קל לפטור את הגשת תביעת לשון הרע של חבר הכנסת אלמוג כהן כנגד העיתונאי חיים לוינסון בשידור חי כעוד אירוע של ראוותנות פומפוזית חלולה מבית המדרש הקואליציוני. אלא שמאחורי לשונו הרעה של אלמוג כהן, נבחר ציבור שפעילותו הבולטת בפרלמנט מסתכמת בנעירת חמור במליאה ובאיומים בוועדת החינוך כנגד קייטנה של משפחות שכולות, עומדת סכנה חריפה יותר במהותה – המשך החייאתה של ההפיכה המשפטית.

בתפיסה הליברלית הקלאסית, לאזרח שמורה חירות בסיסית לומר את אשר על ליבו כמימוש של אוטונומיית הפרט. באמצעות הדיבור החופשי נוצר אפוא מרחב ליברלי חדשני, השיח הציבורי, כמרחב מוגן ושמור מהתערבותו האלימה וכוחו הכפייתי של השלטון. רק בתוך מרחב חופשי זה יכול להתאפשר המאבק הפוליטי הדמוקרטי בין תפיסות מנוגדות של הטוב השלטוני.

המאבק בין תפיסות סותרות של הטוב השלטוני וביקורת על האמצעים למימושו הם ליבה הפועם של האתיקה שביסוד משטר ליברלי, לחירויות וזכויות אזרחיות על הנייר אין כל משמעות ללא מרחב דמוקרטי שמאפשר ביקורת ושיח חופשיים. בכך נבדלים המשטרים הליברליים ממשטרים בהם השלטון נעזר בכוח הכפייה האלים שברשותו על מנת לעצב גרסה מוסכמת של "האמת". את היסוד הזה מבקש חבר כנסת כהן לגזול מהחברה הישראלית.

קריאת כתב התביעה מראה שיסודה נוגע לדברי ביקורת ציבוריים, גם אם לעגניים או מגחיכים, ביחס לפעילותו של כהן כנבחר ציבור. אך זאת בדיוק הנקודה – לקואליציה השלטונית, שבה כהן חבר, אין זכות לתבוע את אי-הגחכתה. במדינה ליברלית, לעג לשלטון ולנציגיו אינו תופעה פסולה – אלא מבורכת.

הלעג והגיחוך הם אבני הבניין של הביקורת הציבורית, כפי שהסאטירה והפרודיה זהות בחשיבותן לפאנלים במהדורות החדשות. אפילו במסורת היהודית, מתיר "החפץ חיים" את גינויו של ה"רשע" ופוסק שאינה נכללת במצוות איסור לשון הרע, ובמקום שהדיבור יכול למנוע מהציבור להיגרר אחר דעותיו הרעות ונזקו של הרשע, ישנה אף חובה לבקרו (הלכות לשון הרע, כלל ח' סעיף ה').

במשפט הישראלי, אל מול ניסיון ישיר מצד השלטון לצנזורה, היה בג"ץ ודאי שש להגנת הזכות החוקתית של חופש הביטוי והסיקור העיתונאי (אלא אם היה זה עיתונאי של אל-ג'זירה) – לכן פנה כהן לתובענה פרטית.

האקטיביזם התביעתי של כהן הוא מעתק מחושב של ההפיכה, מהמסלול החוקתי למסלול האזרחי, שבו הסכסוך המשפטי הינו בין פרט למשנהו ובו הביקורת השיפוטית מצומצמת יותר. תהליך דומה נותב בשנים האחרונות עם הגשת אינספור תביעות לשון הרע על-ידי שוטרים כנגד אזרחים ביחס לטענות על אלימות משטרתית ועם העלייה המתמדת בהיקפי תביעות ההשתקה.

תוצאתו הרצויה של ההליך נגד לוינסון אינה שמירה על שמו הטוב של האזרח אלמוג, אלא השתקת הביקורת כנגד נבחר ציבור. תביעת דיבה של חבר כנסת מכהן, בשר מבשרה של הקואליציה השלטונית, "יחידה חוקתית" שפורשת כנפיים מהמנגנון ופועלת כחיל חלוץ עצמאי כביכול, כמוה כהתקפה על ידי המנגנון כולו.

בכך מיישמת תביעת הדיבה הפרטית את עיקרון הליבה של ההפיכה המשפטית, ללא צורך בדיונים בוועדת החוקה. די בהפחדת אדם אחד מלומר את האמת שעל ליבו, ודאי בהיותו עיתונאי – בכדיי שכלל הציבור יהיה מושתק. די בכך שחבר כנסת אחד ייהנה מהזכות להשתיק את מבקריו – כדי שגם הנאשם נתניהו יהיה זכאי לכך.

כהן מסיים את כתב התביעה בטענה השערורייתית כי הגשתה משרתת אינטרס ציבורי, והוא מניעת הרחקת אנשים ישרים מן ההנהגה בשל פגיעה בשמם הטוב. השערות סומרות מעוצמת הציניות. הציבור ראוי להנהגה שמסוגלת לעמוד במבחן הביקורת הציבורית ושחבריה אינם מתחבאים מאחורי חסינות אזרחית מלאה בעודם מקדמים הפיכה משטרית אנטי-דמוקרטית.

חובה על בית המשפט שיקבל לידיו את הדיון בתביעה זאת, אם הוא אכן מהווה מוסד שיפוטי של מדינה דמוקרטית, לזרוק אותה במהרה לפח האשפה של תעלולי הרייטינג, כפי שעשה בשידור חי אביה של החטופה לירי, אלי אלבג.

אמנון ברונפלד שטיין הוא עורך דין המתמחה במשפט זכויות אדם