בליל ה-29 באוקטובר 2023, שלושה שבועות אחרי טבח ה-7 באוקטובר, פירסם רה"מ בנימין נתניהו ציוץ שגילגל את האחריות למחדל הנורא לפתחו של הדרג הצבאי. "כל גורמי הביטחון, כולל ראש אמ"ן וראש שב"כ, העריכו שהחמאס מורתע ופניו להסדרה", צייץ והוסיף: "זאת ההערכה שהוגשה פעם אחר פעם לראש הממשלה ולקבינט".
הציוץ, שפורסם באישון ליל, נמחק למחרת לפני הצהריים והוחלף בהתנצלות: "טעיתי. דברים שאמרתי בעקבות מסיבת העיתונאים לא היו צריכים להאמר ואני מתנצל על כך. אני נותן גיבוי מלא לכל ראשי זרועות הביטחון. אני מחזק את הרמטכ"ל ואת מפקדי וחיילי צה"ל שנמצאים בחזית ונלחמים על הבית. יחד ננצח".
כעבור שבוע, ב-5 בנובמבר, מצא נתניהו אשם אחר בטבח: המחאה חסרת התקדים נגד ממשלתו, שפרצה בתחילת אותה שנה בשל ניסיון ההפיכה המשטרית. ראש הממשלה אמר את הדברים לעיתונאים בתדרוך סגור, לפני מסיבת עיתונאים. לאחר שהתפרסמו, הכחיש אותם נתניהו ופירסם ציוץ לפיו "חמאס פתח נגדנו במלחמה כי הוא רוצה להרוג את כולנו ולא בגלל שום ויכוח בתוכנו. חמאס טעה - ולכן יחוסל. רק יחד ננצח".
בנימין נתניהו: ציוץ שפורסם בטוויטר ב-29.10.2023 ונמחק כעבור כמה שעות (צילום מסך)
שני הציוצים מובאים על-ידי ד"ר נדיב מרדכי ממרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן וד"ר איה ידלין, מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, כדוגמא לטקטיקה מתוחכמת להעברת מסרים שבה נקט נתניהו לאחר פרוץ המלחמה.
מרדכי וידלין, במאמר בכתב העת האקדמי "מסגרות מדיה", מכנים טקטיקה זו "ממלכתיות של הכחשה סבירה", נתניהו משגר לחלל הציבורי את המסר הפופוליסטי והמסית אותו רצה להעביר, במקרה זה מסר המרחיק ממנו את האחריות למחדל שקרה באחריותו, ולאחר שהמסר נקלט הוא מוחק את המסר ומפרסם תחתיו מסר של חזרה לנורמה הפוליטית ה"ממלכתית", שכעת כמובן הפכה ממלכתית פחות.
מרדכי וידלין מראים במאמר כיצד בכל הקשור לשאלת האחריות על מחדל ה-7 באוקטובר, מעצב נתניהו את הנרטיב הציבורי - בין השאר באמצעות תיבת התהודה של תומכיו - עוד לפני שהמוסדות הרשמיים, כמו תחקירים וועדות חקירה מתחילים את פעולתם.
הכחשה סבירה: מסרים עמומים
ה"הכחשה הסבירה", שבה נקט נתניהו בציוציו, לפי מרדכי וידלין, משמעותה שימוש במסרים שאינם מפורשים, אלא משתמעים. כך מחליש נתניהו את הקשר בינו לבין המסרים שהוא משגר, והאחריות שלו עליהם הופכת עמומה ולא ודאית. "הפצת מסרים ברשת החברתית ומחיקתם לאחר מכן בידי שחקן פוליטי, במקרה הזה נתניהו, היא דוגמא מובהקת של 'הכחשה סבירה'", הם אומרים בשיחה עם "העין השביעית", "זהו כלי בידי מדינאי או פוליטיקאי להחלשת אחריותו הציבורית והפוליטית למחדל שלטוני או צבאי שמתרחש בתקופת כהונתו".
