שחרור ארבעה חטופים חיים במבצע צבאי בוודאי משמח מאוד, אבל ברור שהדרך להצלת 120 החטופים החיים והחזרת המתים שנותרו בשבי החמאס היא באמצעות עסקה. לצורך השגתה, על הגורמים בצמרת ממשל נתניהו לתמוך בה וללחוץ עליו.
חדשות 12 חשפו בחודש שעבר שבני משפחה של חטופים בעזה נפגשו עם ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), צחי הנגבי, שנזף והעליב אותם וגם הודה שלממשלת נתניהו אין תוכנית חילופית אם החמאס ידחה את הצעתה העדכנית לעסקה.
הנגבי הסביר שאינו מאמין שהממשלה הנוכחית תסכים לעצירת המלחמה בתמורה לשחרור כל החטופים, והוסיף שהדרך לשנות את המצב היא אם סקרים יוכיחו לממשלה שמבחינה פוליטית זה ישתלם לה. בתגובה לאמירת אחד מהמשתתפים "אז אנחנו אבודים", הנגבי השיב "נכון".
הנגבי אינו אחד מחברי הכנסת בספסלים האחוריים של הקואליציה, כגון טלי גוטליב וחנוך מילביצקי, שחוזרים ומתבטאים באופן מעורר חלחלה כלפי משפחות החטופים וחלקים אחרים מהציבור הישראלי. הנגבי הוא בעל תפקיד רשמי ועומד בראש המל"ל שנועד על פי חוק להציע סדר יום ונושאים לדיון וגם להכין חוות דעת שיסייעו לראש הממשלה ולקבינט לגבש עמדות. כלומר, לפחות באופן תיאורטי, הנגבי נמצא בעמדת השפעה בסוגיית החטופים בתוך החצר הביזנטית שנתניהו בנה סביבו.
והנה, למרות מעמדו הרשמי, הנגבי לא רק שאמר למשפחות החטופים שאין מוצא, אלא למעשה הודה שהוא עצמו הרים ידיים ומשלים עם המצב שבו החטופים יישארו בשבי בעזה עד למועד לא ידוע. מפליא כיצד הנגבי כראש המל"ל אינו מסוגל להבין שהפקרה של החטופים בעזה, לא רק שאינה מוסרית אלא גם פוגעת קשות בביטחון הלאומי. איך המדינה יכולה להמשיך להתנהל כאשר כל אזרח יודע שיופקר אם ייחטף מביתו על ידי ארגוני הטרור?
לעומת הנגבי, שנראה שלא מעניינים אותו החטופים מישראל אשר מעונים במנהרות בצדה השני של הגדר עם עזה, אימו גאולה כהן התנהגה באופן הפוך. היא נאבקה ללא מורא באוזלת היד של ממשלת בגין וממשלת הרוטציה בעניין חטופים יהודים שעונו ונרצחו במרחק כ-12 אלף קילומטרים מגבולה של ישראל, הגם שכלל לא היו אזרחים ישראליים ושרובם החזיקו בדעות פוליטיות הרחוקות שנות אור משלה.
כהן, כחברת כנסת וכחברת וראשת ועדת הקליטה והעלייה בכנסת, הייתה ממובילי המאבק בכנסת לשחרור אלפי היהודים שנחטפו, עונו וכ-2,000 מהם הועלמו על ידי החונטה הצבאית בארגנטינה. כהן סירבה להקשיב לטענות שעלו במשרדי ראש הממשלה, הביטחון והחוץ, וגם על-ידי חברי כנסת אחרים, לפיהן יש לפעול רק באופן "שקט", וניסו לסכל דיונים פומביים בעניין בכנסת באמצעות דחיקתם לוועדת החוץ והביטחון, שם הם התקיימו באופן חסוי.
"בעבר, כאשר יהודי היה נפגע בכל מקום בעולם, לא שאלנו לדעותיו, למה הוא נפגע, מה הוא חשב, באיזו מפלגה הוא היה. כל יהודי בכל מקום בעולם, בצפון ובדרום הזדעזע ורצה להגיש לו עזרה"
כהן לא חסכה בביקורת הפומבית שלה. בדיון במליאת הכנסת ב-20.2.1985, בעת שיצחק שמיר כיהן כשר החוץ, היא אמרה: "איפה קולה של ממשלת ישראל בעניין הזה? מדוע אינכם דורשים להעמיד את האשמים לדין? מדוע אינכם דורשים למצוא את הגוויות ולהביא אותן לקבר ישראל? עבירה גוררת עבירה בהכרח. העבירה הראשונה של משרד החוץ הייתה ההשתקה - לא לדבר בקול רם, לדבר בשקט. יש ויכוחים כמה נאמר וכמה דובר בשקט ואם נעשה הכל".
