בתחילה נדמה היה שמה שאירע ב-7 באוקטובר, אותה שבת שחורה נוראה, יהפוך את כל היוצרות ו"שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה", לא במישור הלאומי ולא באישי. כותרות כמו, "הרוע המוחלט", "כאוס", "טראומה" "הבלתי ניתן להיאמר" סימנו את מצב הרוח הלאומי ואת אובדן היכולת למקם את האירוע בפרשנויות סדורות. אלא שבאופן לא צפוי נפרדנו די מהר מהלך הרוח המטפיזי, ונחתנו אל קרקע המציאות.

היום (ונראה שהדברים צפויים להשתנות שוב ושוב), כחצי שנה אחרי פרוץ המלחמה, אנו עומדים בשלב של  דשדוש ושחיקה של מה שהצטייר כנורא מכדי שאפשר יהיה לבטאו בלשון. אני רוצה להתחקות אחר התהליך הזה על ידי בחינת עולמות הדימויים שמהם שאובים תיאורי האירועים, כפי שהם מופעים בתקשורת ובשיח היומיומי.

קודם כל, אני טוענת שהמלחמה הזאת היא אירוע, או סדרת אירועים, כה מטלטלים וחריגים, שעד היום היא נתפסת  פחות כמציאות ויותר כמעין חיזיון, סיוט, מופע "גדול מהחיים" המתגלגל בגרסות ובאופנים שונים. מוטיב המופע והתיאטרון רווח בשימושים אחרים גם בשיח התקשורתי, ואתעכב גם על כך.

אתחקה אחר עלילת  אירועי ה-7 באוקטובר כמעין מערכות או פרקים שאופיים משתנה בקיצוניות, אצביע על המקורות השונים שמהם שואבות ה"מערכות", על אופי המעברים ביניהן ועל משמעות המהלך, עד כמה שאפשר להבין אותה בשלב זה.

הגוף מדבר: אחרי ההלם הראשוני

המערכה הראשונה היא זו שאחרי ההלם הראשוני, כאשר הממשות האכזרית מבקעת את מעטפת המלים ואינה ניתנת לוורבליזציה; כאילו התגנב במפתיע לחיינו מושג "הממשי", המציין בתורתו של ההוגה הצרפתי ז'אק לאקאן את השלב הטרום לשוני והטרום תרבותי בהתפתחות.

הדיבור כביכול מופק עתה היישר מתוך הגוף שאירועיו מספקים את הלקסיקון הרווח: תקיעות, חוסר יכולת לנשום או לבלוע, אגרוף בבטן, מחנק, אלם, שיתוק. "כשאדם חוטף אגרוף בבטן, קודם כל נשמעת אנקה חייתית, אחר כך ניסיון להחזיר אוויר, צעקת כאב ובכי ורק בשלב השלישי יהיה ניסיון לבטא במלים" (טפת הכהן ביק משוחחת עם ברל סרלואי, מכון ון ליר, "זמן מלחמה", 4.12.23).

האירוע של ה-7 באוקטובר מעורר אימה קמאית, כמו סיוט או הזיה, שאליהם אנחנו מתעוררים כל בוקר. הסיוט מצטייר במונחים של סרט מז'אנר האימה, הפנטסיה או המדע הבדיוני שאנו כל כך רגילים לצפות בהם בעידן הנוכחי. העלילה מוכרת: פלישתם הפתאומית של כוחות רשע פרימיטיביים ומאיימים אל תוך המרחב הפרטי המבוית, כאקט של כיבוש וניכוס המתבטאים באכזריות חסרת גבולות.

או כמו בסרטי בלהה, שבהם כופים על הצופה נקודת מבט מציצנית פרוורטית על מראות זוועה גופניים. "הסיוט כה מחריד, שאוחז אותנו שיתוק ואיננו מסוגלים להתגונן בפני אותו רשע המאיים להרוג אותנו" (אווה אילוז, "החוזה עם המתנחלים עלה לנו בביטחון", "הארץ", 17.10.23)

באותה שבת שחורה ובשבועות שאחריה אנחנו נתונים בתוך מצב של פלישה, כיבוש, חדירה, במובן ממשי ומטפורי: גבולות המדינה נפרצו, החלל הפרטי של הבית נבזז ונשרף, הגוף הפרטי נחדר וחולל, אנשים נעקרו באלימות מהמרחב הביתי המוגן למרחב של הרס ומוות.

