רשת אל-ג'זירה הודיעה לאחרונה בעמוד הפייסבוק שלה כי היא עתידה לשדר בקרוב סרט תעודה שיעסוק במנהיג חמאס ברצועת עזה יחיא סינוואר. לסרט התיעודי הארוך יקראו "האיש שהעמיד את העולם על רגל אחת". הפרסום גרר אחריו תגובות לועגות של תושבי עזה. רבים מהם בחרו לבוז לדמות הגיבור, דהיינו סינוואר, ולאירוניה הטמונה בכותרת הסרט.
מי שעומד על רגל אחת כעת, הם כתבו, אלו הם האזרחים העזתים אשר איבדו את גפיהם כתוצאה מהמלחמה. כפי שניסח זאת הפרשן הפוליטי הפלסטיני ד"ר תיסיר עבדאללה, המתגורר כעת ברפיח: "מובן שלא יעזו לומר שסינוואר גרם לעזתים [לעמוד על רגל אחת], כיוון שהם נותרו לחלוטין ללא רגליים לעמוד עליהן, שלא לדבר על חשמל כדי לצפות בתוכנית בטלוויזיה".
לא רק בחירת שמות גרועה ומנותקת עמדה במוקד הביקורת של תושבי רצועת עזה. מאמר שפרסם לאחרונה העיתונאי פראס דאלאתי באתר העצמאי דרג' מעלה ביקורת חריפה ונוקבת של תושבי הרצועה על בחירתו המודעת של חמאס להפנות את משאביו לקידום תדמיתו בערוצים הזרים ובפרט באל-ג'זירה, במקום לקחת אחריות ולמלא את תפקידו כמתווך של האירועים לתושבי הרצועה ולסייע להם להתמודד עם האסונות הפוקדים אותם.
האקטיביסט הפלסטיני אמג'ד אבו כוש, אף הוא תושב רפיח, טוען במאמר כי לא ניתן להתעלם מן ההקשר שבו הסרט מופץ – הקשר בין אל-ג'זירה וקטאר לתנועת חמאס. לטענתו, בהפקת הסרט, רשת התקשורת הקטארית מבקשת להמשיך את שהחלה ב-7 באוקטובר עם פתיחת מבצע מבול אל-אקצא, דהיינו לפעול לשימור כוחו של חמאס, להעלאת קרנו ולביסוס מעמדו.
כותרת המאמר באתר דרג' (צילום מסך)
אבו כוש טוען כי מאז ה-7 באוקטובר, רשת אל-ג'זירה שוקדת על טיפוח התדמית של הזרוע הצבאית של חמאס כצבא סדיר לכל דבר, בין היתר בעזרת הפרשן הצבאי שלה פאיז א-דווירי. בכלל זאת, הערוץ מקפיד להציג לראווה את ארסנל הטילים של חמאס, את היצע כלי הרכב המתקדמים העומדים לרשותו ואת המיומנות של לוחמי הקומנדו שלו.
הכתב והפרשן הפלסטיני תושב רפיח כרים אבו א-רוס סבור כי באל-ג'זירה מנסים עתה להשיב את הלגיטימציה הציבורית לסינוואר ולהציגו כמי ששולט בגורל המלחמה ובעסקת חילופי השבויים עם ישראל.
עם זאת, אבו כוש מדגיש, תושבי הרצועה אינם שוגים באשליות באשר לדימוי של חמאס המוצג באל-ג'זירה. אדרבא, פרט לגורמים מסוימים ברצועה ומחוצה לה, אשר להם אינטרס אישי בשרידות חמאס ולפיכך הם נמנעים מלקיחת אחריות על מה שאירע ברצועה מאז 2007, תושבי הרצועה בזים ליוצרי סרטי תעמולה מעין אלו ולתוכנם.
כרים עודה, תושב עזה שנאלץ לעקור מג'באליה לרפיח, הוסיף כי להתרשמותו, התגובה בעזה לסרט היא בעיקרה אדישות, בהינתן שמלכתחילה החשיפה לפרסומי אל-ג'זירה באינטרנט אפשרית רק לבני המזל שברשותם גישה לאינטרנט.
האירוניה זועקת לשמיים
פרסום הסרט הראוותני משתלב בהופעות של בכירי חמאס בתקשורת, כמו למשל הנאום האחרון שנשא דובר חמאס חד'יפה אל-כחלות (אבו עוביידה) ב-23 באפריל. בדומה לסרט של אל-ג'זירה, גם אבו עוביידה כמעט שנמנע מלכוון את נאומו בן עשרים הדקות לתושבי עזה. לאחר חודשים של מוות ועקירה, הוא לא ראה לנכון לפנות לעזתים, ובמקומם העדיף לפנות לקהל יעד אמורפי בדמות "האומה" ו"האנשים החופשיים בעולם".
