אשליית הניצחון המוחלט

שרי מקובר-בליקוב מראיינת במוסף "מעריב" את אל"מ דביר אדרי, מפקד חטיבת ההכשרה של חיל השריון. כותרת הכתבה היא "אנחנו קרובים להכרעה צבאית". היא נפתחת בנוסח ההודעה שהקריא אדרי לחייליו לפני הכניסה לרצועת עזה לפני שמונה חודשים:

"תחנת מיליונר, כאן קודקוד, הגיע הרגע המכריע. מטרתנו הינה השמדת ארגון הטרור חמאס. ביום שבת 7 באוקטובר המציאות אותה הכרנו השתנתה כליל. מתוך השכול, הכאב והאבל עם ישראל הראה את מלוא גדולתו וחוסנו מול אויב חסר ערכים, שכל מטרתו היא רצח ילדים ונשים. המלחמה תימשך זמן רב אך אין לי ספק שננצח. אני יודע שיש בידיי לוחמים מקצועיים, נחושים וערכיים. אני סומך עליכם שברגעי האמת תחתרו למגע ותילחמו בחירוף נפש להגנה על הבית ולהשמדת האויב. ברגעים אלה אני גאה להיות מפקדכם. תחנת מיליונר, כאן קודקוד. למען תושבי עוטף עזה ומדינת ישראל הגיעה שעת ההכרעה והניצחון. צאו
להתקפה. התקפה סוף".

"אני לא אוהב להשתמש במונחים של נקמה", אומר אדרי ל"מעריב", "אבל אני חושב שכל מי שיצא לעזה באותו בוקר הבין שאין דרך אחרת חוץ מניצחון מוחלט, חד וברור. אני מכיר את העוטף הרבה מאוד זמן, ומה שראינו ב-7 באוקטובר על הציר מצומת סעד לאוגדה נצרב בנו באופן שאי אפשר לתאר במילים. המראות של הגופות והרכבים השרופים היו קשים מאוד. אבל דווקא בגללם הייתה אמונה גדולה במה שאנחנו עושים ותחושת צדק עמוקה. [...] כולם שמו את המחלוקות בצד, וגם את האתגרים והצרות האישיות ובאו להסתער".

הטקסט של אדרי מתאר היטב חלק מהרגשות שפעפעו בנו, הישראלים, מיד אחרי טבח ה-7 באוקטובר: כאב, אבל, תאוות נקם, אמונה עמוקה בצדקתנו ושאיפה לניצחון והכרעה של האויב. מה שאדרי, קצין בשירות סדיר, לא אומר ולא יכול להגיד, הוא האסון האסטרטגי שראש הממשלה בנימין נתניהו הוביל ומוביל אותנו אליו תוך שהוא רוכב ומנצל את אוסף הרגשות הללו. רגשות שצודקים וטבעיים ככל שיהיו, הם בדיוק מה שהם: רגשות.

נתניהו, מסובך במשפט פלילי שאין אפשרות משפטית שלא יורשע בו, אחרי שבודד את עצמו מכל שותפיו מימין בשל אופיו הבוגדני והכוחני, כבל את עצמו לקואליציה שמורכבת מן הצד האחד ממפלגות חרדיות שכל עניינן הוא שימור הגטו אליו קלעו את בוחריהן, ומן הצד השני אוסף פוליטיקאים פונדמנטליסטיים קיצוניים.

אלו האחרונים אוחזים בהשקפת עולם המשותפת לילדים ולמנהיגים פשיסטים, לפיה כל דבר אפשר לפתור באחת משתי דרכים: כח, ועוד יותר כח. את הסתירה עם המציאות הם פותרים באמצעות אמונה משיחית בכוח נסתר שיופיע ברגע הנכון וישנה את סדרי הטבע לטובתם.

נתניהו, יהודי חכם להרע, חיבר את היקום הרגשי שעם ישראל היה נתון בו עם הפונדמנטליזם הכוחני של שותפיו הקואליציוניים והגה את טקטיקת הנצחון המוחלט שלו: ניצחון על עם ישראל. כבר בימים הראשונים אחרי הטבח ישבו פרסומאים עם מקורבים של נתניהו מקרב הציבור הדתי-לאומי ועיצבו קמפיין (המשרד שנבחר, שאחד מבעליו הספיק מאז להיות מעורב בשערורייה ספק פלילית, מקפיד להדגיש שהוא "לא פוליטי").

עם השבועות והחודשים הקמפיין הלך והתפתח, הלך והתעצב. אפשר היה לצפות בצמיחתו בחלקיה השונים של מכונת הרעל - מנגנון התעמולה הארסי והמקטב שמקדם את הקריירה הפוליטית של נתניהו דרך הרשתות החברתיות, כלי תקשורת ואנשי תקשורת המסורים לו. חן אגרי כתבה כאן לא מזמן על מקטע חשוב בקמפיין, שהפך על הדרך גם למנוע הכנסות של ינון מגל (כי תמיד יש גם כסף בסיפור).

