היסטורית, סטודנטים באוניברסיטאות הם משתתפים פעילים בתנועות לשינוי חברתי באופן כללי ובתנועות אנטי-מלחמתיות באופן ספציפי, אולם עוצמת המחאות הפרו-פלסטיניות באוניברסיטאות האמריקאיות לצד העובדה שארצות-הברית הפכה למוקד המחאות – דרושות הסבר. מה לסטודנטים אמריקאים באוניברסיטאות עילית ולתנועה הלאומית הפלסטינית או אפילו למחאה כנגד התוקפנות המופרזת שישראל נוקטת במקום המרוחק מהם אלפי קילומטרים?
שלושה מאמרים שפורסמו בעיתונות הערבית עוסקים בנושא זה מזוויות שונות, בשונה מהגישה בתקשורת הישראלית לפטור את הנושא כ"טרלול פרוגרסיבי". הראשון, מאמרו של עאטף אבו סיף, שר התרבות הפלסטיני, שפורסם בעיתון אל-אח'באר, מדגיש כי מרבית המוחים מזדהים עם עמדת הקורבן של הפלסטינים, אך לא בהכרח עם הסוגיה הלאומית הפלסטינית.
השני, מאמרה של העיתונאית הפלסטינית לילא א-שיאב, שפורסם אף הוא באל-אח'באר, תוהה מדוע איננו רואים מחאות בהיקף דומה גם באוניברסיטאות ערביות, והשלישי, מאמרו של עז א-דין עבד אל-מולא, מנהל מרכז אל-ג'זירה למחקר, משווה את תנועת הסטודנטים הנוכחית למחאות סטודנטים אנטי-מלחמתיות קודמות במערב.
לאוניברסיטאות קיים באופן היסטורי תפקיד אנטי-מלחמתי, והן מטבען מוסדות הדוחפים לכיוון של שינוי חברתי, כותב אבו-סיף שמזכיר את מאבקי הסטודנטים בארה"ב נגד מלחמת וייטנאם אך גם את ההבדל: המלחמה בעזה אינה משפיעה ישירות על חייהם של מרבית האמריקאים.
אל-מולא מזכיר מחאת סטודנטים מפורסמת אחרת – אולי המוכרת מכולן – זו הצרפתית. אירועי מאי 1968 הגיעו על רקע אי-יציבות פוליטית בצרפת, כעשור לאחר כינון הרפובליקה החמישית ולאחר קונפליקטים קשים במדינה סביב הענקת עצמאות לאלג'יריה. הסטודנטים אז מחו בדרישה לחירויות רבות יותר, וכן תמכו בסיום מלחמת וייטנאם – עובדה מעניינת בהקשר לדיון הנוכחי, שכן גם אז היה מדובר במלחמה שצרפת לא הייתה מעורבת בה ישירות והזדהות עם ערכים גלובליים של חופש הובילו סטודנטים צרפתים למחות נגדה.
כיצד הגיעה המחאה סביב המלחמה של ישראל בעזה דווקא לאוניברסיטאות העילית האמריקאיות? מה אכפת לסטודנטים אמריקאים מתושבי עזה? לדעתה של א-שיאב, לא מדובר בהזדהות שטחית המשרתת את התפיסה העצמית ה"נאורה" של אותם סטודנטים, אלא בהמשכה של מורשת חברתית ופוליטית ארוכה של האוניברסיטאות האמריקאיות, שתרמה לסיום מלחמת וייטנאם ולסיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.
אבו-סיף מסביר את ההתעניינות של הסטודנטים האמריקאים בנעשה בעזה כפעולת נגד להתנהלות הממשלה, שעומדת לצידה של ישראל. הסטודנטים נאבקים להשמעת קולם של הפלסטינים, שנתפסים כקורבן שהממשלות והגופים הבינלאומיים מפקירים.
אבו-סיף מזכיר גם את הכיסוי התקשורתי הנרחב של הקורבנות בעזה, בתקשורת וברשתות החברתיות, ומוסיף גם כי מה שקורה היום באוניברסיטאות האמריקאיות הוא תוצאה של תהליכים ארוכי טווח שכללו כניסה של אינטלקטואלים ערבים ופלסטינים לאוניברסיטאות העילית בארצות הברית החל בשנות השישים של המאה הקודמת. הדוגמה הבולטת ביותר היא אדוארד סעיד, שלימד באוניברסיטת קולומביה.
היכן הסטודנטים הערבים
הכותבים השונים מציינים כי המחאות באוניברסיטאות האמריקאיות הן אולי הגורם המשפיע ביותר על העלאת המודעות בארה"ב ובעולם לסבל הפלסטיני, אך יש להם גם ביקורת עליהן.
אבו-סיף מציין כי הבעיה המרכזית שבה העולם עוסק כרגע היא פשעי המלחמה של ישראל, שכמובן ראוי שייפסקו, אולם איש אינו מדבר על הזכויות הלאומיות של הפלסטינים. מרבית הצעירים האמריקאים והאירופים שמקימים אוהלים, נאבקים עם המשטרה ומוחים אינם עושים זאת למען הקמת מדינה פלסטינית וסיום הכיבוש אלא למען סיום הלחימה והסבל, הוא כותב.
לדבריו, הסטודנטים מזדהים עם הקורבן, אך לא בהכרח עם המטרה של הקורבן, שאותה לא בטוח שהם מבינים כהלכה. ישנו הבדל גדול בין קידום רעיון כמו חופש לפלסטינים לבין קידום הזכויות עצמן, ובתום המלחמה ועם ירידתו מהכותרות של הסבל הפלסטיני, ישנו חשש שיסתיימו גם הסולידריות והתמיכה הגדולה שזכו לה הפלסטינים באוניברסיטאות האמריקאיות.
א-שיאב מעירה כי הבולטות של מחאות סטודנטים במדינות המערב מדגישה את היעדרן הבולט באוניברסיטאות במרחב הערבי. לדבריה, הסיבות לכך הן כי דווקא הסטודנטים במדינות שממשלותיהן תומכות בישראל מרגישים צורך להתנגד בפומבי למדיניות ממשלותיהם; וכי במערב הסטודנטים יודעים שיוכלו להשתלב במנגנוני הממשל ולשנות את המדיניות, בעוד בארצות ערב האזרחים מדוכאים על-ידי השלטון, מנועים מלבקר אותו בחופשיות ואינם יכולים להשפיע עליו.
אבו-סיף מסכם את מאמרו באומרו כי יש לנצל את ההזדהות הקיימת עם הפלסטינים בעת הנוכחית לטובת קידום המטרות הפוליטיות שלהם, ולא להסתפק בהזדהות עם הפלסטינים כקורבן, שתישכח כשתשכך המלחמה.
נטע איפרגן כותבת ב"פרויקט אופק", מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת