מעגל המוות

בשערי הטבלואידים מקפידים להדפיס גם הבוקר את תצלומיהם ושמותיהם של החיילים שנהרגו במלחמה. הפעם מופיעים שלושה: סמ"ר אליה הלל, סמ"ר ידידיה אזוגי וסמ"ר דייגו שוישה הרסאג'. אבל אלה כבר החללים של שלשום. הבוקר הותרו לפרסום שמותיהם של שניים נוספים: אדר גבריאל ויהונתן אליאס. הם יופיעו בשערי יום ראשון, בתקווה שלא לצד נוספים.

הכאה על חטא

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ("תוכנית ההתפרקות") ו"מעריב" ("ימי ההכרעה של גנץ") עוסקות בפוליטיקה פנימית.

יובל קרני מדווח כי יו"ר המחנה-ממלכתי השר בני גנץ צפוי להודיע על פרישה מהממשלה בשבוע הבא. ב"ישראל היום" מסבירה שירית אביטן-כהן כי לאור התחזקות נתניהו בסקרים הוא לא פועל למניעת עזיבתו של גנץ. "אם וכאשר פרישת גנץ ומפלגתו תהפוך לעובדה מוגמרת", מוסיף מתי טוכפלד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", "מתכוון נתניהו לחזור ולפנות לבייס. לממשלת הימין. להעניק תחושה שהדשדוש המסוים בקרבות הגיע בגלל גנץ ואיזנקוט, שלחצו להיכנע לתכתיבים האמריקניים ולא שירתו את האינטרס הישראלי באופן מלא".

ב"מעריב" מדווחת על ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות הכתבת אנה ברסקי. בשולי הידיעה נכתב כי "לאחרונה גוברת בליכוד הדרישה של חלק מחברי המרכז להקמה מיידית של ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים והתהליכים המדיניים והביטחוניים שקדמו למתקפת הפתע של חמאס ולמלחמה שנפתח בעקבותיה". לפי ברסקי, אותם חברי ליכוד שוחחו עם "מקורבים לנתניהו" אך "נתקלו בהתנגדות". אחד מהם מצוטט כאומר "התשובה שקיבלנו היא שרק בתום המערכה יעסקו בכך".

מתי תסתיים המערכה?

"החיפזון מהשטן", מסכם חגי סגל את חטיבה בטורו בפתח מוסף "יומן" של "מקור ראשון", חטיבה המוקדשת למעלותיה של תכונת הסבלנות.

"בסוף השבוע הבא תציין ישראל שמונה חודשים לפרוץ המלחמה ברצועת עזה", פותח עמוס הראל את טורו שמתחת לכותרת הראשית של "הארץ" ("צה"ל מתקדם ברפיח כמתוכנן - אך השאלה מה הלאה בעינה עומדת"). מיד בהמשך כותב הראל: "ראש המועצה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, חזה שלשום עוד לפחות שבעה חודשי לחימה ברצועה. צריך לקוות שאלה יסתיימו בתוצאות טובות יותר מבחינתנו".

"20 שנה אחרי אסון הנגמ"שים: צה"ל שוב שולט בציר פילדלפי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", מעל תצלום שסיפק דובר צה"ל ובו נראה טנק ישראלי שועט בציר שבין עזה למצרים. בעמוד 6 מגדירים שילה פריד וישי אלמקייס את תפיסת הציר "ההישג הנכבד" וכותבים כי בכיבושו מחדש "צה"ל סוגר מעגל". לפי השניים, "החזרה לציר פילדלפי היא מעין הכאה על חטא". כשכוחותינו נטשו את הציר, עם סיום הנסיגה מעזה, השתלטו עליו במהרה כוחות חמאס והפכו אותו למוקד הברחת אמצעי לחימה, ציוד וכספים.

מועד תום המערכה תלוי כמובן בהחלטה מדינית, אסטרטגית, היכן להציב את קו הסיום. לפני שבועיים וחצי בלבד טענה הכתבת הצבאית של "ישראל היום" כי "אף אחד לא שוקל ברצינות, למעט אולי קיצונים בשוליים" את האפשרות של הקמת ממשל צבאי ישראל בעזה. באותו היום טען הפרשן הצבאי של "הארץ" עמוס הראל כי "ישראל גולשת לתוך תרחיש של הקמת ממשל צבאי ברצועה. זה יהיה אסון נוסף שיסבך את מצב הדברים ויגרור אותה להוצאות עתק ולקשב ביטחוני מוגבר, לאורך שנים, על חשבון טיפול בבעיות אסטרטגיות אחרות כמו העימות עם איראן".

הבוקר ההערכה של שובל נראית כמו היסטוריה רחוקה. "הכרחי להקים ממשל צבאי ישראלי שייקח לידיו בשלב הנוכחי את ניהול חלוקת האספקה ההומניטרית וימנע מחמאס להשתלט עליה ולשלוט באוכלוסייה באמצעותה", כותב עמנואל שילה בטור העורך של "בשבע". לדבריו, "רק אחרי תקופה של ממשל צבאי שבמהלכה החמאס יתפורר ויחדל להיות גורם משמעותי ברצועה, יהיה אפשר לחשוב על כל מיני חלופות".

אולם הרעיון הכה שורשים לא רק בקיצוניים שבשוליים. חיים רמון כותב הבוקר ב"מעריב", כי אם חמאס יסרב למתווה עסקה שכולל את החזרת החטופים והפסקת אש ממושכת, ולהערכתו חמאס יסרב, אזי על ישראל "לכבוש את הרצועה כיבוש מלא, להקים שם ממשל צבאי זמני ולקרוא להקמת ועידה בינלאומית בהשתתפות ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לרבות הרשות הפלסטינית, כדי להחליט מי יהיה הגורם השלטוני שיבוא עם הזמן במקום הממשל הצבאי הישראלי הזמני (השליטה הביטחונית ברצועה תישאר בידינו)".

מה הסיכוי שנתניהו יאמץ מדיניות כזו?

חמוץ

הכתב איתי אילנאי, שעבר השנה מ"ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום", מפרסם הבוקר במוסף "שישבת" של העיתון פרופיל עדכני של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקופת המלחמה.

אילנאי פותח את הכתבה בציטוט מפי "גורם ששוחח לאחרונה עם ראש הממשלה". לדבריו, "מאז 7 באוקטובר נתניהו מסתובב עם תחושת החמצה. הכעס הגדול שלו, והוא כל הזמן אומר את זה בשיחות סגורות, הוא שלא עדכנו אותו באותו לילה. ביבי אומר שאיך שהוא מכיר את עצמו, אם רק היו מתקשרים אליו ומשתפים אותו במידע המודיעיני, הוא מייד היה מורה להקפיץ כוחות". בהמשך מציין אילנאי כי "כמה אנשים בסביבתו משוכנעים שתחושת ההחמצה שלו מאותו לילה גורלי אותנטית לחלוטין".

אין סיבה טובה לכפור בכך. נתניהו, שכנראה לא מסוגל לחשוב על עצמו כמי שאחראי או חלילה אשם באסון הנורא ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה, בוודאי מאמין בלב שלם כי אילו רק היו "מתקשרים אליו ומשתפים אותו במידע המודיעיני", תופסים אותו בדש מעילו ומתריעים, היה פועל להצלת המצב.

המחשבה כי לראש הממשלה ששולט פה בהפסקות כבר שנות דור, שתרם יותר מכל אדם אחר לעיצוב הצבא, הפוליטיקה, כלל מערכות וזרועות השלטון, שלא לדבר על היחסים מול חמאס ויתר הכוחות במזרח התיכון - יש אחריות כוללת על המחדל הנוראי גם בלי קשר לשאלה אם שמע או לא שמע כמה ימים לפני על הסימנים המודיעיניים שאולי צפויה להתחולל סופה נוראית - המחשבה הזו ככל הנראה לא מצאה לה מקום בראשו.

"הטעם החמוץ", כותב אילנאי, תרם ל"משבר אמון חריף ועמוק" בין נתניהו למערכת הביטחון, "משבר שמשליך על ניהולה של המלחמה כולה".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" משוחח נחום ברנע עם דב (דוביק) תמרי, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, קצין מודיעין ראשי ומפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה. "במלחמה, הראשון שמבין את השגיאות שלו ואת השגיאות של האויב ומתאים את עצמו למציאות המשתנה, מגיע להישגים", אומר תמרי לברנע. "במלחמה הנוכחית אין לישראל מנגנון שיעשה זאת. נכנסנו למלחמה שבה שורר מהיום הראשון אי-אמון ביחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון ובין ראש הממשלה לרמטכ"ל. זאת בעיה. מרבים להוציא הודעות על כך שראש הממשלה 'הנחה' את צה"ל. לא מזכירים את המגבלות שבהן פועל צה"ל. אתה לא יכול להגיע להישגים כשהנרטיב שלך לא מקובל בעולם. ישראל תלויה בעולם. הנרטיב הפלסטיני הצליח; הנרטיב שלנו נכשל".

בהיעדר גורמים ביטחוניים בעלי שיעור קומה שנהנים מיחס קירבה לנתניהו, מצא ראש הממשלה יועצים חיצוניים לענייני ביטחון. ב"ישראל היום" מציין אילנאי כי רובם בעלי נטייה פוליטית ימנית, המציעים לנתניהו "גישה התקפית וניצית יותר". אילנאי מונה כמה מהם: יעקב עמידרור, מאיר בן-שבת, אפי איתם ואנשי "הביטחוניסטים", פורום שהקים תא"ל בדימוס אמיר אביבי.

"אנחנו אמרנו לו שביום שאחרי הפלת חמאס, ישראל צריכה לקחת אחריות גם על הצד האזרחי ברצועה ולקיים ממשל צבאי זמני, מתוך הבנה שהכנסת גורם שלטוני חדש היא לא משהו שייעשה בבת אחת", מצטט אילנאי את אביבי. "הבעיה היא שהצבא, מסיבותיו, לא מעוניין בשלטון צבאי, ואז מתחילות אמירות בצה"ל כמו 'בשביל ממשל צבאי צריך חמש אוגדות'. אז נתניהו בא אלינו ושואל אותנו איך נראה באמת ממשל צבאי, ואנחנו מסבירים לו שבניגוד למה שאומרים לו בצבא, ממשל צבאי זה גוף שלא דורש הרבה חיילים, אלא בעיקר מפקדה. שזה עניין של מטות, לא של כוחות".

במוסף "מעריב" מתפרסם ראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב עם אביבי. "ממשל צבאי הוא לא מילה גסה, יש לזה הרבה יתרונות, כמו למשל להיכנס בעובי הקורה של החינוך ולשלוט במרכיבים ההומניטריים כדי לייצר מנופים מול האוכלוסייה וההנהגה הפלסטינית שיכולה לקום שם", אומר אביבי למראיינת, ומוסיף: "גם האמריקאים בסוף מלחמת העולם השנייה הטילו על גרמניה ממשל צבאי". כשמקובר-בליקוב משתוממת על ההשוואה אומר אביבי: "גם בעיראק שמו ממשל צבאי עד שהצליחו לבנות הנהגה אלטרנטיבית. לבנות הנהגה חדשה זה תהליך שלוקח זמן".