ההיגיון, מבחינת נתניהו, פשוט: ברגע שיוכרז על סיום המלחמה, יתפנה הציבור לדרוש את ראשם של האחראים למחדל החמור בתולדות מדינת ישראל. ונתניהו, כמאמר שלטי החוצות, הוא הראש. מכאן, שיש לעכב את סיום המלחמה עד כמה שאפשר. אם אפשר - לנֶצָח. ואם לא לנצח, לפחות עד שיתעמעם זכרון הטבח וציבור צופי ערוץ 14 יזכה למספיק שטיפת מוח שתחזיר אותו לתלם.

לכן, מה שצריך הוא להכריז על מטרה לא ריאלית, שאי אפשר להשיג, שתאריך את המלחמה לנצח. מכאן: הניצחון המוחלט. זאב אלקין, אחרי שפרש מהממשלה (שוב), סיפר כיצד התריע בפני שותפיו למפלגה שישראל לא ניהלה ואינה מסוגלת לנהל מערכה ארוכה. הן הצבא והן העורף אינם בנויים לכך.

אבל נתניהו, רב אמן בזיהוי חולשות, ידע איך לרתום את כולם לתרמית. לשותפיו הקואליציוניים היא תתאים כמו זר פרחים על ארון קבורה: הם הרי מאמינים בכך באמת. ראשי הצבא, אכולי יסורי מצפון, רגשי אשמה ורגשי נחיתות בשל חלקם במחדל הנורא, יירתמו גם הם לעגלה הריקה. הציבור, מוצף בזעם, בושה ושנאה, יקבל גם הוא את מקסם השווא: מי יתנגד לפתרון קסמים? והתקשורת ממילא חלקה כבושה או פשיסטית והחלק האחר מסורס או מושחת.

הנה לדוגמה מה שאומר אדרי לשאלת המראיינת על יכולתה של ישראל לעמוד במלחמה ארוכה: "מלחמה קצרה היא עניין יחסי. אף מלחמה בעבר לא שמה לעצמה יעד כל כך מובהק שלוקח הרבה מאוד זמן כדי להשיג אותו. אי אפשר להשמיד את חמאס בזמן קצר. יכול להיות שיכולנו לעשות דברים יותר מהר, או דברים שונים, אבל כבר בתחילת המלחמה דיברו על שנה של לחימה בעצימות כזו או אחרת, כי כולם הבינו שלמוטט את חמאס ייקח זמן".

אדרי, במחילה, מקשקש. בתחילת המלחמה אף אחד לא דיבר, מחוץ לחדרים סגורים בקריה, על מלחמה שתארך שנה. הצבא היה שותף מלא למכירת האשלייה לישראלים. אשלייה כפולה: שניתן למגר באופן מוחלט את ארגון הטרור חמאס, ושניתן לעשות זאת בתוך זמן קצר. זה מה שמכר נתניהו. זה מה שקנתה התקשורת. זה מה שקיבל הציבור.

רק כעת, שמונה חודשים לתוך המלחמה - אחרי שאשליית "הניצחון המוחלט" הביאה לאובדן חייהם של רבים מהחטופים, מאות חללים מקרב חיילי צה"ל במסגרת תמרוני הדשדוש, אלפי אזרחים פלסטינים הרוגים, הרס תדמיתה של ישראל ודרדור חסר תקדים במעמדה הבינלאומי - אומרים בצבא סוף סוף את האמת.

"השמדת חמאס - זריית חול בעיני הציבור", אמר השבוע דובר צה"ל דניאל הגרי בראיון. "בצה"ל רוצים לסיים את המערכה ברצועה, אך בדרך ניצבים השיקולים הפוליטיים של נתניהו", נכתב בכותרת על שער "הארץ", המובילה לטור פרשנות של עמוס הראל. "בזמן שראש הממשלה ממשיך לפזר הבטחות לניצחון מוחלט, מתגבשת כאן מלחמה נצחית", נכתב בכותרת הטור.

"רגע האמת, עוד רגע אמת, במלחמה יגיע כנראה בתוך שבועות אחדים. צה"ל ישלים את המהלך ההתקפי שלו ברפיח - תחת מגבלות אמריקאיות וכשהוא רחוק מהבסה מוחלטת של חמאס - וירצה להכריז על סיום. הגנרלים יבואו לראש הממשלה, בנימין נתניהו ויבקשו ממנו לסייע להם להשיג בהירות אסטרטגית. הם ימליצו על תום המערכה ברצועת עזה, במתכונתה הנוכחית. בצבא יציעו לצמצם את היקף הכוחות, המוגבל ממילא, הפועל במסדרון פילדלפי על גבול מצרים ובמסדרון הנוסף במרכז הרצועה, להתמקד בפשיטות על יעדים נוספים של חמאס ושוב לתת הזדמנות למהלכים אחרים", כותב הראל.

"המהלכים הללו אמורים לכלול ניסיון להתניע מחדש את המגעים לעסקת חטופים והפסקת אש ברצועה. אם זו תעלה יפה - הסיכויים אינם נראים גדולים כרגע - ניתן יהיה לנצל את הזמן עבור תקופת רענון ללוחמים, כשבתוך כך יתקיים ניסיון אמריקאי אחרון לרקוח הסכם מדיני בלבנון, שמטרתו הרחקת כוחות חיזבאללה מהגבול הישראלי. בהיעדרו, ייעשו הכנות לאפשרות שתפרוץ מלחמה כוללת בצפון. בד בבד, אמור להתחיל תהליך מסודר של בניין כוח לאומי - השקעה מסיבית בשדרוג יכולות הצבא ומוכנות העורף, למקרה שיתממשו התחזיות הקשות וישראל תמצא את עצמה בעתיד בפני עימות רב-זירתי רחב יותר, בהובלה איראנית".