הניתוק מהתושבים ומהמצב בשטח השתקף גם בהמשך נאומו, אז התעקש כי "הצבא הנאצי הברברי תקוע בחולות עזה ללא מטרה או אופי", בעוד באותו יום, כותב אבו כוש, פרסמו חיילי חטיבת הנח"ל תמונה כשהם אוכלים, שמחים וטובי לבב, במסדרון נצרים.
הנאומים המנותקים, קובל כרים ג'ודה, פליט מג'באליה החי כעת ברפיח, הם לעג לרש. בזמן שחמאס מדווח בעקביות כי אין ביכולת צה"ל לפלוש קרקעית לרצועה, התושבים רואים נכוחה את צה"ל מתמרן כאוות נפשו. ג'ודה מוסיף כי לא ייתכן שבזמן שהעזתים נהרגים, נפצעים, נעקרים ורעבים ללחם, נאומיו של אבו עוביידה פונים לירדנים ולפלסטינים בגדה, ומודים לאיראן על מתקפתה האווירית תוך התעלמות מופגנת מתושבי עזה.
דובר חמאס "אבו-עובידה" בהודעה שקרית ששודרה ב"אל-ג'זירה" לפיה נחטף חייל ישראלי על-ידי חמאס (צילום מסך)
אבו כוש מסביר כי ההתנהלות התקשורתית של חמאס מאלצת אותם להסיק כי הארגון הסיר את אחריותו מגורלם. ראיה לכך מצויה בדבריו של בכיר החמאס מוסא אבו מרזוק, שאמר זאת ללא כחל ושרק. אבו מרזוק כזכור הטיל את האחריות לגורל תושבי הרצועה על ישראל, על אונר"א ועל המוסדות הבינלאומיים.
נמצא אפוא שחמאס וישראל משלימות זו את זו, שכן גם ישראל הצהירה כי אין בכוונתה לשאת באחריות לאזרחים העזתים הואיל והם בגדר "תומכי חמאס". הסיפא של נאומו של אבו עוביידה כמו אישר את דברי ישראל, כך שבמקום להידרש לשאלה מה יעלה בגורל האזרחים, הודה אבו עוביידה לתושבי הרצועה על "שבירת התוקפנות הישראלית ועל העמידה האיתנה", כמטיל עליהם את האחריות בלחימה נגד ישראל.
כעזתי הנמצא בליבה של הטרגדיה המתמשכת, אבו כוש אינו מהסס לתקוף את אבו עוביידה על נאומו ועל גישתו הכללית. "סוג כזה של נאומים מעמיק, הלכה למעשה, את הפער בין ההנהגה הפלסטינית לעם הפלסטיני [...] ניתן לראות על נקלה כי האנשים [תושבי הרצועה] מצפים מהנאומים ומהוועידות השונות לכלול הודעות על עצירת המלחמה, על גמישות במו"מ, על הפסקה של שפיכות הדמים ועל חזרה לעיר עזה ולצפון הרצועה. תמהני אם למי מהתושבים בעזה אכפת מהרטוריקה והרהיטות של הנאום כפי שאכפת מעובדות, מגורל ומתקוות".
המונח "צומוד" - עמידה איתנה בפני האויב - שאבו עוביידה ושאר בכירי חמאס משתמשים בו תדיר, מכעיסה במיוחד את תושבי הרצועה. המשורר הפלסטיני תושב העיר עזה ודאח אבו ג'אמע מסביר כי תושבי עזה אינם מבקשים ליישם "צומוד" באופן פוזיטיבי, וכי "עמידתם האיתנה" מתורגמת עתה למאבק הישרדות שנכפה עליהם.
חברי הממשלה בעזה, הוא מוסיף, חמקו מ"הצמוד" בשולחם את בני משפחותיהם אל מחוץ לבית הסוהר של עזה. אבו כוש סבור כי תושבי עזה אינם צריכים להקריב את ילדיהם, את ביתם ואת חייהם במסגרת ה"צמוד עבור הביטחון והאינטרסים האזוריים של איראן".
רק נאום כניעה
הקצר המכוון בתקשורת של חמאס עם תושבי הרצועה מוצא את ביטויו יותר מכל במחסור במידע בנוגע לפרטי המו"מ עם ישראל.
בעוד האזרח הישראלי הממוצע נחשף לוויכוחים קטנוניים משולי ישיבות הקבינט, ובעוד אנתוני בלינקן ודוברי משרדי החוץ הקטארי והמצרי יוצאים לתקשורת מעת לעת עם הודעות חשובות, מנהיגי חמאס בעזה ומחוצה לה אינם מואילים בטובם להוציא הודעה שתבשר לעזתים מתי יגיע הגיהינום שלהם לקיצו.