"הצפי לשנים הקרובות: לוחמי המילואים ישרתו 90 יום בשנה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר. בכותרת המשנה לראשית מובהר כי "בתרחיש של ממשל צבאי בעזה כל לוחם יידרש לעד 180 ימים".

הכותרת מפנה למאמר פרשנות מאת יואב לימור במוסף "השבוע", שם מובאים הנתונים על היקף ימי המילואים במקרה של ממשל צבאי, וזאת לצד אזהרה: ו"זה בלי לדבר על המחיר בחיי אדם, ועל העלות הכלכלית המטורפת של שליטה כזאת (עשרות מיליארדי דולרים בשנה), ועל הפגיעה האנושה במה שנשאר מהיחסים הבינלאומיים של ישראל ומהלגיטימציה שלה לפעול ולהתקיים". עם כאלה תחזיות עגומות, פלא שנתניהו מעדיף לשמוע שממשל צבאי לא דורש הרבה חיילים אלא בעיקר מפקדה? תשאלו את העיראקים.

כפתור הפטור

ובכל זאת, אם ממשל צבאי באמת דורש חמש אוגדות, כדי למלא את השורות אפשר תמיד לגייס אלפי צעירים חרדים.

"ביום ראשון: חוק הגיוס מגיע לבג"ץ", נכתב בידיעה קטנה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", מתחת לידיעות על שלושת חללי צה"ל הטריים. "בדיון הדרמטי שייערך ביום ראשון בבג"ץ, המדינה תידרש לנמק מדוע לא יגויסו תלמידי ישיבות לצה"ל, מדווח גלעד מורג. ב"הארץ" מדווח חן מענית כי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה הודיעה לבג"ץ, בשם משרד הביטחון, כי המדינה חייבת לגייס את החרדים לצבא וכי צה"ל ערוך לקלוט 3,000 מהם עד סוף השנה. בממשלה, מוסיף מענית, מתכוונים להחיל את דין הרציפות ולקדם את חקיקתו של מתווה הגיוס שיזם בני גנץ בכנסת הקודמת, אולם לדברי בהרב-מיארה, הצעת החוק הזו "אינה נותנת מענה לצרכים העדכניים של מערכת הביטחון".

ב"מעריב" מדגישים כי היועמ"שית טענה שפעולות הממשלה בנושא חוק הגיוס אינן חוקיות, ואילו ב"מקור ראשון" מדווחים על עמדת בהרב-מיארה תחת הכותרת "היועצת המשפטית: רק אני אקבע לממשלה מהו החוק".

"השבוע התפרסמו שלל דיווחים המעידים על השחתה של השלטון, אך דומה שהחשוב ביותר חמק כמעט ללא התייחסות ציבורית", כותב שלמה טייטלבאום בפתח מוסף "כלכליסט". "הכוונה היא לנאומה הבהיר והנוקב של היועמ"שית גלי בהרב-מיארה בכנס לשכת עורכי הדין באילת. בהרב-מיארה הדגימה בהרחבה כיצד התנהלות הממשלה בסוגיית הגיוס ועקיפת הייעוץ המשפטי היא ניסיון ל'רפורמה משפטית שקטה וסמויה מן העין', סיפרה כי הממשלה סירבה לעגן בחוק את הממלכתיות של המשטרה, והעריכה כי מבחינת יוזמי התיקון לפקודת המשטרה, הפיכת הארגון לפוליטי היא יעד מכוון".

"אומץ הלב של היועצת ראוי לשבח", מוסיף טייטלבאום, "אך העובדה שדבריה המנומקים והחדים לא הכו גלים מטרידה". את הנאום המלא של היועמ"ש ברהב-מיארה ניתן לקרוא כאן, באתר "העין השביעית". בין היתר אמרה בו היועמ"ש: "ממשלת ישראל ביקשה להוציא את הייעוץ המשפטי לממשלה מהעיסוק הממשלתי בתחום הגיוס, כך שבפועל לא נוכל להתריע מפני פגיעה באינטרס הציבורי. במילים אחרות, ממשלת ישראל ביקשה להרחיק את שומרי הסף מהאירוע. לבטל את יכולתו של הייעוץ המשפטי לשמש כבלם על הכוח השלטוני או לשמור על שלטון החוק. מכאן נבעה התנגדותי לניסיון חסר התקדים של הממשלה לקבוע שעורך דין פרטי ייצג לא רק את העמדה הפוליטית העקרונית של חברי הממשלה, אלא גם יהיה עורך הדין של משרדי הממשלה ושל הצבא".

ל"מקור ראשון" מצורף הבוקר מוסף במימון המכון הישראלי לדמוקרטיה (שהקים ומימן את "העין השביעית" מ-1996 עד ל-2014) על יחס החברה החרדית לשירות בצה"ל.

בפתח המוסף נדפסת המילה "בשיתוף" ונכתב כי מדובר ב"מוסף מסחרי", אך העימוד מערכתי וגם שמה של העורכת, איילת כהנא, מוכר לקוראי "מקור ראשון", כך גם שמותיהם של חלק מהמחברים. הערבוב הזה, בין המסחרי למערכתי, תורם למסחרי ופוגע במערכתי. מכל מקום, לפי הנתונים במוסף, ב-2009 קיבלו 5,430 גברים חרדים פטור משירות צבאי. ב-2021 המספר עלה ל-10,714.