מעשי הזוועה המבעיתים כמו התעללות בגופות, כריתת איברים, אונס מתים, ביתור גוויות, חטיפת נשים - פורצים מיני טאבו, ומעלים על הדעת חיזיון פגני קדום  יותר  מאשר את העידן המודרני.

גם מרחב ההתרחשות עמוס אלמנטים שמקבלים בהקשר הזה משמעות סמלית, כמו הבתים השרופים שפנימיותם האינטימית נפרצת ומתגלה בפני כל, והמנהרות התת קרקעיות דמויות הגהינום, מין עולם פנימי עמוק, מוסתר ומסוכן; כאילו פרצו פחדים ויצרים מתוך התת מודע הקולקטיבי והתגלמו במציאות, שנתפסה כפחות או יותר בטוחה ומוכרת.

אירוע בקנה מידה כזה, אירוע אפוקליפטי, דיסטופי, אינו מאפשר המשך שימוש בלקסיקון המוכר, כולל הלקסיקון של ההפגנות והמחאות ששימש אותנו לא מזמן: שחיתות, הרפורמה המשפטית, בג"ץ, המשפט של נתניהו, שמרנים מול ליברלים, אפילו "דיקטטורה" - איבדו רלוונטיות, וצריך למצוא לקסיקון חדש, קצת "גדול מהחיים", שלמילותיו יש מטען אסוציאטיבי עמוק יותר.

לקסיקון

מכיוון שכך, קשה אפילו למצוא כותרת ל"מה שקרה". אמנם נטבע שם רשמי - "מלחמת חרבות ברזל", אך כמעט אין מי שמשתמש בו. בלי להידבר נטבעים ביטויים כמו  "מה שקרה", "האסון", "הדבר האיום הזה", העוקפים את בעיית ה"כותרת" לטבח ולמה שהתחולל ביום הראשון.

או דרכים חדשות, אפופות בסולידריות, של ברכות ופרדות: איך לענות על השאלה "מה שלומך?". הפתרון: "כמו אצל כולם", "בסדר, עד כמה שיכול להיות"; איך להיפרד? "בשורות טובות", "לילה שקט". יש גם טריגרים, מלים רגישות שמקבלות משמעות מסוכנת, כמו "הקשר", "עוטף", "מבט חטוף", "מנהרת הזמן", "הותר לפרסום" ("המשמעות הרגשית של מלים אחרי השבעה באוקטובר", מאחורי הקלעים, שיחה בין רותי קרן לפנינה שוקרון, כאן 11, 1.2.24)

בהמשך לאובדן היכולת להמשיג ולהנהיר, מצטיירת תופעה של ויתור על שכלתנות ונטייה לפישוט אמוציונלי "מהבטן". בהכללה, בשלב הזה בשיח האינטלקטואלי  פתאום שפת התיאוריה המסובכת אינה מתאימה. פתאום אי אפשר לדבר במלים גבוהות מדי. פתאום יש בקרב האינטלקטואלים רתיעה מהתיאוריות שבהן מחזיקים הם עצמן, ועתה הוכתמו בשימוש הפשטני של עולם האקדמיה האמריקאי.

הוגים שמשנתם מורכבת ולא תמיד מובנת מתפשטים לפתע מהתחכום המוכר ומדברים כאחד האדם. גם הם צריכים לבחור: הלנו או לצרינו? ואם צריך לבחור, הבחירה היא ב"אנחנו" פטריוטי שחייב להגן על עצמו. בשלב זה אפילו מפיות השמאל הרדיקלי כמעט לא נשמע שהחמאס הם "לוחמי חופש".

נשארנו עם קיום בפרודת זמן של הווה נצחי מנותקת מרצף, מסיבתיות ומסימון בשפה, קיום מאיים מכדי להכיל אותו. על רקע זה אפשר להבין את הפנייה בשיח   אל זמנים אחרים העשויים להעניק לו מובן והקשר,  גם אם לא נחמה.

מיתוסים

בלי שהוסכם על כך, צוברות תאוצה כותרות הקושרות את האירועים לפרשיות תשתית בהיסטוריה היהודית: "האסון", "השבת השחורה", "פוגרום", "טבח" (מלה שבמשמעותה המקורית היא שחיטה), "עיר ההריגה", "באבי יאר" וכמובן שואה.

