוע הם ממשיכים להזמין את האנשים האלו, מדוע הם מגישים למאי גולן מיקרופון – מה התועלת הציבורית, החברתית או כל תועלת אחרת שהיא לא תועלת אישית עבור גולן או הפטרון שלה, שאמא של גולן נישקה את ידיו, בנימין נתניהו, שמצדיקים כזו פעולה?
התשובה, לדעתי, היא שאין להם ברירה.
רגע לפני שתקפצו ותגידו "הו, הנה עוד אחד עם הקונספירציות שלו בנוגע לנתניהו! אתה בטח טוען שנתניהו מכריח אותם, שהבעלים של הערוצים מכריחים אותם, שהעורכים הראשיים הם כולם ביביסטים!", אקדים ואומר שלא, זו לא הסיבה שאין להם ברירה.
בערוץ 14 מזמינים את קרעי לדבר כי הוא מסוג המוקיונים המרושעים שמרגשים את ינון מגל, אבל זו לא הסיבה שמזמינים אותו למשדרים בערוצים 12 או 13. בערוצים המסחריים מזמינים אותו, ואת שאר גדולי הליכוד - ואטורי, גולן, שטרית, גוטליב, מילביצקי ודומיהם - כי הם חייבים להזמין אותם, כי אין להם ברירה, כי אם הם לא יזמינו אותם הם לא יוכלו למלא את משבצת השידור שלהם.
בשנה האחרונה, ביום רגיל, שידורי ערוץ 12 נפתחים במשרדי אקטואליה בשעה 6 בבוקר, עם חמש שעות של פאנלים וראיונות ועוד לא הגענו לצהריים. אחרי הפוגה של ארבע שעות מתחדשים שידורי האקטואליה. בשעה 15:00 מתחילה "מהדורת היום עם עופר חדד". הוא מחזיק שעתיים של שידור. אחריו מגיע רפי רשף (שעה), עודד בן עמי (שעה), גדעון אוקו (שעה) ואז משודרת מהדורת החדשות עם יוני לוי או דני קושמרו – עוד שעה וחצי. ולפעמים, אחרי ריאליטי אידיוטי כזה או אחר, משודרת שעה נוספת של חדשות עם אברי ושרקי או משהו דומה. וזה יום שלישי סטנדרטי.
למה יש כל כך הרבה משדרי אקטואליה?
התשובה הרשמית היא שאנחנו בזמן מלחמה ואנשים רוצים לדעת מה קורה, הם צמודים לחדשות, הם מתעניינים בחדשות ויש הרבה חדשות. זה לא נכון. האמת היא שרוב הזמן אין שום חדשות, שום אירוע שמצדיק היצמדות למסך ואין שום דעה שלא נשמעה בערך 650 פעם (הנה דעה מקורית: "ישראל צריכה לחשוב על היום שאחרי!"). התשובה האמיתית לריבוי משדרי האקטואליה היא שזה זול.
מה עולה יותר, לתת לעופר חדד לשבת באולפן ולדבר עם מישהו או להפיק דרמה או קומדיה או רחמנא ליצלן תחקיר עיתונאי? אין דבר זול יותר בעולם הטלוויזיה מאולפן עם 2-3 מצלמות, מגיש/ה ואורח/ת. זו הסיבה ש"רלוונט" נראה כמו שהוא נראה. ב"רלוונט" לא חושבים שהם עושים טלוויזיה טובה – הם עושים טלוויזיה זולה.
בגלל שזה זול יש הרבה תוכניות אולפן ובגלל שיש הרבה תוכניות אולפן צריך לדאוג להרבה מרואיינים. דרך אחת לטפל בעניין היא לעשות פאנל. זה מה שרפי רשף עושה. אין לו הרבה מרואיינים אבל יש לו פאנל של כתבים ופרשנים ומדי יום הם מבלבלים במוח במשך שעה.
אבל הפאנל לא מספיק. אפילו אצל רשף מפציע מדי פעם מרואיין שאינו חלק מהפאנל. בתוכניות האקטואליה המוקדמות, כמו זו של עופר חדד, חייבים מרואיינים. שלא לדבר על תוכניות יותר מוקדמות. או אלו שקודמות להן. בקיצור, צריך מרואיינים.
אז נראיין את החייל ההוא שעמד ליד החייל ההוא שעמד ליד נועה ארגמני, ואחרי זה נראיין את הזוג שנתקל באנטישמיות במלון בפריז, נראיין גם את השף שיספר על המצב הקשה של המסעדה שלו בצפון וגם נדבר עם כתב אתר N12 על... משהו... ו... נשארו לנו עוד לפחות 42 דקות.
זה הרגע שבו נזרק לחלל האוויר המשפט: "נזמין את קטי שטרית". נזמין אותה לא בגלל שאנחנו רוצים אותה אלא בגלל ששלמה קרעי הוא "שר" והוא לא מגיע לתוכניות בוקר, וישראל כ"ץ הוא שר בכיר (!) והוא מגיע להתראיין רק אצל עודד בן-עמי, ויואב גלנט הוא שר הביטחון והוא מגיע להתראיין רק במשדר החדשות המרכזי. נזמין את קטי שטרית כי אין לנו ברירה.
במובן הזה משדרי האקטואליה בישראל הם תמונות ראי של "הליכוד". הבכירים הולכים לחדשות של 8 בערב, הפחות בכירים לרפי רשף ועודד בן עמי, חברי כנסת מן השורה הולכים לתכנית הלילה ולפעמים לעופר חדד, וכל מי ששייך לשורות האחרונות הולך לתוכניות הבוקר שם מראיינים אותו בכובד ראש ששמור למלך אנגליה.
הם הולכים לתוכניות האלו כי התוכניות המרכזיות לא מזמינות אותם (הן מזמינות את "הבכירים") ותוכנית האקטואליה שמפיקים בשקל וחצי מזמינות אותם כי אם הן לא יזמינו אותם לא יהיה להם איך למלא את האוויר.
במובן הזה, לוח השידורים של חדשות 12 ו-13, האופן שבו הוא בנוי, מכתיב את סוג האנשים שיופיע בו (הרי לכם דוגמה מעניינת ל"המדיום הוא המסר"). אם היו רק שני משדרי אקטואליה ביום, אף אחד לא היה מזמין את קטי שטרית כי הזמן יקר וקטי שטרית היא כלום ושום דבר. אבל מכיוון שיש אינסוף משדרי אקטואליה בכמה וכמה ערוצים (ועוד כמה בדרך), הזמן הוא זול וקטי שטרית היא מרואיינת לגיטימית.
במובן הזה לוח השידורים של חברות החדשות המסחריות משרת את הפוליטיקאים ההזויים, הזוטרים והעילגים ביותר במדינה, הוא משרת את העמדות הקיצוניות ביותר, את מכונת הרעל שמפיצה שנאה והסתה.
לוח השידורים דואג שיהיה להם מקום קבוע, שתהיה להם במה חמה, שיהיה תמיד מי שיזמין אותם ויתעניין בדעתם. מה האלטרנטיבה? להגיד "תשמעו, אנחנו לא יכולים למלא שעתיים"? אין סיכוי – צריך להתפרנס. תשיגו את בן-גביר, הוא תמיד מוכן להגיע לכל מהדורה.