"חודשים מחפשים בנרות כל אחד שנשאר בקונספציה של שישה באוקטובר, אבל מתברר שהיחידה שנשארה שם היא הממשלה. פשוט בלתי נתפס שאחרי שבעה חודשי מלחמה, בממשלה מתייחסים לנושא הגיוס כאל עוד תרגיל פוליטי", אומר יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בראיון שרכש מאת אורלי גולדקלנג ומתפרסם במוסף המסחרי. בהמשך מוסיף פלסנר: "בחברה החרדית יש 14 אלף גברים במחזור של בני ה-18 ומספר הולך וגדל ממחזור למחזור. אנחנו צריכים לקבוע את עקרון חובת השירות, ואז את גיל השירות כך שיהיה משמעותי ותורם".

ביומון החרדי "המבשר", המזוהה עם אגודת-ישראל, אפשר למצוא כותרת צרה וידיעה קצרה בפינת השער על עמדת היועמ"שית. ביומון החרדי "יתד נאמן", של דגל-התורה, הטון חריף יותר. "כל כלי יוצר עליך לא יצלח" נכתב בפתח כותרת הגג לכותרת על עמדת בהרב-מיארה. "היועצת המשפטית דורשת גיוס חרדים לאלתר וחוסמת אפשרות לכל הצעת חוק להסדרה", נכתב בגופן אדום על רקע אפור. "המניעים אינם משפטיים", מצוטטים בכותרת המשנה "משפטנים" שהגיבו לעמדת היועמ"ש.

ב"הפלס", עיתון הפלג הקיצוני בחברה החרדית שנושא את נס המאבק בגיוס לומדי התורה, מדפיסים בראש השער, לבן על רקע אדום, את עמדת היועמ"שית לפיה "יש להחיל מיידית את חובת הגיוס". בכותרת המשנה מובהר כי "הציבור החרדי ימשיך להיאבק בחירוף נפש נגד גזירת השמד; תדהמה עמוקה לנוכח המשך השתיקה הרועמת של המפלגות החרדיות". ב"הפלס" מזהירים מפני "פשרות הרסניות נוראיות". לדבריהם, "כל החמרה במצב, תוכל לשמש כמניע ואמתלה לפוליטיקאים חרדיים לתת ידם לרעיונות עיוועים שמעולם לא עלו על הדעת".

במוסף המסחרי של המכון הישראלי לדמוקרטיה מתפרסם מאמר מאת ד"ר רבקה נריה בן-שחר על מאמרי הדעה בעיתונות החרדית שמוקדשים לסוגיית הגיוס. המחברת, חוקרת בכירה בתוכנית החברה החרדית בישראל של המכון, מצטטת כמה מהזעקות שהודפסו ב"המודיע" ו"יתד נאמן" מאז ה-7.10 והתגברות הקולות לגיוס חרדים.

"בהנחה שמספרם של קוראי 'המודיע' ו'יתד נאמן' שאינם חרדים הוא זעיר, ברור שהעיתונים פונים אל קהל קוראיהם הקלאסי – חרדים, חסידים וליטאים", כותבת המחברת ותוהה, אם כך, מדוע יש במאמרים האלה צורך. יש לה גם תשובה.

"העיתונים לא היו צועקים כל כך חזק לולא היו מזהים סכנה ברורה ומיידית – לא רק מחוץ לחברה החרדית, אלא גם בתוכה. הם מבינים שהמהלך אפשרי, שה'איום' הפנימי אמיתי. הם כנראה מבינים שצעירים רבים לא באמת לומדים תורה ולא הגיוני שלא יתגייסו. הם גם כנראה מבינים שרגשות האשם של הצעירים על כך שבני גילם נהרגים ונפצעים על הגנת המולדת בעוד הם יושבים ולומדים, מעידים שהם אנשים בריאים ומוסריים".

כדי לנטרל את רגשות האשם מומלץ לצעיר החרדי, ובני משפחתו, לעיין הבוקר בשבועון החרדי "משפחה". בעמודי החדשות של השבועון כותב קובי בורנשטיין על המחדלים של אגף כוח אדם בצה"ל. "בזמן שמפקדיו מתריעים על מחסור חמור בסד"כ על רקע המלחמה המתמשכת, מתברר שהוא אכן חמור אבל לא מהסיבה שאתם חושבים". לפי בורנשטיין, "המחסור הקיים נובע מהתנהלות לקויה של אגף כוח האדם בצה"ל בכלל, וענף תכנון כוח אדם בפרט".

כתב "משפחה" מזכיר כי כתב כבר בשבוע שעבר כי 135 אלף משרתי מילואים נגרעו משירות בשנים 2019-2020 ומוסיף כי גם במהלך המלחמה הנוכחית יש יותר מ-5,000 משרתים סדירים שהשתחררו וקיבלו פטור אוטומטי משירות מילואים. אדם המוצג כסא"ל במילואים שמילא בעבר מספר תפקידי מפתח באכ"א, מצוטט כאומר "האצבע הקלילה ביותר בצה"ל היא האצבע הלוחצת על 'כפתור הפטור'". ועוד מוסיף בורנשטיין מפי קצינים באכ"א כי גם כיום יש "כמאה אלף חיילי מילואים שנמצאים במאגרים ולא נקראו לשירות". בכיר באכ"א אומר לו כי "יש לנו אפשרות להקים לפחות ארבע אוגדות חדשות שמתבססות על חיילים שלא משובצים כעת למילואים. אין היום בצה"ל אף אחד שמנהל את האירוע הזה שנקרא מילואים. חיילים יש. לא באמת חסר".

