"שיחות עם בכירים במערכת הביטחון בשבועיים האחרונים מעלות עוד ועוד סימנים כי פניה של ישראל לכישלון רב-מימדי מפואר", כותב עמוס הראל מתחת לכותרת הראשית של "הארץ". "אנו תקועים בכל הזירות, והגדולה שבהן – מול חיזבאללה – עומדת לפני סכנת התלקחות כוללת. הפעילות הצבאית ברצועה גובה מחיר מחמאס אך אינה מקדמת ניצחון במלחמה".

הראל כותב על ההסלמה בצפון, שריפות הענק והחיילים ההרוגים והפצועים, ועל הצמרת המדינית והביטחונית ששוקלת "להגביר במידה ניכרת את המתקפות על חיזבאללה". "המצדדים בכך עדיין אינם מצליחים להסביר מדוע הם חושבים שחיזבאללה יירתע בהכרח, ולא יסיק דווקא שישראל עדיין מבלפת ולכן אפשר להמשיך ולתקוף אותה בלי להוביל למלחמה", הוא כותב.

"כמה משרי הליכוד והימין הקיצוני מבקשים ללכת רחוק יותר ולפתוח במתקפה כוללת על חיזבאללה", ממשיך הראל, "בשבוע שבו צוין יום השנה ה-42 לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הכושלת, נדמה שהאנשים הללו לא למדו דבר מהניסיון הישראלי הראשון להשליט סדר חדש בלבנון. לחלק מהם דחוף כעת גם להפציץ את איראן, ולשים סוף לאיום הגרעיני המתפתח משם. ברור לחלוטין שאין להם שמץ מושג על מצבו ויכולותיו האמיתיים של צה"ל.

"ישראל עשויה למצוא עצמה במלחמה בלי לגיטימציה בינלאומית (שהתפוגגה אחרי טבח 7 באוקטובר, לנוכח ממדי ההרס וההרג שחוללנו בעזה), בלי תמיכה אמריקאית נחרצת ועם צבא שחוק ועייף, הנאבק לקיים אספקה סדירה של חימוש וחלפים. [...] משלחת ישראלית ביקרה השבוע בוושינגטון כדי לדון במשבר שנוצר סביב החלטת ביידן לפני כחודש לעכב משלוח של פצצות מדויקות. במשרד הביטחון מדברים על התקדמות חיובית, אך הבעיה טרם נפתרה. גם במגעים לעסקה נראה שאין תזוזה".

הערה

"פולישוק גאון לעומת שרים וח"כים היום" (כותרת ראיון עם השחקן ששון גבאי, "ידיעות אחרונות").

בדרך לניצחון המוחלט על מדינת ישראל

שמונה חודשים לתוך המלחמה, שנה וחצי לתוך שלטון ממשלת נתניהו השישית, אין ספק כי מדינת ישראל נחטפה. אוסף של חדלי אישים, הוזים ומושחתים מוביל אותה לחלום בלהות של מלחמת נצח רב-חזיתית, בידוד בינלאומי – פוליטי, אקדמי וכלכלי – חסר תקדים, מיתוג של מדינת פשע, יוקר מחיה בלתי ניתן לעצירה, בריחת אזרחים, הידרדרות בביטחון הפנים, החינוך, הבריאות והרווחה, קעקוע הרסני של השירות הציבורי, איראן על סף פצצת אטום וחברה מפולגת ומקוטבת.

עם ישראל הצליח להגיע בשנות התשעים, בהקרבה, כישרון ומסירות אדירים, להסכמי שלום עם שתי אויבות מושבעות והליך מדיני עם הפלסטינים, שיצרו שגשוג כלכלי וחברתי שאי אפשר היה לדמיין קודם לכן, פתחו את המשק הישראלי לעולם והפכו אותנו למדינת עולם ראשון. אותו עם ישראל מסר את המדינה לידיו של מגלומן חסר מצפון שדירדר אותה למצבה הנוכחי. מוחרמת, מפסידה, משוסעת.

במשך שנות דור התנדבה ישראל לשמש זירת ניסוי לרעיונות של בנימין נתניהו ומי שהם כעת שותפיו: גזענים, חרדים ומי שמתרגלים סוג חדש והרסני של אורתודוקסיה דתית כפיינית. השאיפה לשלום ולנורמליזציה הוקעה כהזיה מסוכנת והחליפה אותה התובנה לפיה כל מה שאי אפשר לפתור בכוח צריך לפתור ביותר כוח. מנתניהו ועד בן-גביר, ישראל התאהבה בסוג של גבריות כוחנית שמשלבת ביד-אומן בכיינות קיצונית עם בריונות כדרך חיים.

במשך שנות דור הכפיף נתניהו את ישראל לדוקטרינת הדחייה: מדוע לטפל בבעיה היום כשאפשר במקום זה להסית, לתעתע ולהאשים אחרים ולא לטפל בה אף פעם. כך הגענו למצב בו אבדה ההרתעה של הצבא החזק במזרח התיכון, שתחת הנהגתו של נתניהו התאבן, נחלש וסורס יחד עם שאר מוסדות המדינה.

בכלל, נתניהו נלחם במדינת ישראל באמצעות נטייה עקבית להפוך מוסדות לבלתי מתפקדים על-ידי מינויים לא מתאימים והנצחתם של ממלאי מקום, והשיק את הקמפיין המוצלח בתולדות המדינה, להרס תדמיתה של מערכת המשפט ואכיפת החוק והפיכתו של מותג הימין למקלט למושחתים ועברייני מין. על הדרך הוא גם יצר יקום תקשורתי מקביל, שלידו התקשורת הרקובה שלנו נראית כמו קורס בתקנון האתיקה העיתונאית.

את הניתוח הזה לא תקראו בכותרות ראשיות בעיתוני השבת. יש עדיין כמה עיתונאים אמיצים, יש את "הארץ" ו"דה מרקר", אבל רוב העיתונאים במדינת ישראל חלשים מדי, מפוחדים מדי, לכודים באשליית מה שהפך לנורמליות או מתפרנסים בפועל ממכונת הביביזם.

יש את מי שכותב בבוטות על נתניהו, כמו יוסי ורטר, סימה קדמון או בן כספית. קדמון כותבת ב"ידיעות אחרונות" שהיה מושחת כשביבי עוד ראה חיילים בריטים בירושלים, כספית מתפרנס מהופעות משותפות עם ינון מגל ועמית סגל, ואילו ורטר כותב ב"הארץ" שפונה לאלקטורט הולך ונעלם.

ובכלל, מה זו הקיצוניות הזו? מה זה הקצף על הפה? מי ירצה לקרוא דברי תוכחה ולהסתכל במראה כל כך לא מחמיאה? מי רוצה להיחשב "חמוץ", להיות מואשם ב"תבהלה" ולהיות ממותג כ"אל-ג'זירה"? מי רוצה שעדר החזירים המכורים לקוק ולהטרדת מלצריות השולטים במכונה ברשתות החברתיות ובערוצים הנכונים יסמנו להם מטרה על הראש?

את הניתוח הזה לא תקראו בכותרות ראשיות בעיתוני השבת, אבל דפדוף בעמודי העיתונים הוא כמו דפדוף בחומר הראיות לכתב האישום של ההיסטוריה נגד נתניהו, ונגד שיקול הדעת של העם שלא הצליח להקיא אותו ואת שותפיו מתוכו.

*  *  *

"עוד הרבה לפני הכניסה הקרקעית, כשהיה לחץ קטארי על חמאס לשחרר את הנשים והילדים, אנחנו ביחידה הבנו שאפשר לקבל את הנשים והילדים בחזרה באופן מיידי, עבור מחירים שאינם דרמטיים ולא ידרשו שחרור רוצחים. לצערי, בישראל עוד לא הייתה את ההפנמה הזאת", נכתב על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", ציטוט של אלוף משנה במילואים דורון הדר, המפקד הפורש של יחידת המשא-ומתן של המטה הכללי של צה"ל.

"בלשכת ראש הממשלה אמרו לי: תחליף דיסקט, לא תהיה פה עסקה", אומר הדר למראיינים, יובל רובוביץ' ורונן ברגמן. זה האחרון הזהיר כבר לפני חודשים מהאופן ההרסני שבו נתניהו מנהל את המלחמה.

"8 חודשים לחרבות ברזל: עדיין אין עסקת חטופים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". כותרת המשנה מאשימה את סרבנות חמאס. סרבנות נתניהו לא מוזכרת.

"רגעי הכרעה דרמטיים במערכת הפוליטית: שמונה חודשים אחרי טבח 7 באוקטובר, צפוי יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ להודיע במוצאי שבת על פרישת מפלגתו מהממשלה ומהקואליציה", כותב יובל קרני ב"ידיעות אחרונות", "גנץ ושותפו גדי איזנקוט העריכו בימים האחרונים כי אין שום תוחלת בהמשך השותפות עם נתניהו וממשלתו, אליה הצטרפו לאחר האסון הנורא. אתמול התכנסה סיעת המחנה הממלכתי לישיבה, ועל פי רוח הדברים – אין ככל הנראה דרך חזרה מהפרישה. [...]

"בסביבת גנץ טוענים כי שתי החלטות הובילו להחלטה על פרישה: נתניהו לא הסכים להציב את החזרת החטופים כיעד הראשון במעלה, גם במחיר של הפסקה זמנית או קבועה של המלחמה, והסירוב שלו לעסוק בסוגיית 'היום שאחרי'". "מקורב לגנץ" מצוטט כאומר "השיקולים של נתניהו הם פוליטיים. ניסינו לשנות את כיוון הספינה, אבל ראש הממשלה לא שמע".

"הקבינט טרם נחשף לתוכנית התקיפה בלבנון", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "גם בקבינט המלחמה שבו דנו רק פעמיים בנושא, עוד לא אישרו את התוכנית שהכין הדרג הביטחוני. 'אף שהמידע היה זמין, מרבית השרים לא מכירים את החומר'", נכתב בכותרת המשנה.

*  *  *

"המחבלים כבר לא חוששים להתקרב לגבול", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "האירוע הקשה אתמול ליד כרם שלום: תצפיתניות זיהו פלסטינים יוצאים מפיר מנהרה 200 מטר מהגדר, בקרב נהרג גשש צה"ל זייד מזאריב. החשש: איום החדירות מהרצועה לא נוטרל".