אלא שכל זה לא מסתדר עם "הניצחון המוחלט" ועלול לאיים על שרידותו של נתניהו בשלטון. "נתניהו, שמכיר את עמדת הצבא, אינו נוטה להיענות לה. הוא מוסיף להצהיר כי מלחמת החורמה בחמאס תימשך, ככל שיידרש. לתומכיו, ראש הממשלה שב לפזר הבטחות על הניצחון המוחלט (למרות השיווק הנמרץ של המסר בערוץ 14, הכובעים שעליהם מתנוססת הסיסמה הזו לא ממש מציפים את הרחובות). בפועל, יש כאן יותר מלחמה נצחית מניצחון מוחלט.

"המטרה העליונה של נתניהו נותרה הישרדות: לעבור את מושב הקיץ של הכנסת, ולהמתין בתקווה לניצחון של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר הקרוב. זה עדיף מבחינתו על האלטרנטיבה — הפסקת אש קבועה ברצועה (ועמה עסקת חטופים), הודאה מעשית בכישלון להשיג את מטרות הלחימה וכמעט בוודאות גם פרישה של סיעות הימין הקיצוני מהקואליציה והתמוטטות הממשלה.

"כשההישרדות הפוליטית היא מטרת העל, קטנה חשיבותן של השלכות אחרות הצפויות כתוצאה מניהול מלחמה ללא סוף: עומס גובר על הלוחמים בסדיר ובמילואים, משבר מחריף עם ממשל ביידן ופגיעה בלגיטימציה הבינלאומית למהלכים הישראליים.

"[...] מאז אמצע השבוע, לשכת רה"מ ודובר צה"ל מתכתשים ביניהם בהודעות רשמיות, בסגנון פאסיב-אגרסיב. את נתניהו זה משרת, פעמיים. ראשית, כל פינג-פונג כזה מסיט את הדיון מהמחדל הכפול שאירע תחת אחריותו — טבח 7 באוקטובר והניהול הכושל של המלחמה. שנית, הוא מספק אליבי מושלם לאי עמידתה של ישראל ביעדי המלחמה שקבע לעצמו. תמיד יש מישהו אחר להאשים: הצבא, המפגינים השמאלנים שלכאורה מקבלים מימון זר (כפי שטען השבוע בטקס זיכרון להרוגי הספינה אלטלנה), הנשיא ביידן".

סכנת המלחמה הנצחית

הציבור החרדי הלך ונעשה לאומני, והנהגתו התיישרה לימין כדי ליישר איתו קו ובשל אילוצים ברורים הנגזרים מהרכב המפה הפוליטית בישראל. אולם מיליטריזם מתנגש באופן חזיתי עם החשש הגדול ביותר של העסקונה החרדית: הוא עלול להגביר את הדרישה הפנימית לאפשר גיוס לצה"ל, שעלול להביא להשתלבות בחברה הכללית ופירוק המסגרת הדכאנית שהחברה החרדית נקלעה לתוכה לפני שני דורות.

תוצאת לוואי היא שהבטאונים החרדים, המשרתים את הקו המפלגתי, משוחררים ממנטרת "כוחי ועוצם ידי" ויכולים להבליט עובדות שאינן מסתדרות עם אשליית הניצחון המוחלט וגישת "הכל אפשר לפתור בכח". "CNN: בכירים בארה"ב חוששים: כיפת ברזל תתקשה להתמודד עם תקיפות חיזבללה במלחמה רחבה", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". "בעקבות הצהרות גורמים צבאיים בעניין מלחמה בלבנון - מאיים נסראללה: 'הטילים שלנו יגיעו לכל מקום בישראל'", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס".

התבטאות יוצאת דופן של פקיד שעידן נתניהו טרם שלק את ביציו, מביאה את ההתראות גם לעיתונים הכלליים. "האם אנחנו מוכנים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שכפשרה עם רוח הפטריוטיות ויתר על סימן השאלה. "בזמן שתושבי הצפון סופרים עוד יום בלי בית, נראה שמלחמה מלאה מול חיזבאללה הולכת וקרבה", נכתב בכותרת המשנה, "ב-CNN דווח כי בוושינגטון מודאגים שישראל מעבירה משאבים לצפון כהכנה למתקפה: 'מערכת ההגנה האווירית לא תעמוד מול הטילים והכטב"מים של נסראללה'. מנכ"ל החברה שאחראית לניהול משק החשמל התריע: 'אחרי 72 שעות בלי חשמל אי אפשר לגור בישראל'. בחברת החשמל תקפו: 'הוא מנותק מהמציאות ויוצר פאניקה'".

