גולשים שניסו השבוע לגלוש מישראל לאתר האינטרנט של הערוץ הלבנוני אל-מיאדין נתקלו בחסימה והודעה לפיה "הגישה לאתר האינטרנט אליו ביקשת לגלוש הוגבלה בהוראת שר התקשורת מיום 05.05.2024" וזאת בהתאם לחוק למניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה, המכונה "חוק אל-ג'זירה".

החוק הוא גלגול שני של תקנות שעת חירום שהתקינה ממשלת ישראל כבר בחודש נובמבר האחרון, וזאת במטרה כדי להגביל "שידורי ערוץ זר שפוגע בביטחון המדינה". שר התקשורת שלמה קרעי שיווק את התקנות לציבור ככלי להגבלת שידורי אל-ג'זירה בישראל, אולם רה"מ בנימין נתניהו אסר עליו לעשות זאת וקרעי נאלץ לחפש מטרה אחרת, ומצא אותה בדמותו של אל-מיאדין, ערוץ שידורים פאן-ערבי שפועל מלבנון אך ממומן ככל הנראה בידי איראן ומזוהה עם חיזבאללה.

ב-15.11.23, לאחר קבלת חוות דעת מגורמי הביטחון בישראל ואישור הקבינט הביטחוני-מדיני, חתם השר קרעי על צווים המגבילים את שידורי אל-מיאדין בישראל למשך 30 יום. עם פקיעת הצווים, ב-14.12.23, חתם השר קרעי על צווים נוספים כדי להאריך את המגבלות ב-30 ימים נוספים. אלא שהמגבלות הללו פקעו ב-13.1.24 ובהמשך פקע גם תוקף התקנות עצמן. מאז אין כל מגבלה חוקית על פעילות הערוץ בישראל.

הודעה המתקבלת בניסיון לגלוש לאתר אל-מיאדין, 28.5.2024 (צילום מסך)

הודעה המתקבלת בניסיון לגלוש לאתר אל-מיאדין, 28.5.2024 (צילום מסך)

בתחילת חודש אפריל הכנסת אמנם אישרה את הוראת השעה לאיסור מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה ("חוק אל-ג'זירה"), אולם זה תורגם לצווים שהופנו רק כלפי הרשת הקטארית ולא נגד אל-מיאדין, שחזר לשדר מתוך ישראל.

בילקוט הפרסומים של מדינת ישראל אפשר למצוא ההוראות של קרעי מה-5.5.24 להגבלת שידורי אל-ג'זירה אך אין ברשומות כל זכר להוראות להגביל מחדש גם את שידורי אל-מיאדין. גם הדיון שנערך בבית-המשפט על אישור הצווים, כפי שמחייבת הוראת השעה, לא כלל כל התייחסות לאל-מיאדין. למרות זאת, חסימת האתר בישראל לא הוסרה.

נגד "חוק אל-ג'זירה", בצורתו כתקנת חירום או כהוראת שעה, נמתחה ביקורת כי הוא חוק פוליטי שנועד לצרכי תעמולה פנימית ולא מטפל באמת בפגיעה בביטחון המדינה. העובדה שלא חודשו הצווים נגד אל-מיאדין תומכים בביקורת זו. אם פעילות הערוץ בישראל אכן פוגעת בביטחון המדינה במידה שהצדיקה את הגבלתו, מדוע לא חודשו הצווים נגדו? או משום שהשידורים מעולם לא פגעו באמת בביטחון, או משום שמשרד התקשורת לא מתעניין באמת בפגיעה בביטחון והרפה מהנושא אחרי שהשר קיבל את יחסי הציבור להם איווה.

משרד התקשורת מסרב להגיב

כך או כך, ולמרות שחסימת הגישה לאתר אל-מיאדין קלה עד גיחוך לעקיפה וממילא חסרת תועלת שכן ניתן לקלוט את שידורי הערוץ ביוטיוב ורשתות חברתיות, היא מתבצעת לכאורה בלא כל תוקף חוקי.

העובדה שמשרד התקשורת ממשיך ליישם הגבלה כלפי כלי תקשורת גם אחרי שפקעה סמכותו לעשות זאת, תואמת ביקורת אחרת על החוק: כי הוא נועד למעשה להשתקת קולות ביקורתיים ולא לפגיעה בביטחון המדינה, וכי מטרתם האמיתית של המחוקקים היא לקבל סמכות לפעול נגד כלי תקשורת ישראלים שמתבטאים באופן שאינו מוצא חן בעיני חברי הממשלה.

מטרה זו לא הוסתרה על-ידי המחוקקים. חברי הכנסת מהליכוד, עוצמה-יהודית והציונות-הדתית, כמו גם שר התקשורת שלמה קרעי מהליכוד, שהשתתפו בישיבות ועדת הכנסת לביטחון לאומי, הצהירו כי זאת כוונתם וכי מבחינתם נוסח החוק שאושר הוא בחינת "רגל בדלת" לקראת חקיקת חוקים דרקוניים יותר נגד התקשורת.

"העין השביעית" פנתה לדוברי משרד התקשורת, מ"מ מנהל אגף דוברות תקשורת והסברה אלי הרשקוביץ ומרכז בכיר (פניות ויחסי ציבור) במשרד נתנאל וייס, בשאלה מתוקף מה נחסמה הגישה לאתר אל-מיאדין. הדוברים, שחדלו להשיב לפניות האתר כבר בחודשים הראשונים לקדנציית הממשלה הנוכחית, לא שינו גם הפעם ממנהגם.

אפקט מצנן

צווים נוספים עליהם חתם השר קרעי בחודשים נובמבר ודצמבר, מתוקף תקנות החירום, נגעו להחרמת ציוד השידור של אל-מיאדין. כיוון שאין לערוץ ציוד משל עצמו לא הוחרם בפועל כל ציוד, אולם נמנע מהכתבת של הערוץ בישראל, הנאא מחאמיד, להמשיך ולשדר באמצעות צלמים פרילנסרים, מחשש שציודם יוחרם.

בניגוד לחסימת אתר אל-מיאדין, שלא הוסרה גם עם פקיעת התקנות, משרד התקשורת הפסיק לאכוף את האיסור על השידור מישראל. אלא שבמקרה זה לא היה צורך בכך: איומים באלימות כלפי הכתבת הובילו לכך שתפסיק לשדר.

עם פקיעת תוקף התקנות והצווים של שר התקשורת קרעי חזרה הכתבת מחאמיד לשדר עבור אל-מיאדין מתחומי מדינת ישראל למשך תקופה, אך בהמשך חדלה בשנית מלעשות כן. בתשובה לפניית "העין השביעית" מסרה כי אחרי תקופה קצרה שבמהלכה שבה לשדר עבור הערוץ החלו להתפרסם כתבות נגדה בתקשורת הישראלית, בין היתר בערוץ 14, והיא החליטה "מטעמי בטיחות" לחדול שנית מעבודתה.

גם התרחשות זו תואמת ביקורת על החוק, לפיה הוא יביא לאפקט מצנן שיחרוג מתחולת החוק עצמו.