"משקרים לנו, לא נחזור הביתה", נכתב בכותרת ידיעה של מתן צורי, יואב זיתון ויעל צ'כנובר על חדירת המחבלים מהמנהרה בגבול הדרום, ציטוט של תושב נחל עוז.

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "מה עושים עם לבנון?". "אחרי שבוע של הסלמה דרמטית, גובר הלחץ על ממשלת ישראל להתמודד עם השאלות הקשות: איך מחזירים את תושבי הצפון לבתיהם — והאם הדרך לשם עוברת במלחמה רחבה מול חיזבאללה".

"חייל נהרג בפיצוץ כטב"ם הנפץ בחורפיש"; "הייאוש הוא כל שנותר ביישובי הגבול הריקים. התושבים חושבים על עזיבה, חיילי המילואים לא האמינו שיחזרו. מסע בצפון שהמדינה נטשה"; "עשרות נהרגו בתקיפת בית ספר בעזה; צה"ל: במקום שהו מחבלים"; "רדיפת הרועים לא נגמרת, רק משנה מקום" (כותרות ב"הארץ").

*  *  *

"על הגבורה, על השחיקה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המובילה לדיווח של ניר (שוקו) כהן. "הם נמצאים שם כבר חודשים ארוכים – רחוק מהבית, מהמשפחה, מהעבודה. עכשיו, אנשי מילואים מדברים לראשונה על התחושה שהנטל מתחיל להכריע אותם: 'שיתעוררו, אין מצב שכל המלחמה הזאת עלינו'".

"מתוך שמונה חודשי לחימה עשינו כבר חצי שנה מילואים. המלחמה הזאת הוכיחה עד כמה השמיכה קצרה, הבעיה הגדולה היא שהיא הולכת ומתקצרת", מצטט כהן איש מילואים, "כבר היום יש סביבי במילואים אנשים שהמשפחות שלהם על סף פירוק, גירושים, פגיעה נפשית בילדים, חוסר ודאות כלכלי. אנשים מוכנים לסכן את חייהם, לשים את החיים על 'הולד', אבל המעטפת נשחקת. החשש הגדול הוא מנשירה 'אפורה' שקורית מטבע הדברים".

"על פי מחקר שערך המכון לדמוקרטיה, אם יימשך גיוס החרדים בהיקף דומה להיום, יידרשו 28 ימי מילואים בשנת 2045 בהשוואה ל-12 ימי מילואים שנתיים ערב המלחמה", כותב כהן.

הראל כותב ב"הארץ" על "ירידה מתמשכת במשמעת המבצעית, והיא מתבטאת גם באי שמירה על ערכי הלחימה המוצהרים של צה"ל. חיילים מדווחים על ירי ללא הצדקה באזרחים המתקרבים לאזורים שבשליטת הצבא (גם כשלא נשקף מהם סיכון מובהק) ועל שימוש שכיח ב'נוהל שכן', תוך אילוץ פלסטינים לסרוק אתרים חשודים לפני כניסת היחידות.

"ישנן פלוגות מילואים, בעיקר כאלה שבהן שולט גוון אידיאולוגי-דתי מובהק בשדרת הפיקוד, שבסוגיות הללו פשוט פועלות על דעת עצמן. 'חלקים מעזה הם אקס-טריטוריה', אומר קצין מילואים המשרת באחת המפקדות שם. 'מבחינת כמה ממפקדי היחידות הללו, ברמות הזוטרות, חוקי הצבא והדין הבינלאומי לא חלים שם. ערכי הלחימה שלהם הטפנו שנים נשחקו. רוב הפיקוד הבכיר לא מודע לכך, או לא ממש מטריח עצמו לטפל בעניין'".

*  *  *

"עוד שבוע לא מוצלח עבר על יחסי ארה"ב וישראל, מי אשם?", שואלת כותרת טורו של שמואל רוזנר ב"מעריב". "כשפגשתי השבוע אישים שמעורים בפוליטיקה האמריקאית, לא הצלחתי למצוא אחד שיאמר שנאום של נתניהו בקונגרס הוא רעיון טוב. אם כך, מהי התכלית המסתורית שלשמה ראש הממשלה מעוניין לטוס לוושינגטון?".

רוזנר מציג סקר של מכון הסקרים הנחשב "פיו", לפיו לרוב האמריקאים "יש מעט או בכלל אין אמון" בנתניהו. "נדמה שהמשמעות של ממצא כזה ברורה. כשנתניהו מדבר לציבור בישראל – והוא ממעט לעשות זאת, בטלוויזיה, בעברית, מסיבות הידועות לו – יש הרבה מאוד צופים שלא חשוב מה יגיד, הם רק יתרגזו. הם לא מאמינים לו. ולכן, אם יאמר שיום, הם יציצו בחלון כדי לוודא שלא לילה. ואם יאמר שקריר, הם יצאו לחצר לבדוק. ואם יאמר שישראל מנצחת, הם יירדו למקלט".

"מה שקרה לנתניהו בישראל בשנה האחרונה קרה לו גם באמריקה", הוא מסכם.