ובורנשטיין מסכם: "בזמן שבצבא טוענים למחסור בכוח אדם ומגלגלים את זה שוב ושוב על סוגיית גיוס החרדים, מתברר בשנית שהפתרון נמצא דווקא בידיים של צה"ל".

הקורבן הגדול מכולם

עמיר רפפורט מדווח ב"מקור ראשון" כי "להערכת גורמים יודעי דבר בניו-יורק", "בית הדין הפלילי יוציא בקרוב צווי מעצר נגד ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, בהתאם לבקשת התובע הראשי שלו. לפיכך, לפחות בשנים הקרובות בנימין נתניהו כבר לא יוכל לנסוע לאירופה ולשאר המדינות שיסכימו לאכוף את החלטות בית הדין".

לעצור את הטירוף

נחום ברנע פותח את טורו ב"מוסף לשבת" בידיעות אחרונות" בסיפורו של שי חרמש, חבר קיבוץ כפר עזה, שקיבל פניה ממנהלי אתר גבעת התחמושת בירושלים להקריא "יזכור" לזכר הנופלים בטקס הממלכתי, שמתקיים בגבעה מדי שנה ביום ירושלים בנוכחות הנשיא, ראש הממשלה ושריה.

בנו של חרמש, עומר, היה בין הנרצחים ב-7.10. הוא ורעייתו שרדו בקושי. "חרמש ייצג בעבר את יישובי העוטף, קודם כראש המועצה האזורית ואחר כך כחבר כנסת בסיעת קדימה", כותב ברנע, "לא פחות רלוונטי - הוא לחם בירושלים, במסגרת גדוד 71 של חטיבת המילואים 55, חטיבת צנחנים".

אחרי התלבטות, מציין ברנע, חרמש נענה להזמנה. אולם שמו של חרמש נפסל במזכירות הממשלה. "הסיבה", כותב ברנע, "הוא כתב ב'הארץ' מאמר ביקורתי נגד נתניהו".

המאמר פורסם החודש, תחת הכותרת "מכתב לחבר לשעבר, אריה דרעי". שמו המפורש של ראש הממשלה לא נכלל במאמר, אך בין היתר כתב בו חרמש כך: "והנה עתה, אריה, הופקדה בידיך שליחות לעצור את הטירוף. קום, צא ופעל, כפי שרק אתה יודע. תן הוראה לשלוחיך לקום ולעזוב את שולחן הממשלה. בוא נצא אל העם. העם שחווה את הטבח, ההשפלה, ההפקרות, ההפקרה והעיוורון של קברניטיו ומצביאיו. נצא אליהם וניתן להם להשמיע את קולם בקלפי. אתה ומפלגת ש"ס הם היחידים בעת הזאת שאינם מסכנים את עצמם במאום. בכל הסדר קואליציוני שיקום - מקומכם מובטח. קום והושיע את עמנו ממחיר הדמים הנורא. מחיר השכול, שאני ומשפחתי חווינו באותה שבת ארורה".

"מנחם לנדאו, יו"ר האתר, פנה ליוסי פוקס, מזכיר הממשלה", מוסיף ברנע וכותב, "אני מציע לכם לא לפסול אותו, אמר לו. לא למען חרמש, למען נתניהו. מוטב לחסוך ממנו את השערורייה. פוקס בדק וחזר עם תשובה סופית: חרמש פסול". לגרסה המקוונת של הטור של ברנע נוספה הכחשה מאת לשכת נתניהו: "לשכת ראש הממשלה ומזכירות הממשלה כלל לא התערבו בנושא הטקס בגבעת התחמושת".

בינתיים סיפקה כתבת ynet את ההוכחה שגם התגובה הזו מטעם נתניהו היא שקרית.

*"אין סיכוי שהוא ייצג": כך פסלה לשכת נתניהו אב שכול מהקראת "יזכור" / מורן אזולאי*

*ההכחשה - וההוכחה:* בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הכחישו נחרצות את הפרסום היום (ו') בטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" וב-ynet, ולפיו פעלו למנוע משי חרמש (80), חבר כנסת לשעבר… pic.twitter.com/r2wNSTkFPl

— ש????ולי ????️????️‍???? Sh????uLi (@Shaulirena) May 31, 2024

צדק מוחלט

"אני פותחת את ישיבת הממשלה השבועית. הנני להזכירכם שאני ראש הממשלה. ותחילה אשא נאום אל שכנינו הערבים. [נואמת] רבותי, ניסיתי וניסיתי ואני לא יכולה למצוא בעצמי שום פגם. 71 שנה אני בודקת את עצמי ואני מגלה בי צדק כזה שאלוהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. צודקת, צודקת, צודקת, ושוב צודקת. אני אומרת לעצמי: 'אל תצדקי יום אחד, הרי בן-אדם זה רק בן-אדם, מותר לו לטעות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי'. אבל לא! אני קמה בבוקר ו-הופס! - אני שוב צודקת. ולמחרת אני קמה בבוקר ו-הופס! - אני שוב צודקת. הופס! - וצודקת, הופס! - וצודקת" (ראש הממשלה במערכון מתוך "מלכת אמבטיה" מאת חנוך לוין, 1970).

"כן, אנחנו צודקים" (כותרת מאמר ב"בשבע", 2024).

