חיטה חרוכה
החיטה צומחת שוב בין דפי העיתונים לרגל חג השבועות: מאחורי ידוען אנונימי ב"ידיעות אחרונות", בחבילות גדולות בציור של ערן וולקובסקי ב"הארץ", בשדה של כפר-עזה במוסף החג של "מעריב", במערום גבוה מאחורי האימהות הטריות של הקיבוץ שספג את אחת הפגיעות הקשות ביותר ב-7 באוקטובר, שמצטלמות עם התינוקות ל"ישראל היום".
תצלום קטן ובלתי חגיגי שנדפס במוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות" מציג ערימת חבילות חציר עולה באש מתחת לסככה שקרסה בקיבוץ עלומים, בשטח הרפת, שם נטבחו ונחטפו כ-30 עובדים תאילנדים.
ישראל בכלל מייבאת את רוב החיטה שלה, אבל סמל זה סמל. ההכלאה בין חג הקציר (או החלב, תלוי בעדה) והמלחמה שעדיין ניטשת בדרום ובצפון, הוליד גליונות חג חריגים. מערכות העיתונים שלחו כתבים להביא קולות של חקלאים שנשארו כמעט לבד ביישובים שפונו מתושביהם. התוצאה היא שילוב בין תמונות פסטורליות של איכרים בשדות, ולצדן עדויות לתופת כמו מכון החליבה החרב של קיבוץ עלומים ותצלום של רפתן מניר-יצחק נושא עגל צעיר על רקע קיר חרוך.
"ענף החקלאות חווה מאז 7 באוקטובר את המשבר החמור בתולדותיו. חקלאים ועובדים רבים נרצחו, נפצעו ונחטפו, שטחים נרחבים הוכרזו שטח צבאי סגור ולא ניתן לעבוד בהם, שטחים נוספים עלו בלהבות, המוני פועלים זרים עזבו את ישראל וגרמו למצוקת כוח אדם", כותב דרור פויר במוסף החג של "ידיעות אחרונות".
"רבים מהאנשים שפגשנו איבדו כל מה שכואב לאבד; בני משפחה, חברים, בית, פרנסה. ועדיין, עם כל האבל, הקושי, הפחד, התסכול והכעס הם לא מוותרים ולא נכנעים, יוצאים בכל בוקר לעבוד בשדה, במטע, בלול, ברפת, בחממה, בדיר ובפרדס, על הגבולות, לא פעם תחת אש, לא פעם בין כוונות, וממשיכים לספק לנו תוצרת טרייה, לסמן בגופם את גבולות המדינה שהפקירה את הקצוות ולהראות לכולנו מהי נחישות מבלי לעשות מזה עניין גדול".
גם קים לגזיאל מ"דה-מרקר" יצאה למסע בין חקלאים. "כן, מדאיג אותי שאנחנו על הגבול", אומר לה יוגב צדוק, כורם ממושב קדש-ברנע. "אם הלחימה ברפיח תוביל לפריצת הגדר שם, מאות אלפי אנשים יגיעו לפה וינסו להיכנס. אבל אנחנו אופטימים שזה לא יקרה. שלא נברח כמו שברחו בעוטף".
פר, פרה וטנק צה"לי ישן. רמת הגולן, דצמבר 2023 (צילום: מיכאל גלעדי)
בהמשך מצפינה לגזיאל לקיבוץ ניר-עוז, שכמאה מאנשיו נרצחו או נחטפו. "התלם האחרון של ניר-עוז לא מעובד. אנחנו מתקרבים כמה שניתן לתלם שלפניו, שנזרעו בו בוטנים. בקצה התלם האחרון עומדת סוללת אדמה, ועליה טנק. טנק נוסף עוקף אותנו ודוהר להצטרף אליו. מולנו מערכת 'רואה-יורה', ה'עיניים' של התצפיתניות, שמזכירות לכולם את הספרים שעוד ייכתבו על הזלזול בהתרעות שלהן", היא כותבת.