"למעשה, אמרו לי כמה גורמים בוושינגטון, מי שהכי ייפגעו מהביקור יהיו הידידים שנותרו לישראל במפלגה הדמוקרטית, וגם היהודים. כמעט כל הארגונים היהודים הגדולים לא רוצים בביקור של נתניהו". ובקיצור: "אם נתניהו לא יאמר משהו שהאמריקאים ישמחו לשמוע, בוודאי שאין טעם שיבוא. ואם כן יאמר משהו שישמחו לשמוע, הוא השליח הכי פחות אפקטיבי לומר אותו".

"החרם של האיים המלדיביים על כניסת ישראלים הוא אמנם רק 'מכה קלה בכנף' מבחינתנו, אבל הוא חושף את השינויים המדאיגים המתחוללים כיום במאזן הכוחות בצד ההוא של אסיה", כותבת ד"ר ענת הוכברג-מרום בעמוד הבא בעיתון.

*  *  *

הארעיות כמציאות קבועה היא סימן היכר מובהק של הביביזם, מההישענות הנרחבת על ממלאי מקום דרך הדחיינות האינסופית ועד להתחמקות השיטתית מאחריות – מאסון הכרמל ואסון הר מירון עד לאסון 7 באוקטובר.

ב"דה מרקר" כתבת השער עוסקת בחזרתו של "היהודי הנודד", באדיבות ממשלת נתניהו: "מדינה על מזוודות: המפונים שחבל הארץ שלהם מופגז או עולה באש, ואלה שהחליטו שזה הזמן לרילוקיישן, לטיול משפחות ארוך או לסתם 'הרפתקה באירופה'".

אפילו שם אמיתי אין למלחמה: "כשהתיישבנו היה כתוב על המסך הגדול 'חרבות ברזל'", מספר השר אבי דיכטר ב"מעריב" על ישיבת הקבינט הראשונה ביום הטבח, "זה היה שם קוד ל-7 באוקטובר, וזה היה נשמע כמו עוד סבב, איזו מערכה, עוד איזה מבצע. אמרתי להם, 'רבותיי, אנחנו נמצאים במלחמת עזה. תחליפו את השם'".

*  *  *

"המשטרה ויתרה על אכיפת הסטטוס קוו בהר הבית", מדווחים יהושע בריינר וניר חסון ב"הארץ", "ביום רביעי טען נתניהו כי אין שינוי במדיניות, אתמול תועד שם שיעור תורה של מקורבי בן גביר שנערך לעיני שוטר".

ב"דה מרקר" מצטט גיא רולניק בטורו דברים שאמר בריינר, כתב המשטרה של "הארץ", בראיון לפעיל המחאה רן הר-נבו: "אם העיתונאים הם הנרקומנים, בן גביר הוא הדילר. גם אני אכלתי מהיד שלו שנים רבות. אני לוקח על זה את מלוא האחריות, כי גם לי יש איזה חלק במותג הזה שנקרא בן גביר.

"גם היום, כשיש לבן גביר גישה הכי מטורפת למידע הכי רגיש, הכי חשוב והכי מעניין שעיתונאים רוצים – הוא יודע איך למכור את זה לתקשורת... 99.99% מהעיתונאים אוכלים מהיד של בן גביר. ולכן אנחנו כמעט לא רואים עיתונאים שתוקפים אותו ישירות. הוא לא מצליח לעשות את התפקיד, את המצע שעליו הוא נבחר: להביא לירידה בפשיעה, למשילות, אבל הם לא אומרים את זה, כי הוא מבטיח להם גישה לשב"ס, גישה לתאים של הנוחבות.

"לצערי הרב התקשורת לא רק חוטאת לתפקידה. היא פושעת לציבור בסיקור של בן גביר. כלומר, לא רואים את כתבי המשטרה, שיודעים מה קורה במשטרה ואיך הוא השתלט על המשטרה ומה הוא עושה כמעט לכל הקצונה הבכירה במשטרה – והם כמעט לא מבקרים אותו". "אז לתקשורת הישראלית יש תפקיד בנרמול של בן גביר?", שואל הר נבו. "חד-משמעית", משיב בריינר.

*  *  *

"הקצינים מזלזלים, הח"כים מדליפים וועדת החוץ והביטחון אינה מתפקדת", נכתב בכותרת לכתבה של נעה שפיגל על שער "הארץ".

"זה עתה נודע על פעילות מוצלחת בעורף האויב. הרוב שיבחו את צה"ל, אבל לא ח"כ לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית)", כותבת שפיגל על אחד מדיוני הוועדה, "'היא אמרה לקצינים שהם לא מבינים', מספר מקור שהיה עד להתרחשות, 'היא אמרה ש'זה ניסים, וזה הכל בגלל הקדוש ברוך הוא'. אחד הקצינים שהיה נוכח בחדר ניסה להסביר לה שמדובר בהרבה עבודה ותכנון, אך היא נותרה בשלה: הכל בזכות הקב"ה. ח"כ אלעזר שטרן (יש עתיד) התקשה לעמוד מנגד והפטיר שגם ב-7 באוקטובר היה הקב"ה. 'זה בדיוק הרגע שהוא מצמץ', נתנה את הפרשנות שלה. 'זה הסתר פנים'.