דחקה משרדית

"אין מי שנשאר אדיש לתחקיר 'המקור' על התנהלות מירי רגב במשרד התחבורה", כותב יובל שדה בפתח מוסף "כלכליסט". "האופן שבו פעלו רגב ולשכתה כה רעיל ומפוקפק, שכמעט בלתי אפשרי להצביע על דבר אחד ולהגדיר דווקא אותו כמזעזע ביותר: השנאה לקיבוצניקים שחמאס טבח בהם? העדפת האינטרס הליכודי והאישי על פני זה הציבורי? ספסור בכספי הקופה הציבורית? הכל היה שם".

ואמנם, בכלי תקשורת רבים פרסמו דיווחי המשך לתחקיר של דרוקר ברשת 13. בערוץ 14, ערוץ התעמולה הפרטי של נתניהו במימון יצחק מירילשוילי, העדיפו לתקוף את דרוקר. אל שמעון ריקלין ואראל סג"ל מצטרף הבוקר מיכאל קליינר ב"מעריב".

"שני תשדירי הסיכול הממוקד שבהם 'זיכה' רביב דרוקר את מירי רגב בהסתמך על גיבור התהילה עמוק הגרון יונתן יוסף, נועדו לרצוח את אופייה של שרת התחבורה, באמצעות מנה גדושה של אוויר חם המנפח מקבץ רכילויות עבשות, שפואנטה של ממש אין בהן, אך מנה גדושה של בואש, יש ויש", כותב קליינר.

לדבריו, "מטרת-העל של דרוקר הייתה להוסיף נדבך לקמפיין השיטתי והמאורגן להבאשת ריחה של הממשלה. זו מטרה המקדשת אמצעים נלוזים כדוגמת ניפוח, הוצאה מהקשר, רמזים רעילים והכללות שליליות הנעדרות גיבוי בטקסט עצמו".

קליינר גם מתייחס ישירות לאחד הממצאים המפלילים ביותר בתחקיר של דרוקר: הטבלה שמארגנת את ראשי הרשויות לפי מידת שליטתם במתפקדי הליכוד. לפי דרוקר והמקור הבכיר שלו יונתן יהוסף, רגב נתנה עדיפות מוחלטת לרשויות שראשיהן יכלו לתרום למעמדה במפלגה, והזניחה את האחרות. לדעת קליינר, לרגב אין כל קשר לטבלה המפלילה.

"מירי רגב באה ממערכת צבאית", הוא מסביר. "לא בכדי היא רכשה לעצמה שם של ביצועיסטית. היא ממש לא זקוקה לטבלה המטופשת שהוצגה בכתבה כדי לדעת מי מראשי הערים הוא לה ומי לצריה. עוד יותר מגוחך הוא הסיפור בדבר תיעוד תוצאות הפריימריז בערים השונות לצורכי תיעדוף בלוח הפגישות. שהרי כמו כל חברי הכנסת בליכוד, גם רגב יודעת לדקלם מתוך שינה כמה קולות קיבלה בכל יישוב ואפילו, פחות או יותר, מי סיפק את הקולות הללו. כל הטבלאות הללו נראות כיוזמה פרטית של יועץ פוליטי טירון בתקופת החניכות שהפך לדחקה משרדית".

קליינר אינו מתעכב על העובדה שהתחקיר נשען על פסיפס מדהים של ראיות, בהן הקלטות בקולה של רגב, תכתובות פנימיות של הכוורת הצמודה ומסמכים פנימיים של מטה השרה שאפילו רגב לא מכחישה את האותנטיות שלהם.

שיחדש

"אחד הדברים שהתחקיר חשף וזכה לתשומת לב מועטה יחסית היה הטענה שרגב הוסיפה להחלטותיה את המשפט 'בהתאם להחלטת גורמי המקצוע', גם אם בפועל עמדת הגורמים הללו היתה הפוכה", כותב יובל שדה בהמשך רשימתו ב"כלכליסט". "החרפה הקטנה הזו, שניתן לכנותה תעלול יח"צ, מסתירה את זרע הפורענות של חלק ניכר מהרעות החולות בישראל.

"שימוש כוזב במשפט 'בהתאם להחלטת גורמי המקצוע' לוקח מוניטין וקריירה של אותם אנשי מקצוע, שנבנו במשך חיים שלמים, וזורק אותם לפח בלי למצמץ. באמצעות השימוש השקרי הזה אפשר לקדם מדיניות שתוביל לבזבוז כספי ציבור, תפגע בכלכלה ובסביבה, תסכן חיי אדם, או תחרב מגה-פרויקט לאומי שהושקעו בו מיליארדים ושנות עבודה רבות. 'בהתאם להחלטת גורמי המקצוע' מסמל את השיחדש השקרי, שבמסגרתו משפחות חטופים הופכות לאויבי העם, אנשים שלא שירתו בצבא מתויגים כפטריוטים, מילואימניקים מסומנים כבוגדים ורגב נחשבת שרה שיכולה להמשיך בתפקידה".

כל מי שעוקב אחר משפט המו"לים מכיר היטב את השימוש במשפט "בהתאם להחלטת גורמי המקצוע". סנגורי נתניהו חוזרים וטוענים כי כל פעולותיו נעשו "בהתאם להחלטת גורמי המקצוע". השאלה היא איזה גורמי מקצוע, ומה נעשה כדי לקבל את החלטתם.

המנכ"ל שנתניהו הנחית על משרד התקשורת אחרי ניצחונו בבחירות 2015, מנהל קמפיין הליכוד שלמה (מומו) פילבר, ביקש לשנות את מדיניות המשרד כלפי התאגיד המפוקח הגדול ביותר, בזק, מן הקצה אל הקצה. במקום ללחוץ על בזק לקדם רפורמה נדרשת כדי לעודד תחרות ולהיטיב עם הציבור, הוא החליט להקל על בזק ולדחות את מימוש הרפורמה גם במחיר הנצחת רווחיה המונופוליסטיים. כדי לממש זאת התעלם פילבר מהיועצת המשפטית של המשרד ומראש אגף הכלכלה, ומצא תמיכה בקרב אנשי מקצוע אחרים במשרד, רלוונטיים פחות, שניאותו להסכים לעמדתו.