גם על שער "הארץ" מתפרסמת כותרת: "בכיר במשק החשמל: נסראללה יכול להפיל את הרשת בשיחה אחת". ועל שער "ישראל היום": "יועמ"שית משרד המשפטים: התנהלות השר לוין בוועדה לבחירת שופטים - בהתאם לחוק". רגע, סליחה, זה לא קשור. ובכלל, מה יש לדווח על המובן מאליו? ברור שלוין מתנהל בהתאם לחוק. הוא הרי החוק, לא? משילות חבר'ה.

"מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, נשא שלשום עוד נאום לוחמני, אולי התקיף ביותר שהשמיע מאז תחילת המלחמה", כותב הראל ב"הארץ", "עקרונית, נסראללה דבק בראייתו את ארגונו ככוח מסייע במלחמה הנוכחית: חמאס מוביל את המערכה, בזמן שחיזבאללה תוקף בצפון ומרתק לשם כוחות גדולים של צה"ל, אך אינו עובר לשלב של מתקפה קרקעית. הוא גם איים לפגוע בקפריסין, שלטענתו מתכוונת לאפשר לחיל האוויר הישראלי לתקוף משטחה במקרה של מלחמה גדולה. אבל חשוב יותר מה שמסתתר בין השורות: נסראללה, כך נראה, חושד שפניה של ישראל למלחמה כוללת והוא מכין את ארגונו לאפשרות כזאת".

מה לא מראים לנו

שי להב כותב ב"מעריב" על ההפתעה בישראל מהתגובות הביקורתיות בעולם אחרי הפעולה לשחרור החטופים בנוסייראת, שגבתה את חייהם של עשרות אזרחים פלסטינים: "אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין איך ייתכן שישראל מבצעת
פעולה נועזת, היישר מסרטים הוליוודיים, משחררת ארבעה אזרחים חפים מפשע משבי ארגון טרור אכזרי, ובמקום לזכות בתשואות גורפת עוד ועוד ביקורת בינלאומית".

הסיבה לכך, הוא אומר, היא בגידת התקשורת. "בזמן שאנחנו צפינו בלופ, מלאים בדמעות התרגשות, בתמונות של החטופים השבים הביתה, ברחבי העולם שודרו גם המראות של רחובות נוסייראת ההרוסים ושל אזרחים עזתים שנפגעו במהלך הפעולה הישראלית. במילים אחרות: התמונה המלאה, מבחינה עיתונאית טהורה. תמונה שהיא מורכבת בהרבה מזו שאנחנו רואים כאן".

אם המחיר של הרג אזרחים רבים כל כך הוא מחיר צודק להחזרת החטופים, ממשיך להב, מדוע התקשורת הישראלית נמנעת מלהציג אותו? "מאז 7 באוקטובר, ובייחוד מאז שצה"ל נכנס לרצועת עזה, התמונות שאנחנו נחשפים אליהן משם הן כמעט רק מנקודת המבט של החיילים, והכתבים המתלווים אליהם. ברור לחלוטין שלא צריכה ולא יכולה להיות סימטריה בסיקור של מלחמה שאנחנו צד בה. ועדיין, יש התעלמות כמעט מוחלטת בתקשורת הישראלית מהתמונות של ההרס האדיר שנגרם ברצועה, וממראות של הרג ופציעה של פלסטינים".

ההתעלמות הזאת, הוא כותב, "צריכה להדאיג את כולנו. כלי תקשורת במדינה דמוקרטית לא יכולים להפעיל צנזורה כל כך גורפת ולא יכולים להיות מגויסים באופן כל כך מוחלט. יכול להיות שההרס וההרג בקרב הפלסטינים מוצדק, או לפחות בלתי נמנע. זה דיון עקרוני והכרחי, שהתקשורת חייבת לנהל בעצמה, וחייבת לסייע לכולנו לנהל אותו. תנו לנו לשפוט בעצמנו, כצופים וכאזרחים. תראו לנו תמונה מלאה, תרתי משמע".

לא מדובר רק בכשל ערכי ומקצועי, אלא גם בנזק אמיתי לתודעה הישראלית. "כשהישראלי הממוצע לא נחשף בכלל למראות הקשים מעזה, הוא לא מסוגל להבין מדוע מותחים עלינו ביקורת בעולם. ואז הוא נשבה בתפיסה הכל כך אהובה כאן, של כולם נגדנו וכולם אנטישמיים, במקום להבין שמדובר בבעיה הסברתית אמיתית ומורכבת".

"כל עוד נמשיך להסתיר מפני עצמנו את המציאות", מסכם להב, "נמשיך להיות מופתעים מכך שלא כולם רואים אותה כמונו".

מה לא מספרים לנו

"דיווח: מספר החטופים החיים נמוך בהרבה מזה שפורסם עד כה", נכתב על שער "המבשר", "מתווכים בשיחות המו"מ וגורם אמריקני אמרו ל'וול סטריט ג'ורנל' כי ייתכן שמספר החטופים החיים בעזה הוא 50 בלבד. אם כך הדבר, חמאס מחזיק בגופות 66 חטופים ולא 41 כפי שישראל הודיעה רשמית".

העיתון החרדי הוא היחיד הנותן מקום בשער העיתון לידיעה. שאר העיתונים ממשיכים להצניע את העובדה כי התמשכות המלחמה מביאה לכך שעוד ועוד חטופים נרצחים על-ידי חמאס או נהרגים מהפצצות צה"ל. רק לא לחבל באשליית הניצחון המוחלט.