"השיחה הזאת, תמוהה ככל שתהיה, כנראה לא הפתיעה רבים מבאי הדיונים של הוועדה. שמונה חודשים לתוך המלחמה, סימני שאלה רבים עולים סביב ועדת החוץ והביטחון, התנהלותה והיכולת שלה לפקח על מערכות הביטחון. התמונה המצטיירת היא של מעין קרקס מרובה משתתפים, תפקוד לקוי, זלזול של הגורמים המפוקחים והדלפות בצרורות. [...]

"כפי שמספר ח"כ יבגני סובה (ישראל ביתנו), מ"מ בוועדה. לדבריו, לפני כחודשיים וחצי בא ראש הממשלה בנימין נתניהו לסקירה בוועדה. 'הוא ישב שעתיים וחצי עם כל הפמליה, כולל יועצי תקשורת', נזכר. 'לא הספקנו אפילו לצאת מהאולם ולגשת לטלפון שלנו בחוץ, וכבר היו פושים עם ציטוטים שלו מהוועדה, וכל פוש משרת את נתניהו. מי בדיוק הוציא את זה?'".

גיא תימור, סגן אלוף ישראל ברכיבת אופניים, נהרג על-ידי נהג שיכור בן 20 ללא רישיון נהיגה. "הוא רוכב האופניים השביעי שנהרג השנה בתאונת דרכים", נכתב ב"ידיעות אחרונות", "שניים מבין ההרוגים רכבו על אופניים חשמליים. לצורך השוואה, במהלך השנה שעברה נהרגו תשעה רוכבי אופניים בכבישי ישראל". בטיחות בדרכים היא המנדט של משרד התחבורה, בראשות השרה מירי רגב. לאחרונה מינתה את מקורבה לראש הרשות לבטיחות בדרכים, למרות שהוא נעדר כל ניסיון רלוונטי.

"חודש מרץ הפך לקטלני ביותר בדרכים ב-34 החודשים האחרונים", דיווח באפריל רועי רובינשטיין ב-ynet. "על אף הנתון העגום והעלייה בכמות ההרוגים ביחס לתקופה המקבילה ב-2023, הופחתו 7 וחצי מיליון שקלים מתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הרלב"ד). כתוצאה מכך נפגעה בין היתר תוכנית הבטיחות בדרכים בבתי הספר התיכונים".

"נתניהו מצפצף על חוק הבטיחות בדרכים – אף שהקטל בכבישים מחריף", כתבה יפעת ראובן ב"דה מרקר" באותו חודש, "זו השנה השנייה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא העביר דיווח לכנסת על התקדמות השגת היעדים בתוכנית השנתית לבטיחות בדרכים – בניגוד להוראת החוק".

יורם הלוי, המינוי של רגב לראש הרלב"ד, הגיב השבוע בדיון בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת לדו"ח חמור של מבקר המדינה על תאונות הדרכים: "ישנה עלייה של כמעט 25% בתאונות דרכים לעומת השנה שעברה", 2024 תהיה "השנה הקטלנית ביותר ב-18 השנים האחרונות" וצפויה להסתיים עם 450 הרוגים.

השר לביטחון פנים, שתחת אחריותו הטיפול המשטרתי בכל הנוגע לתאונות דרכים, הוא עבריין תנועה מועד, שתועד נוסע ללא חגורת בטיחות והיה מעורב כשר בשתי תאונות דרכים קשות עת הורה לנהגו לנסוע באור אדום.

"סמוטריץ' נגד אנשי משרדו" (כותרת ב"מעריב").

*  *  *

"מחקר: נמצא קשר בין תחליפי סוכר להתקפי לב ושבץ מוחי", מוסרת כותרת ב"מעריב". כזכור, בלחץ הפוליטיקאים החרדים, ממשלת נתניהו ביטלה את מס הסוכר, למרות ההצלחה המוכחת בהורדת שיעורי צריכת המשקאות הממותקים והרווח האדיר לאיכות החיים ולכלכלה. בדצמבר האחרון, מול הקריסה התקציבית, חידש שר האוצר סמוטריץ' את המס – אולם השאיר את תחליפי הסוכר בחוץ.

"חג שמח ויקר מארץ זבת חלב ודבש, כלומר – אם אתם יכולים להרשות זאת לעצמכם", מסיים שלמה מעוז את טורו במוסף "עסקים" של "מעריב" על עליות המחירים הבלתי פוסקות של הפירות, הירקות ושאר תנובת הארץ, וההזנחה הממשלתית של ענף החקלאות.

"במדינת ישראל אין אף אחד שאחראי על טיפול בעוני" (כותרת ראיון עם מנכ"ל עמותת פתחון לב, "מעריב").

*  *  *

"קצין משטרה התקשר שלשום לפעיל מחאה מארגון 'החזית הוורודה' שתכנן צעדה אל עצרת הגאווה בתל-אביב, ושאל אותו אם יושמעו בה מסרים פוליטיים", מדווחים בר פלג ורן שמעוני ב"הארץ".

"כיצד יגיב המחנה הליברלי-דמוקרטי לשחיקת התקווה לשינוי?", שואלת כותרת טור של רן אדליסט ב"מעריב", "התחושה היא שהציבור שאמור לצאת מכליו לצורך הגבהת הרף של הפגנות המחאה, מפגין סוג של קהות".