להבדיל מהנגבי שטען בפני משפחות החטופים בעזה שרק שינוי בסקרים יציל את יקיריהן, את כהן לא עניינו הסקרים או ההשתייכות הפוליטית של החטופים בארגנטינה. בדיון במליאת הכנסת ב-29.6.1983, בעת ששמיר היה שר החוץ ובגין ראש הממשלה, כהן אמרה:
"מה קורה לנו פה? מה קורה לנו היום? בעבר, כאשר יהודי היה נפגע בכל מקום בעולם, לא שאלנו לדעותיו, למה הוא נפגע, מה הוא חשב, באיזו מפלגה הוא היה. כל יהודי בכל מקום בעולם, בצפון ובדרום הזדעזע ורצה להגיש לו עזרה. ולא רק יהודי. כבת לעם היהודי אני אומרת: נביאי ישראל עמדו כאן בירושלים וזעקו חמס על כל עוול בעולם, על פשעי אדום ומואב, הם זעקו כיהודים. מה קרה לרגישות המיוחדת הזאת של כל יהודי ושל כולנו כעם יהודי?".
"אי-אפשר לעשות שום חישוב של נזק למדינה בלי לחשב באיזו מידה יהיה נזק לעם, והעם - אלה הם פרטים, אלה הם יהודים"
להבדיל מהנגבי, שנראה שחושב שטובת וביטחון המדינה מנותקים מטובת אנשי המדינה עצמם, כהן הבינה שהדברים כרוכים זה בזה ואמרה באותו הדיון במליאה, "קודם כל אומרים 'זה יזיק למדינה'. אנחנו כבר יודעים שהמדינה הזאת היא מדינה של העם היהודי. אי-אפשר לעשות שום חישוב של נזק למדינה בלי לחשב באיזו מידה יהיה נזק לעם, והעם - אלה הם פרטים, אלה הם יהודים".
אף שכהן לא הייתה בתפקיד בכיר כמו בנה, הדבר לא מנע ממנה לקדם את המאבק לשחרור החטופים בארגנטינה בתור חברה בוועדת העלייה והקליטה ובמיוחד בשנים שעמדה בראשותה. כך למשל, בדיון ב-16.5.1978, בעת שראש הממשלה היה בגין ושר החוץ היה משה דיין, כהן שהיתה ראשת הוועדה דרשה לקיים דיונים בנושא.
"משרד החוץ שלנו אומר שאסור להתערב בעניינים פנימיים, כי הרי הם לא נרדפים ונעלמים מפני שהם יהודים", היא הסבירה, "היהודים בארגנטינה מהווים 2% מהאוכלוסייה. יש טוענים שאחוז היהודים בקבוצות הגרילה שם מגיע ל-30% ו-40%. יהודים בסדר גודל של מאות נעצרים. כתובתם של רבים מהם אינה ידועה ורבים מהם מומתים. מדינת ישראל, כמדינה ציונית, צריכה לדאוג ליהודים אלה [...] הממשלה צריכה להחליט אם היא פועלת כאן גם באופן רשמי כממשלה ציונית".
חבר הכנסת רוני מילוא (ליכוד) הגיב לה, "אני בעד המשך הטיפול השקט בנושא של יהודי ארגנטינה, מסיבה פשוטה, אינני רואה על מה אפשר לנהל מאבק גלוי בנושא זה. יהודי ארגנטינה לא עלו לארץ כאשר יכלו לעלות, ואינני מאשים אותם. אינני משוכנע היום שאם תינתן להם הזדמנות לעלות, הם יעלו [...] האפקט של עבודה שקטה הוא גם יותר צודק ויותר יעיל".
חבר הכנסת שמואל רכטמן (ליכוד) אמר ש"חלק מהם שמאלנים", וכהן הגיבה לו "אבל הם יהודים". בזכות התעקשותה של כהן הוחלט לפחות לזמן את נציגי הממשלה לדיונים בוועדה.
במקרה של צחי הנגבי, בנה של כהן, נראה שהתפוח נפל רחוק מהעץ, לתוך תהום מוסרית.