המארח שלה בניר-עוז הוא עמית גורן. "במשך שלושה-ארבעה חודשים בכלל אי-אפשר היה להגיע לתלם האחרון. בזמן הזה, שדות שלמים נהפכו למחפורות ושטחי כינוס של תותחנים. אנחנו משקמים את הקרקע, אבל יש מי שאומר שהאדמה כבר לא תחזור להיות מה שהיתה", הוא אומר לה.
"אני מודה לו ומתנצלת אם העצבתי אותו בשיחה", כותבת העיתונאית, "והוא עונה: 'זה בסדר. באתי עצוב מהבית'".
"הצבא אומר שאפשר לעבוד עד הגדר", אומר ראובן ניר מקיבוץ מפלסים לדרור פויר מ"ידיעות אחרונות". "זו היהירות של הצבא. כמו שאמרו לנו שמקימים מכשול לא עביר. והכל קרס. אבל לך תשכנע אדם לעבוד על הגדר. אנשים אומרים, 'לא נלך למות בשביל צינור פלסטיק'. זאת המציאות. החקלאות היא בנפשנו, אבל יש גבול".
שירה ספיר מ"גלובס" מראיינת רפתנים. אחד מהם הוא ראובן אשרניצקי, שמנהל את הרפת המשותפת של הקיבוצים רעים וחולית. "ב-7 באוקטובר נחטפו מהרפת עובדים תאילנדים וארבעה בני משפחה מרהט. האב יוסף אלזיאדנה ובנו חמזה עדיין מוחזקים בשבי חמאס", כותבת ספיר. "כולם בטראומה", אומר הרפתן. "לפעמים אני באמת שואל את עצמי מה אני צריך את זה. בעוד חצי שנה אני בן 69. עצוב פה, ואין כמעט אנשים. אבל האמת, אני אוהב את זה".
"אנחנו מרגישים כאילו אנחנו הדרום שלפני המלחמה", מתריע שרון מאירי, לולן מהגליל העליון, בשיחה עם עידן אבני מ"ישראל היום". "הצבא לא עושה כלום", מוסיף בתסכול חקלאי אנונימי, "בצד השני באור יום אלפים באים להשתתף בהלוויה ליד הגבול, ואנחנו קוברים בלילה עם פנס של טלפון. אנחנו רק מתגוננים".
אייל לוי, בכתבה אחרת שמתפרסמת ב"ישראל היום", משוחח עם עובדים בענף החלב. "אנשים שואלים, 'את לא מפחדת?'. בטח שאני מפחדת, אני בן אדם נורמלי, אבל זה הבית שלי, למה אני צריכה לעזוב אותו?", אומרת לו אניה סמירנוב, עולה ותיקה מאוקראינה שעובדת עם העגלים של רפת כפר-בלום. "מצד שני, יש כאן תושבים שכבר לא בטוחים שהמדינה לא תעזוב אותנו. זה הקטע. יש חשש שבסוף המדינה תשים פס ותגיד: 'המקום הזה אבוד'".
סימן מטרים
"לחימה קשה ברפיח", מודיעה באניגמטיות הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", רמז שצרכני התקשורת בישראל כבר יודעים לזהות כאיתות על הרוגים מקרב חיילי צה"ל שדבר מותם טרם פורסם.
"קרבות קשים בדרום הרצועה", מודיעה כותרת זעירה שנפרשת לרוחב שער "מעריב". הכתב הצבאי הטרי, אבי אשכנזי, מוסר דיווח יבש על התקדמות הכוחות וסיכום של דיווחים זרים על המבצע המוצלח לחילוץ ארבעת החטופים ביום שבת. שום דבר בדיווח שלו לא מזכיר את הקרבות ה"קשים" מהכותרת.
כלי רכב צה"ליים שועטים בקרבת הגבול עם רצועת עזה, שלשום (צילום: חיים גולדברג)
בדיווח של "ידיעות אחרונות", להבדיל, כותבים על "התנגדות עזה" ברפיח ומצטטים בעמימות דיווחים של סוכנות ידיעות שמזוהה עם חמאס על "עימותים קשים" בקרבות במרכז העיר הפלסטינית.