"את מי מעניינים נאום ביידן או פרישת גנץ ואיזנקוט מהממשלה או האיומים ונפנופי הידיים של בן גביר כאשר תוכניות הריאליטי מפוצצות את טבלאות הרייטינג בנתוני שיא?" (נתן זהבי, "מעריב").

"השמדת ישראל מובלת על ידי נתניהו, אבל שותפות לה אליטות הכסף, ההייטק, האקדמיה והתקשורת, שעסקו רוב הזמן בתחרות על משאבים, נתחי שוק ויוקרה, והשאירו את הזירה הציבורית למחנה הדתי, המשיחי והלאומני", כותב רולניק ב"דה מרקר".

"עם תחילת ניסיון ההפיכה המשטרית ב-4 בינואר 2023 התעורר המחנה הליברלי וניסה להתעשת, לפעול ולפתח לעצמו, לראשונה זה עשורים, זהות, נרטיב וסיפור חדש. אבל בחודשים האחרונים התברר שמיקוד המאבק בהגנה על עצמאות בית המשפט היה משימה קלה יחסית.

"הרבה יותר מסובך לייצר רעיונות, סיפור וערכים שיתמודדו עם ההתפוררות הטוטאלית שאנחנו חווים בחודשים האחרונים. השריר הזה, של פעולה משותפת סביב ערכים משותפים, התנוון ונחלש. האם יש לנו זמן לבנות אותו מחדש או שנמשיך להמתין ולקוות שג'ו ביידן, אירופה ובג"ץ הגיוס החרדי יפתרו לנו את הבעיות?".

ניחושים פוליטיים

ב"מעריב", המקורב לפוליטיקאים אביגדור ליברמן ואריה דרעי, כותבת אנה ברסקי בטור הפרשנות הפוליטית כי נתניהו הסכין ואף מעוניין בפרישת בן-גביר מהקואליציה, כי בן-גביר אכן מתעתד לפרוש, כי דרעי מתרחק מנתניהו ושוקל גם הוא את צעדיו, וכי בליכוד מתחממים לקראת אפשרות של ממשלת אחדות לאומית עם יש-עתיד.

קלמן ליבסקינד

ב"מעריב" ממשיך קלמן ליבסקינד לטפל בבעיה החמורה, הרצינית, הדחופה, המרכזית והחשובה ביותר עימה מתמודדות כעת מדינת ישראל והחברה הישראלית: מערכת המשפט. והפעם: השופטים האנטישמים שונאים את חיילי המילואים.

במדינת ישראל נפתחים מדי שנה יותר מ-800 אלף תיקים. ליבסקינד מטפל בשניים: באחד השופט לא גילה רגישות לעורך דין ששירת במילואים. בשני שופטת כן גילתה רגישות. מה זה אומר? כלום ושום דבר. זו אפילו לא הנון הסופית במילים "סטיית תקן". לא מחקר, לא בדיקה, לא עיתונות. פרופוגנדה בגרוש, או בכמה כסף שמקבל ליבסקינד מאלי עזור עבור פרסום הטור שלו.

אגב, הטור של ליבסקינד נמתח על-פני שני עמודים: התיק הראשון מקבל את כמעט את כולם. התיק השני מוזכר בשתיים וחצי פסקאות בסופו.

עמית סגל

עמית סגל הוא מומחה גדול, את זה אי אפשר לקחת ממנו. גם אין סיבה שמישהו ירצה. כי המומחיות של עמית סגל היא רכילות. הוא יודע לקרוץ בעיניים, למצמץ בשפתיים, לעשות "לעלעלה" בגרון ואז לספר מעשייה על מזכיר ההסתדרות בבאר שבע בשנות החמישים או מה אמר נתניהו הצעיר במסדרון של מליאת האו"ם לסגן הציר הקונגולזי לפני 43 שנים ושלושה חודשים.

כידוע, בכל חברה צריך מישהו למלא את התפקיד הזה, של מספר הסיפורים ליד האח. הזקן החכם שמעביר מדור לדור את חוכמת השבט, שטווה עבורו את הנרטיב המתרקם לאורך הדורות ומתעצב בהתאם לחילופי הזמן. אבל פחות נהוג לדבר על הגבר פרוע המבט שעומד מחוץ לדלת, בשלג, ובזמן שהזקן ממלמל ליד האח מוכר קריסטל-מת' לילדים בפינה.

כי עמית סגל הוא לא סתם רכלן, הוא ממלא צורך. הזקנות שנפגשות בגינה כשיש צל ומספרות מי מת מייצרות חדשות. הגבר בגופיה שעומד מאחורי שחקני השש-בש בקפה היחיד שמוכר בהקפה במרכז המסחרי ונותן להם עצות משמר זיכרון היסטורי. גם הדילר בפינה נותן שירות חברתי: כמו יצרניות הסיגריות והנפט, הוא מוכר תחושה של אושר תמורת חיים.

גם עמית סגל, כשהוא מפלבל ומלעלע מעל גבי המסך של חדשות 12, במדיה החברתית או ב"ידיעות אחרונות", מסייע למספר לא מבוטל של אנשים, אפשר להעריך שמספרם מגיע לכמה עשרות ביום גשום. ברוקרים של כוח: יחצנים, מתווכים, לוביסטים ויועצים, וכמה פוליטיקאים בכירים. ומעל כולם נתניהו כמובן, עילת העילות וסיבת הסיבות עבור השדרן סגל, ומי שהפך אותו מעיתונאי בר-מצווה למולטי-מיליונר.