אשליית הניצחון המוחלט, גרסת ההסברה

"קשה להתרגל לסקרים האלה", כותב יואב קרני לפני שהוא מצטט שורת סקרים, "אנחנו יודעים שהתמיכה בישראל מתמוטטת, אבל הנחת הפתיחה הייתה שההתמוטטות נוגעת לאי-הסכמה עם מהלכים קונקרטיים. מעיי ההריסות של הדיפלומטיה הישראלית עולה עכשיו עשן ממין חדש: כפירה מתרחבת והולכת בעצם זכותה של ישראל להתקיים".

"לעינינו מתרחש משהו שלא נחזה", כותב קרני, "היה מקום לחזות אותו, או לפחות להביא אותו בחשבון. אי-החיזוי היה כישלון של דמיון וביטוי של שאננות. לא, זו אינה אנטישמיות, לא בתור שכזאת, אף כי אין קושי למצוא אנטישמיות, גלויה או משתמעת, בין בעלי הדעה הזאת. אני נוטה להאמין שזו בעיקרה תוצאה של שינויים בתפיסת ההיסטוריה של המערב. ישראל נכללת בקטגוריה של חטאי המערב, לצד עבדות, ניצול, התפשטות ונישול.

"[...] כולנו שומעים את התלונה השבועית, אם לא היומית, על 'כישלון ההסברה'. תמיד טוב לנסות ולהסביר, אבל עצם הנחת האפקטיביות של 'הסברה' מעוררת את הרושם הכוזב שישראל יכולה למלא יותר מתפקיד שולי בעיצוב התודעה הגלובלית. ההנחה שתמיד יש תשובה, ואין ויכוח שבו אי אפשר לנצח, היא מרשם לעודף נצחנות. חסרה ההכרה הפשוטה, שיש ויכוחים שבהם אי אפשר אלא להפסיד".

ליגה אחרת

נתניהו, שנחוש להשמיד גם את יחסי החוץ שלנו לפני שיפנה סוף סוף את מקומו, החליט לטפל במשבר מול ארה"ב, ספקית הנשק של ישראל: הוא הפעיל את המערך הדיפלומטי המתוחכם של משרד החוץ ובאמצעות אוסף מנופים בינלאומיים מורכב ועדין הצליח לשחרר את הפקק שיצר באספקת הנשק בשל מדיניותו ההרסנית.

סתם, צוחקים איתכם כמובן. כי צחוק טוב לבריאות. נתניהו הרעיב במשך שנים את משרד החוץ וחיבל בכל מנגנון דיפלומטי על מנת שיישאר שליט יחיד בכל הקשור ליחסי החוץ של מדינת ישראל. לשרת ההסברה מינה את גלית דיסטל-אטבריאן שלא הצליחה לחבר את המדפסת. בתור שר חוץ מכהן ליצן שעסוק בשיגור גרפיקות בטוויטר. נתניהו עצמו, מר דיפלומטיה, שיחרר שלשום ברשתות החברתיות סרטון.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא "מבוכה מדינית". "בישראל מנסים למזער נזקים מול ארה"ב בעקבות הסרטון שפרסם ראש הממשלה נתניהו, שבו טען כי האמריקאים מעכבים משלוח נשק ארצה. דובר הבית הלבן ג'ון קירבי כינה את הסרטון 'מביך' והוסיף: 'לא מבינים מה עובר לו בראש'. רה"מ: 'מוכן לספוג התקפות אישיות ובלבד שישראל תקבל תחמושת. אמש: הפגנות סוערות ברחבי הארץ בקריאה לבחירות: 'עד שיוחזר המנדט לעם'".

על שער "המבשר" מתפרסמת כותרת: "ארה"ב נגד נתניהו: 'סרטון מביך, מאוכזבים; מה עבר לו בראש?'. דובר המועצה לבטחון לאומי של ארצות הברית, ג'ון קירבי, תקף את ראש הממשלה ואמר: 'אין עוד מדינה כמו ארה"ב שעוזרת לישראל. עזרנו לעצור את המתקפה האיראנית'". "שיטת נתניהו" היא הכותרת הראשית של "הארץ", המובילה לטור של יוסי ורטר. "בממשל ביידן לא יודעים איך לאכול את הטריקים של נתניהו ומופתעים בכל פעם מחדש", נכתב בכותרת המשנה.

ההסברה הישראלית:

משה שרת

אבא אבן

גלית דיסטל-אטבריאן

ישראל כ"ץ

???? pic.twitter.com/j1iCH4MgBx

— העין השביעית (@the7i) June 10, 2024

"המתקפה, שההגדרה 'כפיות טובה' לא מתחילה כלל לתאר את עומק הרשעות והציניות של התוקף, נעשתה רגע לפני שבוושינגטון היה אמור להתכנס הפורום לשיח אסטרטגי בין בכירים משתי המדינות. שם היו אמורים לדון בסימנים מבשרי הרעה מאיראן ומלבנון", כותב ורטר.