האירוע שאין לו שם הופך כך לחוליה בשרשרת של ההיסטוריה היהודית, עם האנטישמיות וכמו תמיד "העולם כולו נגדנו", וגם כאן, כמו במקרים של הכחשת השואה, אנחנו אלה שצריכים להוכיח שהזוועות אכן התרחשו.

השינוי במעמדה של השואה כעבר ש"לעולם לא יקרה שנית" אל מעין התממשות בהווה (ילדים מתחבאים בארון, ההפרדה בין ילדים להוריהם, הגופות השרופות, אכזריות המחבלים-הנאצים) מערערת את אחד מבסיסיה העמוקים ביותר של הזהות  הישראלית כבטוחה ומוגנת בארצה הריבונית. ויחד עם זה, מתוקף האיום חזרנו לזמן קצר להיות עם קטן וצודק הנלחם על קוממיותו.

גם מוטיבים מהמיתולוגיה הקדומה מופיעים בשיח כאנלוגיה מובלעת לאירועי המלחמה. המיתוס בהגדרתו אינו אירוע היסטורי או מציאותי, אלא סיפור מכונן של משמעות וזהות תרבותית. מושגים כמו היבריס, עיוורון, תיבת פנדורה, הירידה והחילוץ מהשאול, אחרית הימים - מקנים לעלילת המלחמה, על כל אכזריותה,  משמעות אוניברסלית, עוצמה ושגב  שמעבר לזמן הממשי.

אירועי ה-7 באוקטובר מקבלים ממד סימבולי ומתפרשים - באופנים שונים ומנוגדים - גם לאור פרשיות תנ"כיות ומיתוסים בהיסטוריה היהודית: פרשת המבול, שבתחילתה מופיע הפסוק "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס" (בראשית ו' י"א), המתפרשת כעונש הצפוי לחמאס או אולי לנו, שהעלמנו "ממנו" עין; "מלחמת גוג ומגוג", כמבשרת את ביאת המשיח או כאיום של כליה;

סיפורי מצדה ובר כוכבא, כסמל לטירוף משיחי-התאבדותי או לגבורה עילאית; חטא הפלגנות וסכנת מלחמת האחים - כתוצאה משיסוי מצד השלטון או מהמחאות נגד השלטון - ועונש חורבן הבית;

מיתוס הגבורה של רועי רוטנברג שנחטף לעזה ב-1956, והמספד המפורסם של משה דיין ובו המלים הנבואיות - חושף את עומק הפער בין הגישה הלאומנית לליברלית: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?".

מיתוס הגבורה הזה הוא שריד למיתוסים המכוננים בהבנייית התודעה הלאומית-ציונית, ובו עצמו נטועה אזהרה על חטא העיוורון וההפקרה.

מדע בדיוני

בצד ההפלגה לעבר הקדום, יש באירוע של ה7 באוקטובר ממד עתידני, העולה בכוח ההמצאה שבו על מופעים ברוח הפוסט-הומניזם והפוסט-אמת. אלה הם "הסרטונים".

מדובר כאן על רצח בשידור חי המתרחש לנגד עיני הצופים, והם אינם יכולים לעצור או להתערב בו.  אלא שאין זה סרט אימה, ולא מיצב או מיצג של אמנות עכשווית. זו מציאות שממשותה, עיבודה לצילום או לסרטון והצפייה בה הם בו זמניים - מה שנקרא "פלאי הטכנולוגיה".

הסרטונים ממלאים מקום מרכזי במידע, בפרשנות, וכעדויות בעלות תפקיד פוליטי. גם זה כמו בסרט או סדרה עכשוויים המרבים לעסוק בתפקיד של הטכנולוגיות החדשות בעיצוב דעת הקהל, כולל השקרים והמניפולציות.

כמעט במקביל להלם ששלל את היכולת להמשגה מילולית של האירועים, הסרטונים מציעים המחשה גרפית מפורטת של הזוועה והופכים במידה רבה לסרטוני סנאף ממכרים. השיח על הצפייה ב"סרטונים" כמעט מחליף עתה את השיח על האירועים עצמם, כשלצפייה מיוחס משקל כה דרמטי עד שמדברים על הפער הגורלי בין "מי שלא ראה את הסרטונים לבין מי שראה את הסרטונים ולעולם לא יחזור לעצמו".