ומה לגבי הצד הישראלי? יואב זיתון, מאיר תורג'מן ועינב חלבי מוסיפים עוד רמז: "העמימות סביב פעולת אוגדה 162 ברפיח מתאפיינת גם במיעוט מידע שצה"ל מוציא לגביה: בניגוד ליתר האזורים ברצועה שבהם צה"ל תמרן מאז סוף חודש אוקטובר, עד כה לא הוכנסו, באופן חריג, תקשורת ועיתונאים לפעולה ברפיח כדי להתרשם מקרוב מהמבצע ולשוחח עם המפקדים".
הבוקר הודיע צה"ל על מותם של ארבעה חיילים בפיצוץ של בניין ממולכד ברפיח.
עוד כותרות ראשיות
הכותרת הראשית של "מעריב" היא "דוחפים לעסקה". "נמשך הלחץ על חמאס לקבל את התנאים שהציעה ישראל להפסקת הלחימה", נמסר לקוראים. כמו בעיתונים אחרים, גם ב"מעריב" מצטטים דיווח אמריקאי שלפיו בבית הלבן מנסים להגיע לעסקה עצמאית עם חמאס שבמסגרתה ישוחררו חמישה חטופים בעלי אזרחות אמריקאית.
ב"הארץ" הכותרת הראשית מפנה לטור הפרשנות של עמוס הראל, שמתמקד הפעם בהיבטים הפוליטיים של המלחמה. "נתניהו מִסמס את הסיכוי לעסקה עם חמאס והחמיץ את הרכבת הסעודית לטובת הברית עם הימין הקיצוני", נכתב שם. הטור נחתם במשפט "יותר ויותר נראה כי מבצע החילוץ ההירואי של החטופים בשבת סיפק רק הפוגה קצרה בתוך מציאות שמורכבת בעיקר מחדשות לא מעודדות".
פרשת רגב
"פרשת רגב: נפתחה חקירה בחשד למרמה והפרת אמונים", מדווחים בשער "הארץ". ההחלטה לפתוח בחקירה בעקבות תחקיר "המקור" על שרת התחבורה מירי רגב וכוורת היועצים שלה פורסמה אתמול בהודעה רשמית של המשטרה, אבל רק ב"הארץ" חשבו שמדובר בהתפתחות חשובה מספיק כדי להבליטה בשער. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" דחקו את הדיווחים לעמודים הפנימיים, ולא צירפו להם הרחבות, פולו-אפים עם מידע חדש או טורי פרשנות.
"מחזה כמו זה שנראה אתמול בבוקר במשרד התחבורה בירושלים לא נראה שנים", מדווחים מאיר תורג'מן ודן רבן ב"ידיעות אחרונות" – אבל לא מצליחים לשכנע את העורכים, שדחקו את האירוע החריג לעומק העיתון והקצו לו את השטח הקטן ביותר מבין ארבעת היומונים. זוהי החלטת עריכה טבעית בעיתון שבעל הבית שלו, נוני מוזס, עומד לדין על חלקו בפרשת שחיתות שלטונית אחרת. שמו של רביב דרוקר, שחתום על התחקיר, כלל לא מוזכר.
"התחקיר חשף לכאורה איך לשכת השרה העדיפה משיקולים פוליטיים אישיים של השרה יישובים שראשיהם סייעו לה בפריימריז", מזכירה ניצן שפיר ב"גלובס", בידיעה שמקבלת הפניית שער. "התחקיר גם הציג כי משאבים הוקצו בניגוד לעמדת גורמי המקצוע, תוך הצגת מצג שווא כי אלו תמכו בכך. כך, רגב קבעה שמדיניות מסוימת היתה בהמלצת גורמי המקצוע כאשר לא היתה המלצה כזו".