"וושינגטון הזועמת הגיבה באופן היחיד שבו יש לטפל בהתגרות מן הסוג הזה: ביטול ודחיית חלק מהמפגשים, ותדרוכים נגד התוקפן. ג'ון קירבי, הדובר המהוקצע של המועצה לביטחון לאומי, ידיד ישראל, לא ברר אתמול מילים: 'סרטון מאכזב... תמוה... מתסכל… אין לי מושג מה עבר לו בראש'. נתניהו גם חטף על הראש מהשליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, שמתרוצץ בין ביירות לירושלים בניסיון נואש למנוע מלחמה. 'שיחת נזיפה', כך הוגדרה פגישתו עם ראש הממשלה".

הבוקר ב"ישראל היום": ביקורת על נתניהו pic.twitter.com/qbo7PpozrS

— העין השביעית (@the7i) June 20, 2024

נתניהו, כך נראה, השתתף בעוד שיחת נזיפה. הפעם כשהוא בתפקיד הנוזף. אתמול העזו ב"ישראל היום" למתוח ביקורת על האב המייסד. "הסרטון של נתניהו - והנזק לישראל", נכתב בכותרת דיווח של אריאל כהנא ולילך שובל. "סוגיית משלוח הנשק שעוכב על ידי הבית הלבן כבר כמעט באה על פתרונה, אלא שאז נתניהו שיחרר סרטון מרושל ויצר משבר שהוביל לביטול פגישות חשובות בסוגיה האיראנית. גם אם יש ממש בטענותיו - זאת לא הדרך", נזפו נערי ביבי בביבי.

המרד החזיק מעמד 24 שעות. היום הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת לספין התגובה של נתניהו, באדיבות העורך הראשי עומר לחמנוביץ והכתבת שירית אביטן כהן. "עיכוב הנשק רק יקרב מלחמה עם חיזבאללה", נכתב שם. כמיטב המסורת שהנחיל העורך המייסד עמוס רגב, הכותרת מוקפת מרכאות למרות שאין אף שם שמוצמד אליה.

"לאחר הביקורת על סרטון נתניהו: גורם בכיר אמר ל'ישראל היום' כי זה שלושה חודשים מתריעים גורמים במערכת הביטחון על האטה דרמטית במשלוחי נשק, הכוללים מגוון של חימושים. 'אנחנו מדברים ומדברים - וכלום לא קורה'". הטקסט הפחדני הזה - פחדנות של נתניהו שמסתתר מאחורי פסבדונים ופחדנות של העיתונאים שמאפשרים לו זאת - מוכתר בסטמפה "חשיפת 'ישראל היום'".

מה בדיוק חשפו כאן העיתונאים של "ישראל היום"? שבתחילת 2022, כשנפטרו מהעורך הביביסט בועז ביסמוט ועשו קולות כאילו יצאו לעצמאות, הם בסך הכל שיקרו גם לעצמם.

האיסלאם

אריאל ויטמן מראיין במוסף G של "גלובס" את יסמין מוחמד, פעילה אנטי-פונדמנטליסטית: "האסלאמיסטים תמיד יגידו 'לא נהיה אלימים עד שיהיה לנו מספיק כוח', חמאס הוא דוגמה ממש טובה. בהתחלה הם יבנו בתי ספר, הם יבנו כבישים, הם יעשו דברים חיוביים וישקרו ויעודדו אנשים לעקוב אחריהם. הם יגידו: אנחנו הולכים לעשות את זה בשבילכם. הם עשו את זה במצרים, באלג'יריה, בסומליה, בסוריה, בתוניסיה. הם עשו את זה בכל מדינה עם רוב מוסלמי במזרח התיכון. עכשיו הם משחקים בדיוק את אותו המשחק כאן במערב. האסטרטגיה לא השתנתה - כי היא הצליחה".

כן, קמפיין

"הארץ" ו"דה מרקר" מדגימים מה אפשר להשיג כשגוף תקשורת מנער מעל עצמו את האבק, אימת האיזון הקדוש והפחד לחרוג מהשבלונה העריכתית, ומתגייס בכל כוחו למען מטרה צודקת: סיכול המינוי השערורייתי והמושחת של יוליה שמאלוב-ברקוביץ', פוליטיקאית ורגולטורית כושלת, לתפקיד העורכת הראשית של חדשות 13 - בשביל לשרת את נתניהו, את האוליגרך לן בלווטניק (הבעלים) או את שניהם ובכל מקרה - לא את הציבור ולא את עיתונאי חברת החדשות.

האמצעים: חשיפת עובדות חדשות, עבודה עיתונאית, תחקירנים מצויינים, יצירתיות.

בעמוד 12 של "הארץ", עם הפניה מהשער, חושף חיים לוינסון דברים שאמרה שמאלוב-ברקוביץ' בשיחה סגורה בה הסגירה את מחויבותה לשלטון. יסמין גואטה כותבת על מאבק עיתונאי חדשות 13 שעתרו לבג"ץ נגד המינוי. בעמוד האחרון מקדיש רוגל אלפר את טור ביקורת הטלוויזיה להתרחשות. שער "דה מרקר" מפנה לראיון של רתם שטרקמן ויסמין גואטה עם רביב דרוקר, שמתבטא באופן בהיר ונחרץ. בפתח הגיליון עוסק בכך גיא רולניק בטורו. ובמוסף "הארץ" עורך ניר גונטז' לשמאלוב-ברקוביץ' שיחה בהפתעה.