בכל זה עמית סגל לא שונה מרוב רובם של הפרשנים הפוליטיים בישראל. לא סתם אלו העיתונאים שהמערכת נותנת להם את הבולטות והקדימות הכי גדולים. מוסכמות חברתיות הביאו לכך שמופעי פורנוגרפיה, תחרויות ודרמה ייחשבו כלא מתאימים להצגה באופן קבוע במהדורות החדשות, וייוחדו לתוכניות ריאליטי, ספורט ושעשועונים. לכן המהדורות צריכות להסתפק במציצנות. במקום ציצי, מעשייה על ציצי. במקום צעירות בביקיני נאבקות בגברברים מסוקסים באי אקזוטי, אנשים חמורי סבר בחליפות מקריאים מהטלפון את הרכילות האחרונה ששלח להם גדעון סער. במקום גיא זו-ארץ, בן כספית. במקום לוסי איוב, עמית סגל.

כשסגל מנסה לחרוג מאיזור הנוחות שלו ולייצר טקסט קוהרנטי על משהו שהוא לא רכילות פוליטית, יוסטון יש לנו בעיה. היום ב"ידיעות אחרונות" מתייחס סגל לדיון בבית המשפט העליון על "חוק אל-ג'זירה". סגל מצטט מדברי השופטים. הוא עצמו לא נכח בדיון, הציטוטים לא הופיעו בדיווחים על המשפט וגם לא בפרוטוקול הרשמי. הם כן הופיעו בדיווח של אורן פרסיקו ב"עין השביעית". חבל שסגל לא קרא את הדיווחים ב"עין השביעית" ביתר עיון, הם היו חוסכים לו מפגן בורות מרשים. זאת אומרת, אם לסגל עדיין אכפת מהדבר המרגיז הזה. עובדות.

יש הרבה מה לכתוב על הטקסט הקצר של סגל. למשל, הוא כותב "למרבה הצער, רוב שיניו של החוק נעקרו במהלך הליך החקיקה, חלק בגלל 'קשיים משפטיים', חלק בגלל 'שיקולים מדיניים'". בדיונים בוועדה לביטחון לאומי של הכנסת על נוסח החוק לא הוזכרו "שיקולים מדיניים" אבל מי יודע, אולי סגל יודע משהו על תת ההכרה של ח"כ צביקה פוגל.

חמורה יותר היא חוסר ההבנה כי אותה "עקירת שיניים" היא בדיוק מה שהמדינה התגאתה בו על מנת שהחוק יהיה חוקתי. לא בתת-ההכרה, זה מה שנציגת המדינה הצהירה בבג"ץ. בנוסף, סגל מבלבל בין הדיון בבג"ץ על החוקתיות של החוק לבין המקרה הספציפי של אל-ג'זירה. נכון, לחוק קוראים בתקשורת "חוק אל-ג'זירה", כי זה קליט יותר מ"חוק מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה", אבל החוק לא מדבר על "אל-ג'זירה" בגלל שבמדינה דמוקרטית לא מחוקקים חוק נגד אדם או גוף ספציפיים (למעשה, תקנות החירום מהן נולד החוק, שהוא בכלל הוראת שעה, הופעלו בכלל נגד ערוץ "אל-מיאדין").

סגל גם מזלזל בקביעה לפיה "אין חוק כזה בדמוקרטיות" תוך שהוא נסמך על מקרים מהאיחוד האירופי, בריטניה וקנדה. אבל במציאות באמת אין חוק כזה בדמוקרטיות, שמאפשר לממשלה לסגור כלי תקשורת. באיחוד האירופי מדובר בחלק מהסנקציות על רוסיה; בריטניה הושפעה מהחלטת האיחוד מסיבות טכניות ובקנדה מדובר בהחלטה של רגולטור השידורים, לא חוק שהעניק לשר עצמו את הכוח לחסום שידור.

וכמובן, סגל מתעלם מהקרעי שבחדר. הבעיה עם "חוק אל-ג'זירה" היא לא שהוא "חסר שיניים". מדינת ישראל לא יכולה "לסגור" את "אל-ג'זירה" בכל מקרה, גם אם תעשה שמיניות באוויר. אלא אם כן סגל מעוניין שנשלח מפציצים לקטאר ונחסום בישראל את יוטיוב ושאר הרשתות החברתיות (מה שיכרות נתח הגון ממטה לחמו של סגל עצמו).

הבעיה עם "חוק אל-ג'זירה" היא שמדובר בקדימון ל"חוק אל-ג'זירה 12". זה מה שהצהירו שר התקשורת שלמה קרעי, יו"ר הוועדה לביטחון לאומי צביקה פוגל, וחברי הוועדה מהציונות-הדתית, עוצמה-יהודית והליכוד, במהלך הדיונים על החוק, וזה מה שהם ממשיכים להצהיר גם עכשיו. החוק שהם מעוניינים בו הוא חוק שיתן להם את הסמכות לסגור כל ערוץ שידורים, זר או ישראלי, ומכל עילה שהם יחפצו בה (פגיעה במורל!), ללא חוות דעת ביטחונית וללא פיקוח משפטי.