שרת התחבורה מירי רגב עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מליאת הכנסת, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל)
בכל הדיווחים מציינים שבשלב זה לא ברור אם רגב עצמה תיחקר כחשודה. ל"ידיעות אחרונות" מתפלקת כותרת הגג "רגב צפויה להיחקר", אבל בידיעה עצמה התחזית הזאת מסויגת. אסף זגריזק, כתב התחבורה של "גלובס", לוקח את הפרשה עוד צעד קדימה. "אף שרגב האשימה את דרוקר בשקרים, התנהלותה מעידה שהיא דווקא נערכה לאפשרות שתיפתח כנגדה חקירה", הוא כותב בטור פרשנות.
"היא שכרה את שירותיו של עו"ד עמית חדד (שמייצג את ראש הממשלה בנימין נתניהו במשפט הפלילי המתנהל כנגדו), משרד התחבורה הזמין בהנחייתה בדיקת האזנות בטלפונים שבלשכתה, וכן החל לקדם פגישות עם רשויות לבנות", מוסיף זגריזק. "רשויות לבנות", חלק מ"שיטת הרמזור" של רגב, הוא הכינוי שהוצמד לרשויות שלעומדים בראשן אין השפעה על תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד, ועל כן רגב התעלמה מהן והזניחה אותן.
לפי התיאור של זגריזק, הפיכתה של רגב לחשודה רשמית היא רק עניין של זמן. "החשדות נגד רגב הן לא רק ביחס לעבירות על-פי טוהר המידות [כך במקור] אלא גם שיבוש מהלכי משפט, וההליך הפלילי יבהיר היכן עובר הקו בין עסקנות פוליטית ובין מרמה והפרת אמונים. ועד אז, לדעתי, ראוי שמעשים אלו יוקעו מהנורמה הציבורית; רגב לא כשירה עוד לקבל החלטות במשרד התחבורה, שכן הן צבועות בצבעי הרמזור – שאסור שמקומו יהיה במוקד קבלת החלטות שמשפיעות על הציבור ובטיחותו".
בסוף הטור מובאת תגובה מטעמה של רגב. לדברי זגריזק, אנשיה "מכחישים שבוצעה בדיקת האזנות בלשכה" וטוענים ששירותיו של עו"ד חדד נשכרו כדי להגיש נגד דרוקר תביעת דיבה.
עוד כותרת ראשית
"אישור חוק הגיוס: אור ירוק למריחת זמן", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום". כמו שאר העיתונים, גם "ישראל היום" ירד לדפוס לפני ההצבעה עצמה (שבה אושר החוק בקריאה ראשונה ברוב של 63 תומכים מול 57 מתנגדים), אבל כפי שיודע כל עיתונאי שעבד בעיתון מודפס – כדי להישאר רלבנטיים לפעמים צריך להמר.
העיתון של מרים אדלסון, שפעם היה השופר של נתניהו, יוצא נגד המהלך ומקצה לכך את הנדל"ן המערכתי היקר ביותר. אפילו טור הפרשנות של יהודה שלזינגר, בדרך כלל להקת מעודדות של איש אחד, נוזף בממשלה, ש"בוחרת להנציח את חוסר השוויון", ומקונן על "הצביעות של נבחרי הציבור שלנו".
איך יודעים ש"ישראל היום" לא באמת הפך לעיתון ביקורתי, כזה שמעוניין שלביקורת שהוא מפרסם יהיו שיניים והשפעה? בשער ובכפולת העמודים הפותחת כלל אין תמונה של נתניהו, ולא של השותפים הקואליציוניים שחוק הגיוס אמור לשרת. בטור הביקורתי של שלזינגר השם "נתניהו" כלל לא מוזכר. מי שיחפש טוב-טוב ימצא אותו בידיעה החדשותית של אמיר אטינגר, שנדחקת לתחתית הדף.
כלל אצבע בעיתונות: כל עוד אין פרצוף ושם, אף אחד לא אשם.