ככה משפיעים. כמובן, אם ממשיכים בכל הכח עד שהמטרה הושגה. תלמדו משהו מנתניהו.

הדתה

יוסף ארנפלד מראיין ב"בשבע" הדתי-לאומי את אלי ליפשיץ, מנכ"ל ארגון בשם "זהות", הפועל להחדרת תכנים דתיים לחינוך החילוני, קשור פוליטית למפלגת הציונות-הדתית ("לכל אורך הדרך אנחנו עובדים יחד עם משרד ההתיישבות והשרה אורית סטרוק ופועלים תחת האגף לתרבות יהודית"), מתנגד לשירות בנות בצה"ל וממומן בכבדות על-ידי המדינה ("280 בנות השירות הלאומי הן הלב של הפעילות שלנו").

הדיבורים על כך שיש מאבק במיסיונריות דתית הם קשקוש, הוא קובע. "הארגון מאגד בתוכו 41 עמותות שכל התודעה שלהן היא בניין הזהות והמורשת היהודית בקרב ילדי ישראל, במסגרת 73 מרכזי זהות שפועלים בכ-1,700 בתי ספר וביותר מ-1,000 גני ילדים בחינוך הממלכתי ברחבי הארץ. בתי הספר מצביעים ברגליים. [...] בניגוד לתחושה שיש מאבק בהדתה כביכול, משנה לשנה יש גידול ניכר בביקוש לתוכן שלנו".

בעוד הציבור החילוני נסוג משוחות חייו ומפקיר את חינוך ילדיו לעמותות החזרה בתשובה, החרדים שומרים על הילדים מכל משמר לבל ייחשפו לתרבות החילונית: לימודי עברית, ספרות, אנגלית ומדעים. "המערכה על עצמאות החינוך הטהור", נכתב בכותרת על שער "המבשר".

"ההתפתחות המבורכת של החינוך החרדי ושל גולת הכותרת שלו – החינוך העצמאי, היתה מאז ומעולם לצנינים בעיני רודפי הדת", נכתב בכותרת המשנה, "אך בתקופה האחרונה גברו ניסיונות ההתנכלות והפכו לסערה של ממש המאיימת להטביע את המפעל העצום שנוסד ומונהג בידי גדולי ומאורי הדורות. בשיחה מקיפה עם המשנה למנכ"ל הרב אברהם שוורץ, איש תנועת שלומי אמונים שקורותיה שזורות בקורות החינוך העצמאי, הוא מספר ל'המבשר' על המאבק הנרחב המתנהל בימים אלה לשמירה על פך השמן הטהור".

"אם חשבתם שסוחרי השנאה וההסתה נגד היהדות החרדית בארץ הקודש יסתפקו בסערת חוק הגיוס כהזדמנות להתנכל לציבור שומרי התורה, מסתבר שטעיתם. מזה חודשים ארוכים, מנהלים גורמים שעינם צרה בחינוך הטהור מערכה מרושעת נגד החינוך העצמאי", נפתחת הכתבה הלא חתומה.

המחאה

בעוד המנגנונים המפלגתיים והארגוניים של הציבור הליברלי הפקירו את החינוך ונכשלו בכנסת, הציבור עצמו יצא לרחובות והצליח לייצר חזית נגד הגל הפשיסטי ששוטף את ישראל. כמיטב המסורת, לצד המשטרה הבן-גבירית ("הארץ": "אלימות ומעצרי שווא: המשטרה מחריפה צעדיה נגד המחאה") וההתקפות של מכונת רעל אדירה ומשומנת הנתמכת בהון עתק של תורמים זרים, תקציבים ממשלתיים, ממשלות זרות וכלי תקשורת שלמים, זוכה המחאה לבעיטות בגב גם ממי שמצהירים על תמיכתם.

היום ב"הארץ" גוער יאיר אסולין במחאה ("המוצדקת והחשובה"), שהיא לא מבקשת לאתגר באמת את הסטטוס-קוו, לא מבקשת לשנות באמת את היררכיית הכח הישראלית, לא פונה באופן אקטיבי ומודע לכאבים הישראליים העמוקים של מי שנתפשים כ"צד השני" ולא פתוחה להקשיב להם באמת, וגם לא מדברת על הכיבוש. לכן, היא עתידה להיכשל.

אגב, לפני כשנה כתב אסולין על "הכשלון של המחאה" - תופעה יוצאת דופן בקנה מידה היסטורי שהצליחה לעצור הפיכה משטרית - ש"אין לה השפעה אמיתית על מהלך הדברים", והיא אשמה בכך שאין בה "אהבת חינם", היא לא מכירה בכאב של האחר, אנשיה לא עשו חשבון נפש ומנהיגיה לא עשו חשבון נפש נוקב על "הסגנון והמהות".