גם אם לסגל לא אכפת מזוטות כמו חופש העיתונות או דמוקרטיה, הרי שלפחות מכוח יצר ההישרדות כדאי שיתעמק יותר בכל מה שקשור לחוק. אחרי הכל, החלק האחר של משכורתו מתקבל מערוץ 12.

יוסי יהושוע

"בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות", נכתב על שער "ידיעות אחרונות" מעל לכותרת "סערת הקצין הבכיר". "הראיון שטילטל את צה"ל: אל"ם חזי נחמה הודיע על יציאה לחופשה, בכירים בצבא קוראים לרמטכ"ל להתפטר". הכותרת מפנה לטקסט של יוסי יהושוע, המשך לטקסט שפירסם אתמול ושזכה לכותרת שער בולטת: "קצין בכיר בביקורת נוקבת: 'המטכ"ל מנותק מהשטח'".

זו אינה הפעם הראשונה בה פרסום של יהושוע נראה כהתגייסות בוטה לקמפיין של נתניהו. לפני הבחירות האחרונות, התפרסמה בהבלטה בשער "ידיעות אחרונות" כותרת ענק של יהושוע שהודיעה על "שיא במספר הנרצחים ובפיגועים מאז 2015". היא השתלבה היטב בקמפיין של נתניהו לפיו החודשים הספורים בהם כיהן כראש ממשלה מישהו שאינו עונה לשם נתניהו, הם הסיבה למצב הביטחוני הרעוע, ולא חלילה תריסר השנים בהן הוא משל.

כעת, עם הכותרות אתמול והיום, משתלבים הפרסומים של יהושוע עם הקמפיין של נתניהו לפיו האחראים למצב הביטחוני האסוני הם ראשי הצבא, וכמובן עם קמפיין מלחמת הנצח הידוע בכינוי "הניצחון המוחלט".

מילא. הביקורת על בכירי צה"ל אינה מוגבלת לנתניהו, וגם אם הוא עושה בה שימוש נבזי בקמפיין שלו, היא עדיין שרירה וקיימת. מה שיהושוע לא גילה, הוא כי יש לו גם מניות אישיות בסיפור. נחמה הוא אחד הכוכבים בכנס "זמן הכרעה", מעדות "הניצחון המוחלט". המנחים: עמית סגל ועוד אחד – יוסי יהושוע.

ייתכן כמובן שיהושוע מנחה את הכנס בהתנדבות, חינם אין כסף, גם כך מדובר בערבוב בעייתי בין מסקר למסוקר. אבל אם יהושוע מקבל תשלום עבור החלטורה, הרי שהוא אימץ מודל עסקי חדש ומשגשג שפורח ביקום הביביסטי: ביד אחת לקדם בכובעך כאיש תקשורת נרטיבים ואישים מסוימים, וביד השנייה בכובעך כמנחה, מרצה, ידוען רשת או מוכר כובעים, להכניס לכיסך טבין ותקילין. מה שנקרא: לייצר הזדמנויות עסקיות.

יהושוע, כמו "ידיעות אחרונות", הוא מותג בדעיכה. הוא יכול לקחת שיעורים מינון מגל.

אילה חסון

"כבר תקופה לא קצרה שהרצועה בהובלת חסון סובלת מרייטינג חלש", כותב עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה ב"ידיעות אחרונות", "בימים לא מעטים היא מפסידה לכל התוכניות המקבילות בקשת, רשת וערוץ 14. [...] יש לציין שהתוצאות של חסון היו טובות יותר בעבר, ואילו המגמה השלילית כיום לא שונה מרצועות אחרות בשידורי האקטואליה של כאן. אולם רק חסון נתפסת בימין כמי שהתכנים שהיא מספקת מייצגים את רוב העם, לעומת היתר.

"ובכל זאת, במקרה שלה לא שומעים ביקורת על הפער בין העלויות לרייטינג. התוכנית אמנם זולה להפקה, אבל לא העסקתה של חסון: לפי הערכות שפורסמו באתר וואלה באוגוסט 23', היא ככל הנראה שיאנית השכר בתאגיד השידור ואף מרוויחה יותר מהמנכ"ל, גולן יוכפז.

"על פניו, מתבקש לתהות האם הנתונים מבשרים על דחיית האג'נדה הפרו-שלטונית והסגנון העיתונאי של חסון, שיחד עם מנהליה מאפשרים השמדת ערך של רעיון השידור הציבורי: אולי אין די והותר ביקוש לסדר יום שכמו נועד לרצות ישראלי אחד במיאמי, לטענות חסרות בסיס שמוצגות כעובדות ולאמירות קיצוניות שמלוות בנאומים נמלצים על הצורך באחדות. אלא שבערוץ 14 עושים את כל זה בחזקת מיליון, ושם המצב לא רע, כך שאם כבר הסיפור הפוך: חסון גם מרחיקה קהל מסוג מסוים וגם לא מספיקה עבור קהל מסוג אחר".

למעוניינים בהרחבה בכל הנוגע לנעשה בחדשות השידור הציבורי שלנו, הצעה לקריאה לשבת: שבע השנים של ברוך שי.