כמו רבים בישראל, גם אני נצמדתי למסך הטלוויזיה אתמול בצהריים וצפיתי בהתרגשות רבה בהגעתם של ארבעת החטופים: נועה ארגמני, שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר שחולצו מהשבי בעזה. ההתרגשות והשמחה על הבשורות הטובות נראו על פניהם של מגישי החדשות, ובחדשות 12 ערד ניר לא הצליח לעצור את הדמעות ובקושי היה מסוגל לדבר.

על המסך נראו שידורים חיים של החגיגות מחוץ לבית החולים תל-השומר, לשם הובאו המשוחררים; ראיונות מרגשים עם חברים וקרובי משפחה ואפילו סרטונים של מצילים בחופים שכרזו על הבשורה המשמחת לצהלת כל הרוחצים בחוף.

מד הרגש כבר היה בשיאו, לא היה שום צורך - עיתונאי, לאומי או אחר - להגביר עוד ועוד. אולם לעורכים בערוצי החדשות זה לא הספיק. הם היו חייבים להפוך את הסיקור החדשותי הראוי למופע מציצנות, ולרתום את האושר והסולידריות האותנטיים למפגן יחסי-ציבור של פוליטיקאי אחד.

נועה ארגמני, בחורה צעירה שחולצה בהפתעה גמורה לאחר שמונה חודשים בשבי צולמה ללא הפסק מהרגע שנחתה בתל השומר. לאחר התיעוד המרגש של המפגש בין נועה לאביה, המצלמות המשיכו ללוותה גם בתוך בית החולים, ולצלם אותה משיבה לשיחות טלפון של נשיא המדינה וראש הממשלה.

צפיתי בבחורה הצעירה הזאת יושבת בהלם, אולי עוד לא מעכלת שהיא חופשיה, וכל כך ריחמתי עליה. בחורה, שאין לדעת מה עבר עליה בתופת שהיתה שבויה בה, ולא ניתנת לה ולו דקה אחת של פרטיות, לנשום, לבכות, להתפרק, לנוח, לעכל. להתאחד עם משפחתה.

במקום זה, דוחפים לה מצלמות לפנים ואורבים לה בבית החולים איכילוב אליו הגיעה לפגוש את אמה הגוססת מסרטן. אם לא די בכך, עוד מנהלים דיון באולפן על מצבה הרפואי הפרטי. בחדשות 13, הילה אלרואי, ראש דסק הבריאות, משוחחת עם מגישת המשדר לוסי אהריש ואומרת: "אחת השאלות ששאלו אותי היא אם נועה ארגמני בהריון, והיא לא נראית בהריון. חייבים להגיד את זה". באמת חייבים? בכל סיקור עיתונאי יש מימד של חדירה לפרטיות, אבל ברגע שלסיקור אין ערך חדשותי הוא הופך למציצנות בלבד.

רה"מ נתניהו מחבק את החטופה ששוחררה מהשבי, נועה ארגמני, צילום מסך מאחד הסרטונים ששיחררה לשכת ראש הממשלה

הרובד השני בו התקשורת פגעה אתמול בפרטיות המשוחררים שלא לצרכים חדשותיים הוא בהתמסרות לצרכים הפוליטיים של נתניהו, שמיהר לנצל את הרגע המשמח אך גם מאוד קשה הזה, לטובת יחסי הציבור שלו.

נתניהו, שלא מצא לנכון לבקר או אפילו להתקשר למשפחות שאיבדו את יקיריהם שנחטפו, מיהר לבית החולים להצטלם עם המשוחררים הטריים. אפילו את השיחה עם ארגמני מיהר להקליט ולשלוח לתקשורת.

מבחינת נתניהו, היתה זו הזדמנות לרכב על גל ההצלחה של המבצע הצבאי ההירואי ולסמן לציבור כי הוא האחראי. משום מה, האחריות של נתניהו מוגבלת להצלחות והישגים בלבד. מילא, זה נתניהו. בגילו הוא כבר לא ישתנה. אבל מדוע התקשורת החופשית בישראל מאפשרת לראש הממשלה לנצל אותה, ולנצל באופן ציני את החטופים המשוחררים, שנדרשו לשבת ולדבר ולהצטלם עם ראש הממשלה, עוד בעודם בבית החולים שעות ספורות מרגע שחרורם.

איזה ערך חדשותי או ציבורי סיפק התיעוד הזה? האם הוא מצדיק את הפגיעה  בפרטיותם של מי שלפני רגע יצאו מהתופת וכבר נדרשים להיות ניצבים במשחק פוליטי יחצני?

בעבודה עיתונאית קיים תמיד הקו הדק המפריד בין זכות הציבור לדעת והזכות לפרטיות. אתמול חצו ערוצי החדשות את הקו הזה. פעם אחת בשם סיפוק יצר המציצנות ותאוות הרייטינג. בפעם השנייה בשם קידום ענייניו של נתניהו.