הוא הדין גם בסוגיות קרדינליות אחרות עבור חייהם של תושבי הרצועה כגון: הרציף ההומניטרי הימי, עתיד מסדרון נצרים, האפשרות של הצבת כוח בינלאומי בעזה ועוד.
התכלית של בניית הרציף הימי למשל טורדת את מנוחתם של עזתים רבים. הרציף, כך נטען במאמר, נבנה בידי עובדים מקומיים ובפיקוח חברות שחמאס מכיר היטב ועם חלקן שיתף פעולה בעבר, אולם חמאס אינו משקף לתושבים האם השימוש ברציף הוא לתכלית הומניטרית גרידא.
העמימות מדאיגה תושבים רבים ברצועה, אשר חוששים כי הרציף ישמש נתיב להגירה כפויה, כפי שמנסח זאת אבו ג'ודה: "מהי בדיוק המטרה של הנמל הזה? האם הוא נועד כדי 'להקל עלינו' את תהליך ההגירה שלנו לאירופה? האם מדובר בתשתית להפקת גז ימי? מדוע אף לא אחד מהמנהיגים בעזה או מחוצה לה דיבר על זה? האם הם חושבים שכוחות הכיבוש יעזבו עם תום המלחמה ויגידו לנו 'קדימה! בנינו עבורכם את הנמל הזה'?".
"ייתכן כי רובנו מעוניינים לשמוע מהם רק נאום כניעה, ואני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר ולא שנילחם 'עד הילד האחרון', כפי שהתבטא סינוואר בעבר"
סוגיות אלו, כותב המאמר מדגיש, אינן מנותקות מהשאלות המהותיות הנותרות חסרות מענה מתחילת המלחמה: מדוע עדיין הורגים אותנו? מי נתן את ההוראה ל"מבול" הזה ומי הנחה את מהלכו? מה יהיה גורלה של רצועת עזה, שהפכה לטריטוריה לא ראויה למגורי אדם? מה אמורים לעשות 1,300,000 בני אדם הלכודים באזור גאוגרפי שנחשב לצפוף ביותר עוד כשהיה מאוכלס בפחות מ-200 אלף איש? השאלות מהדהדות בכל בית ברצועה, והשתיקה של חמאס רועמת.
השתיקה, ההתעלמות והיעדר לקיחת האחריות כרסמו באמון הציבור בחמאס. אבו כוש מסביר כי הכרסום באמון הוא תוצאה של תסכול שהצטבר עם כל סבב מלחמתי. לדבריו: "התושב העזתי שהיה מעורב במלחמות של 2008, 2012, 2014, 2021 וב'מלחמת ההשמדה' הנוכחית, איבד לחלוטין את האמון בכל מה שתנועת חמאס אומרת".
אמירות נוקבות השמיע עיתונאי מרפיח שביקש להישאר בעילום שם: "אנחנו כבר לא מבקשים מאף אחד מהם לפנות אלינו [...] ייתכן כי רובנו מעוניינים לשמוע מהם רק נאום כניעה, ואני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר ולא שנילחם 'עד הילד האחרון', כפי שהתבטא סינוואר בעבר".
הכרסום במעמד חמאס אינו נוגע רק לזרוע יחסי הציבור אלא לעצם טעם קיומו, קרי יכולתו להיאבק בכיבוש הישראלי ולהסיר את המצור מעל הרצועה. תיסיר עבדאללה סיכם זאת כך: "ב-17 השנים האחרונות התחוור כי כל ההערכות וההימורים של חמאס היו שגויים מיסודם; לא זאת בלבד שהוא החזיר את הכיבוש ללב עזה, לחופיה ולרחובותיה ההרוסים, אלא הוא אף הכניס אותו לחדרי הנשים שלנו".
קול ישראל מעזה
בהיעדר מידע מצד חמאס, התושב העזתי נאלץ לבנות את תמונת המציאות שלו משברי מידע הלקוחים ממקורות שונים ולעיתים אף סותרים – החל בעלונים שצה"ל מטיל מן האוויר, דרך הודעות של מתאם הפעולות בשטחים וכלה בסוכנויות הסעד הבינלאומיות.
המרדף אחר מידע חיוני, אשר במקרים מסוימים יכול להציל חיים (למשל מידע על תקיפות צה"ל), מביא את העזתים לצרוך תקשורת ממקורות לא צפויים. אחד כזה הוא משדר החדשות בערבית של תאגיד השידור הישראלי.
תחקיר שערך אתר דרג' המבוסס על ראיונות עם עקורים בעזה מראה כי מדובר בתופעה שכיחה למדי בסיטואציה שבה אין בנמצא אמצעי תקשורת אחרים. מעבר לשתיקה של חמאס, המלחמה איינה כמעט את כל אמצעי התקשורת שהעזתים צורכים בשגרה.