עבור פוליטיקאים, פרסום ברשת החברתית מאפשר להם לכונן ערוץ תקשורת ישיר עם הציבור ולעקוף את העיתונות הממסדית על מנגנוני הבדיקה והאימות שלה, אך יש לו גם חשיבות במספר רבדים נוספים: מדובר בזירה הראשונה והמיידית שבה מתעצב הנרטיב הציבורי (במקרה זה, בנוגע לשאלת האחריות והאשמה), עוד לפני שהתגבשו עמדות שונות בתקשורת. במקרה של משבר, במקביל לעלייה בצריכת התקשורת עולה גם צריכת מידע מהרשתות החברתיות והציבור הופך חדיר יותר למידע חלקי, מניפולטיבי ושקרי. בנוסף, התקשורת המסורתית עצמה מוזנת מהמדיה החברתית לצורך הסיקור המסורתי ויצירת הנרטיב.
נתניהו השתמש בדפוסים של הכחשה סבירה באמצעות הרשתות החברתיות בין היתר בשל האקלים הממלכתי ששרר מייד לאחר ה-7 באוקטובר, ושהקשה על הסטת האחריות ממנו והלאה בדפוסי הפעילות הרגילים שלו.
"לאחר הבנת ממדי הטבח וגודל האסון שפקד את ישראל ב-7 באוקטובר 23', המערכת הפוליטית דחתה את העיסוק בשאלת האחריות והתכנסה לנורמה של ממלכתיות, שהיא שם קוד לאחדות פוליטית והתעלות מעל מחלוקות סקטוריאליות ומפלגתיות - למטרת מיגור האיום שנוצר במהלך המלחמה", כותבים מרדכי וידלין.
נתניהו, שלא יכול היה לפעול לפי הנורמה הפוליטית השגורה אצלו, של האשמת אחרים והתנערות מאחריות, השתמש ברשת החברתית על מנת להפיץ מסרים מקטבים מבלי לעבור דרך המסננת "הממלכתית" של התקשורת, תוך שמבנה הרשת מאפשר לו לחזור בו או להפיץ את המסרים בצורה עמומה.
נתניהו, כותבים החוקרים, מנצל את "המרחב הבלתי פורמלי של המדיה החדשים כדי לעצב נרטיב מובחן וסותר, שמאוחר יותר גם יתקבע ויהפוך לתיבת תהודה לנרטיב שונה מזה ה"ממלכתי" בנוגע לשאלת האחריות למחדל". הדבר מתקשר גם לחרם הארוך והמתמשך שלו על העיתונות הישראלית, וסירובו להתראיין על-ידי עיתונאים ישראלים.
"ההכחשה הסבירה" מאפיינת את המערכת הפוליטית בישראל בעידן נתניהו, אך היא חלק מהאופן בו מנהיגים פופוליסטים ברחבי העולם פועלים ברשתות החברתיות, "בין השאר הודות למאפייניהן של סביבות מקוונות מקטבות", כותבים החוקרים.
האופי הפופוליסטי של "ממלכתיות ההכחשה הסבירה" שמייצר נתניהו בא לידי ביטוי ברטוריקת "אנחנו והם", מסימני ההיכר המובהקים של השיח הפופוליסטי האנטי-פלורליסטי. לפי נתניהו, יש להפריד בינו לבין הדרג הצבאי בכל הקשור לשאלת האחריות על כשלונות.
"ניתוח כזה גם מתקף את האפיון של הפופוליזם הישראלי ככזה שנסוב סביב סוגיות של ביטחון", כותבים נדיב וידלין, "וכולל הסטה של השיחה הפופוליסטית מדיון על הרפורמה במערכת המשפט ליחסים בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. דפוס התנהגות זה גם תואם ליחס העקבי של נתניהו כלפי התקשורת הממוסדת, יחס של התעלמות ואף דה-לגיטימציה, תוך ביכור פלטפורמה חברתית מקוונת על חשבון תפקידה של התקשורת הממוסדת".
בפרטיקה של שיגור מסרים מקטבים והתכחשות אליהם, פונה נתניהו לקהל מרובד, כך שלא ידחה את חלקו ואת חלקו האחר ירתום להדהוד המסר המקטב - תוך כדי שהוא מסמן מחדש את גבולות השיח הלגיטימי. "ההתנערות מאחריות הופכת כפולה", מסכמים החוקרים, "הן אחריות למחדל עצמו והן אחריות לשיח המקטב הנוצר אגב ניסיון לניהולו".