בראש בזק באותה תקופה עמד שאול אלוביץ', ששלט דרך חברת התקשורת גם באתר "וואלה". פילבר, כך התברר, עמד בקשר עם אלוביץ' אישית ובעיקר עם מנכ"לית בזק סטלה הנדלר, תוך שהוא מעביר לה מסמכים פנימיים של המשרד, מאחורי גבם של אנשי המקצוע כולם, ומקבל מהחברה המפוקחת הערות למדיניות הפיקוח הרצויה מבחינתה. כשחוקרי רשות ני"ע נתקלו בהתנהלות החריגה הם לא הבינו את המניע של פילבר, עד שזימנו לחקירה את מנכ"ל "וואלה" אילן ישועה וגילו את הציר המקביל, של הוראות אלוביץ' בכל הקשור לידיעות על בנימין ושרה נתניהו.

בשבועות האחרונים פתח פילבר במסע גיוס כספים לייצוגו המשפטי. פילבר היה לעד מדינה נגד נתניהו אך מעל דוכן העדים שינה את גרסתו והפרקליטות הודיעה לו כי בכוונתה לבטל את הסכם עד המדינה עמו. אחרי שהופיע לראיון גיוס כספים ארוך בתוכנית "הפטריוטים" של ערוץ 14, הבוקר אפשר למצוא ראיון עמו בשבועון החרדי "משפחה".

סיפור המעשה, והמסרים, דומים להפליא לראיון שהעניק למגל ב"פטריוטים". ובכל זאת בולט הבדל אחד. בראיון הכתוב, מאת אליהו אקרמן, פילבר גם מספק את גרסתו לגורם שחולל את פתיחת החקירה הפלילית נגדו. הסיבה, אם תהיתם, אינה הראיות המפלילות שנחשפו במהלך חקירת "תיק בזק".

אקרמן חוזר אל הימים שבהם מונה פילבר לעמוד בראש המשרד, וכותב כי "האתגר המרכזי במשרד התקשורת באותם ימים היה הצורך בפירוק המונופולים של גופי התקשורת כדי ליצור תחרות שתיטיב עם הצרכנים". לפי אקרמן, "פילבר קיבל החלטות ושינה רגולציה". כתב "משפחה" לא נכנס לפרטי ההחלטות של פילבר או מזכיר את העובדה כי האמת הפוכה: הן דווקא פגעו בצורך לפרק את השליטה של המונופול הגדול מכולם. תחת זאת הוא כותב באופן כללי כי "היו ויכוחים מקצועיים בתוך משרד התקשורת. חלק מהפקידים תמכו בצעדים שנקט, אחרים התנגדו".

וכאן מגיע הרגע המכריע. "כל זה עדיין לא חרג ממסגרת חילוקי הדעות המלווים את הפעילות בכל משרד ממשלתי", מציין אקרמן, "אך בדיעבד התברר שהוא עורר מרבצם דובים פיננסיים שלא אהבו את השינויים שהוא עושה".

על כך נהוג לכתוב ברשתות החברתיות "בום". מתברר כי היו גורמים רבי עוצמה שהחליטו לנקום במנכ"ל משרד התקשורת דווקא בגלל פעולותיו למען הציבור הרחב. אבל מי? אילו "דובים פיננסיים" לא אהבו את השינויים של פילבר? אקרמן לא מפרט, ותחת זאת מעניק את רשות הדיבור למנכ"ל לשעבר פילבר.

הלה מסביר כי לא מדובר בכלל ברפורמה בתשתיות התקשורת, תחום הפעילות העיקרי והחשוב של המשרד וזה שעומד במרכז התיק הפלילי, אלא במשהו אחר לגמרי. "תחום הפרסום בשוק התקשורת החזותית מגלגל בכל שנה יותר ממיליארד וחצי שקלים", אומר פילבר, "זה המון כסף, שלא לדבר על העוצמה הפוליטית של מי שיושב על השיבר התקשורתי וקובע את התכנים המשודרים בו. היו הרבה גורמים שלא אהבו שמזיזים להם את הגבינה".

מה? מי? "תחום הפרסום בשוק התקשורת החזותית" הוא כנראה שם קוד, לצורך קיצור, ל"רכש מדיה". האם פילבר טוען שאילן שילוח משך בחוטים של רשות ני"ע? ומה הכוונה ב"מי שיושב על השיבר התקשורתי"? אבי ניר? אבי וייס? אבי צבי? למי בדיוק הזיז פילבר את הגבינה?

הסנגורים של נתניהו לפחות השכילו לכוון את האש לכיוון חברת פרטנר וחברות תקשורת אחרות, שבאמת היו יכולות ליהנות (יחד עם הציבור הרחב כולו) אם הרפורמה בבזק היתה מתקדמת בקצב שבו חשק מנכ"ל משרד התקשורת שקדם לפילבר. אבל אצל עד המדינה לשעבר אין צורך בהיגיון. הוא מדבר כממתיק סוד ומנצל את הבורות והתמיכה הבלתי מסוייגת של מראייניו. מי שתוהה כיצד הגרסה מתיישבת עם המציאות, הוא כנראה שותף לתפירת התיקים.