פרשת בן-גביר
ב"הארץ" מקצים הפניית שער בולטת לתחקיר של כתב המשטרה יהושע בריינר. הכותרת: "'השר מטיל אימה, הארגון הזה נכבש': כך הצליח בן-גביר להשתלט על המשטרה". בריינר מביא שלל ציטוטים שממחישים את ההשתלטות המהירה השר הכהניסט על הארגון החולה ממילא שנמסר לו עם הקמת הממשלה, ובמהדורה המקוונת של העיתון גם מצורפת גלריית תמונות של הקצינים הבכירים שהפכו לעושי דברו.
החלק המעניין ביותר בתחקיר נוגע לאופן שבו איתמר בן-גביר מצליח להחדיר את "רוח המפקד" לתודעת הקצינים, שברגיל אמורים להיות מוגנים מפני התערבות מצד הדרג הפוליטי. "על-פי חוק, בן-גביר אמור לאשר כל מינוי מדרגת סגן ניצב ומעלה", כותב בריינר. "מאחר שמדובר במאות קצינים בשנה, נהגו קודמיו בתפקיד להתמקד בדרגות הבכירות ביותר. לא בן-גביר. השר הבין כי השפעתו על הקצינים הממונים יכולה להיות גדולה בהרבה אם יראיין את המועמדים בעצמו.
איתמר בן-גביר עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מליאת הכנסת, דצמבר 2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)
"השאלות שלו חרגו מהנהוג. 'איך תיישם את המדיניות שלי?', שאל למשל את אחד הקצינים הבכירים יותר. אבל בן-גביר התעקש לשוחח גם עם זוטרים. כך למשל הוא ריאיין אפילו קצינים בדרגת רב-פקד (דרגה המקבילה לרב-סרן בצבא), המועמדים לסגן-ניצב. 'זה ניסיון שלו להראות לכל הקצינים במשטרה מי באמת המפכ"ל, ומי הבוס', אומר בכיר במשטרה, 'ולאיזו רוח הוא מצפה מהקצינים גם בדרגות זוטרות ובתפקידים לא מרכזיים'".
הבוקר, עם פרסום התחקיר, העניק בן-גביר לעמיתיו הפוליטיקאים שיעור בפופוליזם. "כשבעיתון 'הארץ' מוטרדים, אני רגוע שאני עושה עבודה טובה", צייץ. בריינר, בתחתית הכתבה, ציין ש"מלשכת השר לא נמסרה תגובה עניינית".
שחיתות ומורשת
כתבת השער של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", היא ראיון עם המיליארדר הישראלי-אוסטרלי פרנק לואי. בגיל 93 הוא מתיישב לשיחה בסגנון "חיים שכאלה" עם כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן. הראיון נוטף דבש, רגשני ומחניף, ומדגיש את דמותו כמצליחן חדור יידישקייט שמרבה לתרום למטרות ציבוריות.
ללואי, מציינת חן, אין עסקים בישראל. אז למה שמו נשמע מוכר? הסיבה היא כמובן מעורבותו באחת הפרשות הפליליות של אהוד אולמרט, פרשת בנק לאומי.
לואי היה חבר בקבוצת משקיעים שביקשה לרכוש את מניות הבנק בעשור הראשון של המאה ה-21, בנקודת זמן שבה נשלט בידי המדינה. אולמרט, שהיה אז שר האוצר, היה מעורב במכרז – ובמקביל ניהל קשר ישיר אך בלתי רשמי עם לואי ושותפיו. על-פי החשד שנחקר, אולמרט ניסה להטות את ההליך למענם ונגד האינטרס הציבורי.
התיק הפלילי אמנם נסגר, אבל עתירה לבג"ץ חילצה מהשופטים ביקורת נוקבת על אולמרט. "המצב שבו מעגלים משפחתיים וחבריים משחקים בערבוביה, כאשר על הפרק עומדת מכירת נכסי מדינה שבשוויים ובמשמעותם ליציבות המשק אין להקל ראש, אינו תקין. בהתנהלות שתוארה יש יותר מטעם לפגם", כתבה על אולמרט שופטת בית-המשפט העליון דאז עדנה ארבל.
