הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת

רוב העיתונות הישראלית היא מסחרית. פרט לתאגיד השידור הציבורי ולכמה כלי-תקשורת אידאולוגיים, כמעט כל כלי התקשורת פועלים משיקולים כלכליים-מסחריים. המטרה היא לעשות כסף.

לשם כך, זקוקים כלי-התקשורת לרייטינג או לתפוצה. המפרסם הוא הלקוח. הוא משלם והוא מקיים את כלי-התקשורת. השירות שכלי-התקשורת מגיש למפרסם הוא בני-אדם. כמה שיותר צופים, קוראים, מאזינים וגולשים. הם "המוצר".

בגלל ש"המוּצר" הם בני-האדם, כלי-התקשורת נזהר שלא להרגיז אותם. העורכים נזהרים שלא לשלב בשידורי החדשות מידע שהקהל אינו רוצה לראות. הם לא רוצים להרגיז את העם, כדי שלא "יברח" ויעבור לכלי-תקשורת אחר.

כל אדם, כל חברה, רוצה להתייחס לעצמו באופן חיובי. אני טוב. האויב רע. בשמחת-תורה, ה-7 באוקטובר, זה היה ברור. היה רוע מוחלט והיה קורבן ברור, ראוי לחמלה ולסימפטיה.

בשלבים הראשונים של המלחמה התייצבה התקשורת – כראוי – בצד הישראלי. גם אם הציגו את המתרחש מעבר לגבול, בעזה ובמדינות ערב, הראו גילויים של שמחה ואכזריות. היה ברור מי הטוב ומי הרע.

בכך מילאה התקשורת תפקיד משני שלה: ליצור חיברות. סוציאליזציה. לגבש את החברה. להתייחס למה שמאחד את כל העם. יש לתקשורת עוד תפקידים, כמו להרים את המוראל. את זה אפשר לעשות בשידורים אחרים. לא במהדורות החדשות.

זה היה המצב בימים הראשונים. אבל כשהמלחמה נמשכה נוצרו פערים גדולים בין מה שהציגו לנו בארץ, לבין מה שהתקשורת בעולם שיקפה. בעולם ראו הרס, סבל, רעב, ילדים גוססים, רבבות חפים מפשע שנהרגו. תמונות מזעזעות כמו זו של אב, המחזיק בידיו את בנו התינוק המת, והחתול המשפחתי מתקשה להיפרד מהילד. התמונות האלה השפיעו על דעת הציבור במדינות המערב, ארצות ידידותיות לישראל.

בארץ, החליטו העורכים לחסוך את המראות האלה מהציבור. אחת התוצאות של ההימנעות הזאת היתה חוסר הבנה של ישראלים לדעת-הקהל בעולם. ההסבר המיידי והקל היה "הם אנטישמים". הציבור לא יכול היה לבחון את העובדות באופן אמיתי ומלא – מכיוון שהעובדות הוסתרו מאיתנו.

למה החליטו העורכים, ברוב כלי-התקשורת הישראליים, להימנע מהצגת הזוועות בעזה? כאמור, התקשורת היא מסחרית. הרייטינג והתפוצה הם שיקולים חשובים, ואף כלי-תקשורת לא רוצה להרגיז את הקהל. המנהלים חוששים שהצופים, המאזינים, הקוראים והגולשים ינטשו, יברחו ויעברו למתחרים.

חשוב להבהיר: אין כאן ביקורת על עצם ניהול המלחמה. אינני יודע אם אפשר היה לנהל אותה אחרת. הביקורת היא רק על כך, שהעדיפו לתת לנו לראות רק מה שאנחנו רוצים לראות, מה שלא ירגיז אותנו, מה שלא יגרום לנו למועקה, מה ש"יעשה לנו טוב".

כל סופר או תסריטאי יודע, כי עדיף לגרום לצופה או לקורא להזדהות עם הגיבור של היצירה הבדיונית. זה נכון גם לגבי החדשות. טוב לנו להרגיש שאנחנו צודקים, טובים, מוסריים, "הצבא המוסרי ביותר בעולם". יפריע לנו לקבל מידע הסותר את ההרגשה הטובה הזאת.

אבל תפקידה של התקשורת – בחלק החדשותי שלה – הוא לשקף את המציאות. לא להרים את המוראל. חייבים להראות את כל המציאות. כמו שקובעת הסיסמה של ה"ניו יורק טיימס", "כל החדשות הראויות לפרסום".

כמובן שאי אפשר לפרסם הכל. יש מגבלות של זמן ומקום. המבחנים הנכונים, שצריכים להנחות כל עורך חדשות, הם ארבעה: האמיתי, החשוב, המעניין והחדש. כשמתקבל מידע אמיתי, חשוב וחדש, יש לפרסם אותו.

ומהו מידע חשוב? מידע העשוי להשפיע עלינו, מידע העשוי לשנות את השקפת עולמנו. ובמדינה דמוקרטית, מה שעשוי לשנות את השקפת העולם שלנו, יכול לשנות את ההצבעה שלנו בבחירות.