תופעת הצפייה האובססיבית בסרטונים תורמת לאופי הדרמטי של האירועים כמעין "מופע בלהה נורא המנוהל על ידי רב אמן אכזר [...] טרגדיה מהולה במנות אכזריות של מוות וקיטש" (אביגדור פלדמן, "קצת דבש לקינוח הדם", מוסף "הארץ", 8.10.24).

אידיאליזציה של ישראל הקטנה

והנה, כמעט במקביל לחזיון האימה, מתרחשת אפיזודה של חזרה לנורמליות, לזמן הישראלי העכשווי הזוהר באפרוריותו: ההתארגנות האזרחית המופתית שהתחילה כמעט בד בבד עם ההלם ב-7 באוקטובר, ובעיקר מפעל ההתנדבות ביוזמת "חברים/אחים לנשק".

המושג המרכזי בשיח הוא עתה ה"ביחד" (כולנו חברים ואחים) ואיתו חוזרים אל מרכז הבמה מושגי יסוד באתוס הישראלי של ההתיישבות העובדת ו"ארץ ישראל הקטנה והיפה". אמנם אלה ערכיהן של האליטות הישנות שמפלתן היא מרכיב במשבר הנוכחי, אך עתה הקיבוצניקים מיישובי העוטף חוזרים למעמדם האייקוני כשמנה וסולתה של ההתיישבות בארץ.

הקיבוצניקים הם גיבורי הסיפור (בשני המובנים); הציבור מאמץ לזמן קצר ערכים  המזוהים עמם, כמו התיישבות ועבודת אדמה, סולידריות, התנדבות, הגנה על אזורי ספר, חוסן והקרבה, ומתרפק עליהם בנוסטלגיה הגובלת בקיטש: "הציבור הישראלי מגיב בעוצמה: אנשים מחליפים את תמונות הפרופיל ל'אני קיבוצניק/ית' ברשתות החברתיות [...] ואפילו יש דיבור על הקרנות קאלט חדשות של 'מבצע סבתא'" (שירה מייקין, "אדמה שפויה", "הארץ", 8.12.23).

גם לשירים הישראלים הקלאסיים יש עדנה: "הביתה" של ירדנה ארזי בביצוע תזמורתי באמפי קיסריה, שירי אדמה וחקלאות אופטימיים בנוסח "החיטה צומחת שוב", שירים איקוניים של ביאליק ואלתרמן ונעמי שמר, שלא לדבר על המוני השירים החדשים שחוברו במיוחד לכבוד המלחמה.

החברה הישראלית מתחילה להתעורר מהסיוט, אך בצד האקטיביות המבורכת, ניצני העתיד טמונים בשיווק המותג "ביחד ננצח", "כאילו השתלט משרד פרסום על התודעה הציבורית [...] ובכל מקום פורחים השמאלץ והרגש הסינטתי המאולץ" ("מספרים לנו שביחד ננצח אך לא ברור את מה", בועז יזרעאלי, "הארץ", 13.12.23).

החזרה לימי ארץ ישראל הקטנה אינה מפתיעה. הדימוי שנותר מאותם ימים הוא אמביוולנטי, ספק תצוגת שווא אנכרוניסטית ספק עידן של ערכים שפסו מהעולם הקפיטליסטי והפוסטמודרני. אך בעתות משבר הזמנים הללו מספקים לא פעם אתר של ניחומים והתרפקות.

נשמעו גם ביטויי חרטה ויראת כבוד מצד קולות הידועים בגינוי הקיבוץ כפריווילגי ומתנשא. אלא שההערצה היתה בשיאה דווקא בתחילת המלחמה, כשאיש לא העלה בדעתו שמושאיה יוכו ברחובות העיר כשמאלנים בוגדים.

הנחיתה על קרקע הפרוזה

הנחיתה על קרקע המציאות מתרחשת עם התמשכות המלחמה, כשלון עסקות החטופים, והתנפצות הציפיות לאיזה אופק פוליטי חדש. זהו פרק זמן שבו חוזרת השגרה הפוליטית המוכרת לשלוט בשיח, ואם חשבנו ששוב לא נוכל להתעסק בהבלים פוליטיים קטנוניים כדוגמת חישובים קואליציוניים של פוליטיקאים מושחתים, הנה חזרנו לדיונים המתישים והאינסופיים בשאלה "מה מחביא ביבי באמתחתו".