שקר גס

"שר בממשלת ישראל נתפס בשבוע שעבר בשקר גס", כותב הבוקר סמי פרץ בפתח טורו ב"דה מרקר". "[...] לשר המדובר קוראים שלמה קרעי, שר התקשורת. הוא הסתבך באירוע שגדול עליו בארבע מידות, כשהחליט להחרים ציוד של סוכנות הידיעות אי-פי, בטענה שהפרה את 'חוק אל-ג'זירה' בכך שהעבירה צילומים לערוץ הקטארי. אי-פי זו סוכנות ידיעות אמריקאית ותיקה ובעלת מוניטין, ותוך זמן קצר הופעל על ישראל לחץ כבד מהבית הלבן לסגת מההחלטה ולהשיב את הציוד".

כדי להימנע מהודאה בטעות, מוסיף פרץ, קרעי החליט לשקר. "מאחר שמשרד הביטחון מבקש לבחון את עניין השידורים ממיקומים אלה בשדרות בנוגע לסיכון כוחותינו, הוריתי כעת לבטל את הפעולה ולהשיב את הציוד לסוכנות אי-פי עד לקבלת החלטה אחרת על ידי משרד הביטחון", הצהיר. אך במשרד הביטחון הבהירו כי המשרד "לא היה מעורב בהחלטה להחרים ולא היה מעורב בהחלטה להחזיר. משרד הביטחון הופתע מהתהליך, וכל ניסיון לשרבב אותו לאירוע הוא הטעיה פסולה".

"הצעד שנקט קרעי, ולאחר מכן חזר בו, היה בהחלט סביר ומתבקש", טוען מנגד אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "הדרך שבה המצלמות של אי.פי הוצבו והשידור הרציף מהן מעוררים חשד ברור לתצפית ריגול".

המשפט הזה מופרך חמש פעמים. פעם ראשונה, משום שקרעי פעל לא בשל התוכן ששידרו המצלמות אלא מתוקף החוק שהעביר כדי להגביל את שידורי אל-ג'זירה בישראל. פעם שנייה, משום שבשידורים מהמצלמה של AP משתמשים לא רק באל-ג'זירה אלא בלמעלה מאלף כלי תקשורת אחרים, כולל ישראלים. פעם שלישית, משום שהמצלמה של AP ניצבת ליד מצלמות של כלי תקשורת אחרים, כולל כלי תקשורת ישראלים, שנותרו במקום והמשיכו לפעול גם כשזו הוחרמה. פעם רביעית, משום שהמצלמה ממוקמת ופועלת בדיוק כמו בכל המבצעים הקודמים של צה"ל ברצועה. פעם חמישית, משום שהסמכות לקבוע מה מהווה ריגול למען האויב ולפעול לסיכול המעשה אינה של שר התקשורת. דווקא האחראים על ביטחון המדינה מסרבים עד עתה לאשר כי שידורי המצלמה של AP הסבו נזק כלשהו.

סימניה

רוני לינדר כותבת ב"דה מרקר" על "המרוץ לצמרת של יוסי ערבליך", עסקן חרדי ש"נהפך לאחת הדמויות המקושרות במערכת הבריאות ובמשק".

דרושים

"מה שחסר כיום על המרקע הישראלי הוא מלנכולים מובסים ולא מתאבלים מחוננים", כותב גיא פרחי במוסף "הארץ".

ענייני תקשורת

בעמודים 28-33 של השבועון החינמי "בשבע" מתפרסמת כתבת תדמית לירושלים. ב"דה מרקר" פרסמו השבוע יסמין גואטה ואורי משגב כי "בשבע" יממנו לראש עיריית ירושלים משה ליאון טיסה לניו-יורק ושהות בעיר, וכי ליאון, מצידו, ישתתף בכנס שעורך שם העיתון.

בשבוע שעבר דיווח בן כספית ב"מעריב" על פגישה אישית בין נתניהו לעמירם לוין, ממנה יצא האלוף לשעבר מזועזע. לאחר הפרסום הכחישו הן נתניהו והן לוין כי פגישה כזו התקיימה. השבוע לא מצא לנכון כספית להתייחס לכך במדורו.

בשער "ידיעות אחרונות" הבוקר, מעל זמני הדלקת הנרות, מודפסת הודעה ממחלקת משאבי אנוש.

במדור הספרות והתרבות המעניין של "ידיעות אחרונות" (עורך: אלעד זרט) מתפרסמת רשימה מאת יצחק בר-יוסף על רשמים שהותירה הצנזורה בארכיון מכון "גנזים". בין היתר מזכיר בר-יוסף כי המשורר מנחם זלמן וולפובסקי שלח בשנת 1950 שיר לשבועון הספרותי "דורות".

"שירך זה נתקל בקשיי הצנזורה בגלל כמה ביטויים ותיאורים המעוררים חשד כי הם מכוונים כלפי צבא ישראל ומעשי זוועה שלו, כגון 'רשעת אדם הפיקה כל מרצה', או 'כאן נדמתה חית-אדם, פלטה חמת-ארסה' וכו'", כתב למשורר עורך "דורות" יצחק למדן. "אם באמת יש במקומות אלה כדי יסוד לחשדות אלה — הרי אין הדבר פשוט גם מבחינה ביקורת פנימית. התוכל איפוא על ידי שינויים קלים להבהיר את הדברים. אם אין השיר ניתן לשינויים אלה (ויודע אני יפה כי בשירה לא קל הדבר לעשותו) — אבקש ממך לשלוח לי שיר אחר משיריך וכמובן שאשתדל ככל אשר אוכל לפרסמו בהקדם ככל האפשר".