עבור מבקרי המחאה, הנה שיר מאת איתי זיו, עורך כתב העת המצוין "תלם", בפרסום בכורה מחוץ לפייסבוק:

הבעיה של המחאה
------------------
הבעיה של המחאה היא
שאין בה אהבת חינם
שהיא לא מחבקת ולא
מנשקת
רק מתנגדת.
הבעיה של המחאה היא
שלא יצאה לפריפריה
לא נכנסה לאנשים
לבתים
לא הקימה חדרי מיון חדשים
לא הוסיפה מיטות אשפוז
בקרית שמונה
לא אכלה מופלטה
בנהרייה.
הבעיה של המחאה שהיא
ממלאת את קפלן
מי רוצה לראות כל כך הרבה
תל אביבים
על כל כך מעט
קמ"ר
שיצניעו לכת
רואים להם
את
הלבן.
הבעיה של המחאה שהיא
מוחה
שהיא רק נגד
ולא בעד
איזו מין מחאה היא זו שבאה
למחות
מי ידאג לכתוב בעיתון
שטויות.

סימניה

"איך ניצלו עורכי דין את מצוקת נפגעי הנובה", כותרת תחקיר של נטע סרוסי מגיע לשער "גלובס": "ניצולים רבים ממסיבת הנובה, שניסו להתרומם מהזוועות שפקדו אותם, פנו לעורכי דין שיסייעו במיצוי זכויותיהם. גלובס צלל לעשרות חוזים וגילה שכר טרחה מופרז, הסכמים שקשה מאוד להשתחרר מהם והתעלמות מזכויות אוטומטיות שמגיעות להם מהמדינה".

אופוזיציה

מזה שנים שהאופוזיציה לשלטון הנצחי של נתניהו התאיידה ברובה מהזירה הפוליטית ועברה לרחובות. גם בציבור החרדי יש אופוזיציה לא מיוצגת: קנאים שפרשו מהאפרטוס המפלגתי ובטאוניו והקימו בטאון משלהם: "הפלס". לא מדובר בחבורה שולית כמו נטורי קרתא, אלא בפלג משמעותי בציבוריות החרדית. הם מתנגדים לכל הסדר כלשהו בעניין הגיוס, המכונה אצלם בשם הקליל והמנומס "גזירת השמד", ומתנגדים בתוקף גם לחוק ההשתמטות הנוכחי.

"ממשלת הימין בשיתוף המפלגות החרדיות מקדמות במרץ את גזירת השמד", נכתב שם היום בכותרת הראשית, "ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תקיים ביום שני דיון נוסף בחוק הגיוס לקראת הבאתו לקריאה שנייה ושלישית. דאגה רבה מהכרזות בכירים בממשלה כי 'בחברה החרדית יש שינוי משמעותי, כולל בהנהגה'; זעזוע לנוכח המסר שהובע בעיתון חרדי מפלגתי כי 'הסכמנו לחוק שהתנגדנו לו נחרצות - בגלל שהמצב השתנה'".

מי צריך לסלוח

אבישי בן-חיים, חבר של כבוד במסדר מגיני ביבי, נעלם מהמסך ונאלם דום לאחר טבח ה-7 באוקטובר. כעת הוא צריך לקדם ספר חדש ומבליח בראיון ל"ידיעות אחרונות".

"אף פעם לא החשבתי עצמי לתמים אבל הפעם נפלתי. לתומי האמנתי שאבישי בן חיים שותק כי הוא מתבייש. הוא מצטער. הוא מתפכח מהביביזם הפופוליסטי שלו. כלום ושום דבר. לא למד כלום לא הפנים שום דבר. נשאר ביביסט עיוור נטו. תמים שכמותי. לא מתאים לי", כותב בטוויטר אמנון לוי, קולגה של בן-חיים בחדשות 13 וקודם לכן בחדשות 10.

"אוהב אותך וסולח לך על דברים שעשית ואמרת. קרא את הספר לפחות, בלי קשר. בטוח שתדע להעריך אותו", מגיב בן-חיים. "אני לא זקוק לסליחתך אבל אתה חייב לבקש סליחה מישראל השניה, הכואבת והפצועה, שאת עניינה הצודק לקחת וסירסרת בו למען המשיח הפוליטי שלך ביבי", משיב לו לוי, "במו ידך הכתמת מאבק של רבים וטובים שעמלו שנים למען שוויון הזדמנויות בארץ הזו".

וגבע קרא-עוז עשה לראיון פאקט-צ'קינג:

שקרים, גזלייטינג, המצאות של היסטוריה חלופית שאי אפשר להוכיח וגם קשקושים רגילים - מסע בעקבות הראיון של אב"ח בשבעה ימים. מוכנים? יאללה.

— geva kra oz (@gevakraoz) June 21, 2024

אויב מבפנים

נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": עוקץ את עמית סגל, שכנו למוסף לשבת של העיתון, על כך שלא צחקו מבדיחה שאמר עת הנחה כנס ניצחון מוחלט.

עמית סגל בטוויטר: כן צחקו מהבדיחה שלי, הנה תיעוד בווידיאו. חוץ מזה ברנע הוא שקרן, הקריירה שלו רצופה שקרים, הוא לא מאמין בנצח ישראל ובנצחון ישראל, מטיף תמיד לתבוסה, לנסיגה, לכניעה ומצוטט בהרחבה בערוצי האויב, והוא כותב נגדי רק בגלל שהוא זקן.

אגב, תגידו מה שתגידו על ברנע, לפי הסרטון שפירסם סגל, באמת שכמעט אף אחד לא צחק מהבדיחה שלו.