הדיון סביב עסקות שחרור חטופים חשף בריש גלי את חילוקי הדעות הישנים לפי המתווה המקובל, ימין ושמאל. ראש הממשלה חזר להינשא על כפות מעריציו, והעמיד את המשוואה המוזרה בין "תמונת הניצחון" לבין "הצלת החטופים". המשפחות  הוצגו כאבן נגף למיטוט החמאס וכך ניתן האות להדחתן מהסטטוס של מי שהופקר ומאשים לסטטוס של הנאשם, השמאל הבוגדני המכשיל את המלחמה עקב  שנאת נתניהו.

השימוש הפוליטי הנפשע במשפחות החטופים מוטט את התחושה הזמנית שלא נוכל לחזור למציאות שבה שום דבר אינו קדוש מכדי להיות כלי לאינטרסים פוליטיים. החוויה שהמתחולל סביבנו הוא חיזיון "גדול מהחיים" האמור להעניק פשר לאירועים בשלב של האין-מלים, מתגלגלת  למופע בידור ציני ומחריד, המשתמש באמת לצורך משחק דימויים פוליטי-תקשורתי.

דוגמה בולטת היא השימוש המניפולטיבי באירוע חזרת החטופים בנובמבר: ככל ששרשרת שחרור החטופים היתה מרגשת, שידורה בטלויזיה כמעין סדרה שפרקיה חוזרים על עצמם בשינויים קלים, לבש צורה של מופע ראווה המשרת את הרייטינג, את סיסמת הליכוד הלאומי המקודשת ובעקיפין את השלטון.

אביגדור פלדמן כותב במאמר אירוני וכואב: "רב האמן מעזה ומירושלים הרכיב על הזוועה של השביעי באוקטובר את קיטש החוזרים מן החטיפה [...] חזרת החטופים היא נס, אך הסיקור שלה הוא קיטש ממכר [...] החזרת החטופים על כל סממניה – בהם התלבשות המעוצבות, הסרטים הירוקים שמשתלבים בצלב האדום - זולגת בלי בושה אל סרטוני הפרסומת החגים כעופות טורפים מעל החטופים ("קצת דבש לקינוח הדם", שם).

במקביל, המשפחות עצמן, בנסיונותיהן הנואשים למקד את הדיון ביקיריהן החטופים, נאלצות להיכנע לחוקיות הקפיטליסטית, לפיה רק שיווק אגרסיבי יכול להבטיח שמוצר לא מענג יימכר. כאן מככבים דימויים משדה האמנות - מיצבים, אלמנטים מזירת הטבח, צעצועי דובונים מוכתמים בדם הפזורים ברחבי העיר, פרטי קישוט כמו סיכות, שרשראות ודיסקיות, ערבי השירה העצובים וזמרים מפורסמים המופעים בכיכר החטופים.

וכבר, כמו עיט טורף עטו על האנשים השבורים גורמים מסחריים שהרוויחו מהשבר הזה: הפיכתם למותג המעלה את ערכו של המוצר בפרסומות, כמו "סרטון הפרסום לאבקת כביסה בכיכובו של משה פרץ, המפרסם על רקע הנשים המפונות אבקת כביסה מבושמת, 'המריחה כמו בית'" (שוב פלדמן). מערכות הייעוץ הנפשי ו"החוסן" שבנו את עצמן כמפעלי שיקום למעגלי הנפגעים, יועצי שיווק, אסטרטגים מתחלפים, גורמים עסקיים המשווקים מוצרים תחת כותרת הסיוע למפונים ואפילו סדנאות כתיבה לפורקן האבל.

היפר-נורמליות

אחרי המחדל הנורא שאלת האחריות נדחקה לשוליים ופחות או יותר הושכחה ("ללכת הביתה? תזכירו לי למה? בגלל המחדל של 7 באוקטובר? אה, בחייכם, זה קרה מזמן", אלון עידן, "הארץ", 17.1.24). הפאתוס נותר בכיכר החטופים, התקשורת ממשיכה לדוש בלא כלום. הצופים הולכים ומתקהים.

המופע היומי בטלוויזיה מאז ה-7 באוקטובר הוא סיפורי הטבח ועלילות הגבורה של החיילים. מהלכי המלחמה עצמה כמעט אינם משודרים, וגם לא ההרס הנורא בעזה. הצופים מורחקים מהמידע על ההווה למעין זמן מעגלי, שבו האירועים המזוויעים מתרחשים כל יום מחדש, מתוקף טראומה לא נרפאת המנוצלת לפריטה על מנגנון הכאב הלאומי והשכחת ההרס שאנו מביאים על עצמנו ועל אחרים.

במופע הזה מתחילה הבנאליזציה של הזוועה, בנוסח המוכר אך המוקצן בתצורות דקדנטיות-מקבריות- קיטשיות. למשל, הצפייה בסרטוני ההרג ומחזות הזוועה מועלית על נס כתורמת לשותפות הפטריוטית ב"ביחד". "לצפות ב'נובה' זה להשתתף. פטריוטי לצפות בפוגרום הזה. זה ללבות את חוויית הביחד, האנחנו" (בועז יזרעאלי, "בלי הרוגים לא נוכל להמשיך", "הארץ", 14.1.24).

שוב נעשה שימוש בחטופים כמותג מקדם עסקות, והפעם הוא משודך אל המיזם הפלצני-ציני של אייל שני, של שיווק רבע פיתה ריקה כאקט של הזדהות עם  החטופים. "הרבע פיתה מדגימה היטב את האופן שבו קפיטליזם מנסה לשחק בערכים, לעוות אותם, להפוך אותם על פניהם ובלבד שיופק רווח מכל סיטואציה, תהיה אכזרית וקשה ככל שתהיה", כותב אלון עידן ("חטופים בפיתה", "הארץ", 2.2.24).

הבנאליזציה של הזוועה לובשת אופי של  מופע ריאליטי בתופעת תיירות הפנים בין חורבות הבתים השרופים בקיבוצים בדרום. מעניין לחזור אל ראשית הדברים, שבה אזורים אלה, הממשיים והרגשיים, נשארו מחוץ לתחום התפיסה, כמעין "ממשי" כאוטי שאין לו מלים. והנה עתה דווקא מתעוררת התשוקה לגעת בממשי ה"אותנטי" באופן ליטרלי, להריח את ריח השריפה, אולי לתפוס בעין איזה אובייקט ארכיאולוגי.

אלא שהבתים השרופים כבר אינם הדבר עצמו אלא מוצג, דימוי המחליף את מקום הממשי (היינו, ראינו את הבתים השרופים, בכינו, היה מוצלח וחזרנו הביתה) ומעלים אותו מהתודעה (עופרה רודנר, "התיירות באזורי הקרבות היא מטפורה מושלמת למפעל ההדחקה הישראלי", "הארץ", 26.4.24).

דומה שנותרנו עם פניו הפרוזאיים של החיזיון - כמופע ודימוי בשירות אינטרסים פוליטיים ומסחריים. דומה גם שחזרנו (אלה מאתנו שלא נפגעו במישרין) לחיים הטובים של מופעי ענק בפארקים, מאסטר-שף בטלוויזיה, אך בהפרזה מאומצת, במעין העמדת פנים של נורמליות המכסה על פאניקה:

"אני בכוונה לא כותב 'נורמליות' [...] כל מי שמסתובב בישראל יכול לחזות בעצמו במדינה אחוזת מאניה. זה לא שהישראלים חזרו לשגרה, זה שהם נמצאים בשגעת, בטרפת" (ניסן שור, "חייבים להרוס?", "הארץ", 10.5.24).

ההקצנה המאנית היא מעין "היפר נורמליזציה של הלא ייאמן" (שירה מייקין, "הארץ", 7.2.24), גרסה מטרידה וכוזבת של פרק החיזיון של ראשית הדברים.

במהלך כתיבת המאמר הזה שוב חל שינוי באקלים הציבורי בעקבות ההפצצה האיראנית ושאלת הפלישה לרפיח, שתוצאותיה הברורות עתידות להיות הקרבת החטופים. התעוררנו מהקהות והאדישות, המחאות של משפחות החטופים וכוח קפלן תופסות תנופה. ועדיין אנו מקיצים בבוקר כמתוך חלום עיוועים שבו אנו מובלים לתהום באין מעצור. וכל זה רחוק מלהסתיים.

ד"ר חנה הרציג היא חוקרת ומבקרת ספרות