ראש הממשלה אהוד אולמרט מעיין בגיליון של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", במהלך טיסה במסוק בדצמבר 2008. לצדו השרה דאז רוחמה אברהם-בלילא (צילום: משה מילנר, לע"מ)
קוראי "ידיעות אחרונות" שזוכרים את האפיזודה הזאת ודאי יופתעו להיווכח שהיא כלל לא מקבלת ביטוי בכותרות הראיון, לא בציטוטים המודגשים ואפילו לא בכיתובי התמונות. מי שיצללו פנימה ויקראו את כל הטקסט יגיעו בשלב מסוים לפסקת כסת"ח שהופכת את פרשת השחיתות על ראשה וממסגרת אותה כעוול שנעשה למשקיע הפוטנציאלי.
"לואי תורם הרבה לישראל, אבל הוא לא משקיע בישראל, אחרי שנכווה מנסיון השקעה לא מוצלח לפני כ-20 שנה", טוענת חן. המרואיין, חבר אישי של אולמרט עד היום ובעל הון ממולח, מתואר כדמות פסיבית שנקלעה לפרשה במקרה. "ב-2005 הוא נענה, יחד עם המו"ל ואיש הנדל"ן האמריקאי מורט זוקרמן, להמלצת ידידו אהוד אולמרט, אז שר האוצר בפועל, לקנות מהמדינה את גרעין השליטה בבנק לאומי. העסקה לא יצאה לפועל, אבל הסבה לו עוגמת נפש רבה", כותבת חן.
מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס (צילום: אורן פרסיקו)
את הקוראים הוותיקים של "ידיעות אחרונות" זה לא צריך להפתיע: העיתון של נוני מוזס אִתרג את אולמרט ואת עדת אנשי העסקים שנקשרה בפרשיותיו לכל אורך הדרך. מוזס סיפק לאולמרט סיקור מיטיב, לא פעם ברמות גרוטסקיות, וגם קיווה להרוויח משהו מבעל הברית: הטבות במיליוני דולרים באמתלה של השקעה בתעשייה בגליל. הסיפור המלא פורסם כאן במסגרת "שיטת 'ידיעות אחרונות'", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בקבוצת מוזס.
מה יש ללואי להגיד על כך כעת, כשפרשת בנק לאומי כבר התיישנה ואיש לא יחלום לפתוח מחדש את החקירה? מה דעתו על ההתפתחויות שחלו אחריה, כשבית-המשפט נתן חותמת רשמית לשחיתות של אולמרט, חברו, ושלח אותו לכלא? והאם הוא רואה קשר בין השחיתות של אז לשחיתות של היום?
ב"ידיעות אחרונות" לא מציגים לו שום שאלה בנושא. שושנה חן רק שואלת בזהירות אם החלטתו לא להשקיע במשק הישראלי קשורה ל"כוויה של עסקת בנק לאומי". לואי מתחמק. "רצינו וזה לא עבד", הוא מורח, "הכסף לא מוביל אותי ולא הוביל אותי מעולם, אלא ההצלחה". המראיינת ממהרת להמשיך הלאה ומהללת את העשייה הפילנתרופית של המרואיין.
פרנק לואי הוא לא רק פרשת השחיתות שבה היה מעורב לפני עשרים שנה. בגיל 93 יש הצדקה מלאה להזמין אותו לראיון שבו יתבונן אחורנית ויסכם את חייו. אבל דווקא בגלל גילו, זאת גם ההזדמנות המושלמת לחקור אותו סוף-סוף על פרשת השחיתות ההיא – ואם הוא מסרב לענות, לציין זאת בהדגשה ובאופן שיאותת לקוראים שיש לו מה להסתיר.
במקום זה, שושנה חן ו"ידיעות אחרונות" סיפקו למיליארדר עוד גזיר עיתון סטרילי שניתן יהיה לעבד בקלות לידיעות החבצלת שיפרסמו כשילך לעולמו.