אולפן ערוץ מכאן של תאגיד השידור הישראלי (צילום: שי אפשטיין)
על פי התאחדות העיתונאים הפלסטינים, מאז תחילת המלחמה בעזה תקף צה"ל 24 תחנות שידור מקומיות והפגזות אלו פגעו קשות באמצעי שידור ובציוד תקשורת. שדרן הרדיו עבד א-נאסר אבו עון מסביר כי בחודש הראשון למלחמה עוד נמשכה עבודתן של תחנות הרדיו המקומיות, אך הן הופסקו לאחר מכן בעקבות קשיים טכניים כגון היעדר אספקת חשמל בשל המחסור בדלק וחוסר היכולת לאבטח צוותים טכניים כתוצאה מעוצמת ההפגזות באזורים שבהם היו ממוקמות אנטנות שידור. עם תחנות הרדיו שהופגזו באופן ישיר נמנו זמן, בלדנא ורבות אחרות.
במציאות זו אל-חאג' אמין מועמר מזדרז מדי שישי בבוקר להדליק את הרדיו הקטן שהביא מביתו כשעקר ממזרח ח'אן יונס אל אזור המואסי (מערבית לרפיח), כדי להאזין לחדשות של תאגיד השידור הישראלי תחת השם 'קול ישראל בערבית' ("צות אסראאיל", ובשמו הרשמי "רדיו מכאן").
מועמר מסביר כי הוא מאזין לשידור הישראלי היות שהוא השידור היחיד שנשמע בצורה ברורה וללא הפרעות באזור שאליו עקר. רק בעזרת התוכניות הישראליות הוא יכול לעקוב אחר אירועי המלחמה ואחר המאמצים להשיג הפסקת אש, ולדבריו: "מצאתי שרק קול ישראל משדר בצורה ברורה, אז הוא הפך למקור היחיד שלי למעקב אחר החדשות ואחר מה שקורה מסביבנו...".
לפי התחקיר, כמו מעמר, תושבי רצועת עזה כולה, ובפרט הפליטים שביניהם, נעזרים בשידורי תאגיד השידור כמקור המידע העיקרי בהיעדר טלוויזיה, רשת אינטרנטית או שידור אחר נטול הפרעות. הסיטואציה האבסורדית מביאה את הפלסטינים להיצמד למקלטי הרדיו בזמן השידור של רדיו מכאן.
המאזינים הפלסטינים מודעים לכך שהמידע החדשותי אינו אמין בהכרח, לדבריהם, אולם הצמא למידע גובר על ההכרה בהטיות השידור
אחמד אל-עטאר, תושב עזה כבן 60, מפגין בקיאות מרשימה בשעות השידור של התחנה הישראלית בפני עיתונאי דרג': "לקול ישראל יש שני שידורי חדשות מפורטים בערבית בכל יום: הראשון בשש בבוקר והשני בשבע בערב. עם תחילת כל שידור, כל המשפחה מתכנסת להאזין ולהבין מה קורה".
המאזינים הפלסטינים מודעים לכך שהמידע החדשותי אינו אמין בהכרח וכי הוא מסית נגד הפלסטינים ותושבי רצועת עזה, לדבריהם. אולם, כפי שהם מעידים, הצמא למידע גובר על ההכרה בהטיות השידור.
עם זאת, נטען בתחקיר כי במקרים מסוימים האזנה לשידורי הרדיו הישראלי סיכנה את חייהם של הפלסטינים. כך למשל, מהדורת החדשות הישראלית דיווחה על מקומות בטוחים שאליהם העזתים יכולים להתפנות, אך לאחר שאלו נשמעו להמלצות שנמסרו ברדיו, הם נקלעו להפצצות אוויריות מסיביות שהביאו למותם.
אבו עון סבור כי השבתת תחנות הרדיו והגברת התלות ברדיו הישראלי היא חלק ממהלך מתוכנן גדול יותר של ישראל. לדבריו: "המלחמה של ישראל נועדת לפגוע במילה, בקול ובצורה כחלק ממסע רדיפה שלה אחר התקשורת המקומית והבינלאומית".
לטענתו, הפגזת תחנות הרדיו מאפשרת לישראל להמשיך ולהדהד את מסריה השקריים וחדשות כזב אחרות כדי להשפיע על השיח הפלסטיני וכדי לטעת בקרב הפלסטינים רוח של תבוסתנות ותסכול.
לסיכום, נראה כי הציבור העזתי, כמו כל ציבור, אינו רואה בעין יפה בריחה מאחריות, היעדר שקיפות ואת הבחירה של השלטון לטפח את דמותו כלפי חוץ בזמן מלחמה במקום להישיר מבט פנימה אל הציבור ולספק לו תשובות כנות.
מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת