הקונספציה והמלחמה הנצחית והיום שאחרי

"באמצע החודש השמיני למלחמה, מצבה של ישראל הולך ומסתבך", פותח עמוס הראל את טורו ב"הארץ", הממוקם מתחת לכותרת הראשית. "ברצועת עזה, העימות עם חמאס רחוק מהכרעה, על אף יחסי הכוחות הצבאיים הנוטים בבירור לטובת צה"ל; בגבול לבנון התעצמו חילופי המהלומות עם חיזבאללה, ומועד להחזרתם של כ-60 אלף תושבים הגולים מבתיהם מאז אוקטובר, אינו נראה באופק; חילוקי הדעות בתוך הממשלה על המשך המלחמה מתנהלים כעת בגלוי, לעיני הציבור; ואילו עסקת החטופים נתונה בקיפאון עמוק, לנוכח פערי העמדות בין הצדדים וההערכה של חמאס שיוכל לנצל לטובתו את הקרע הפנימי בישראל.

"המשבר הפוליטי בצמרת, לצד האבדות המתחדשות, מעמידים בסכנה את התמיכה הציבורית בהמשך המלחמה. המשבר אף עלול להתפרש אצל איראן וחיזבאללה כהזדמנות לנקוט פרובוקציה חדשה, אחרי מתקפת הטילים והמל"טים האיראנית חסרת התקדים בחודש שעבר".

מילא. נאמני נתניהו ונאמני המשיח בעיתונות הישראלית עוסקים השבת במתקפה מתואמת על אויבי ישראל, מי שמונעים את הניצחון על חמאס: הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון יואב גלנט. הסיבה: הביקורת על ממשלת נתניהו, שמתעקש להמשיך באותה קונספציה של שימור שלטון חמאס ברצועה, הפכה גלויה. גלנט אמר אותה בקולו, הלוי שלח את דובר צה"ל שישלח את הכתבים "לשאול את הדרג המדיני".

מילת המפתח היא כמובן "היום שאחרי". מהעיתונות המשיחית ועד לאמנון לורד ואריאל כהנא ב"ישראל היום", מטיפים שוחרי הקונספציה, במפורש או במובלע, לכיבוש הרצועה וכינון משטר צבאי, שליטה ישראלית על מיליוני נתינים חסרי זכויות (אם תגידו אפרטהייד, הם יגידו שאתם יהודונים אנטישמים, אז אל תגידו. למה לריב?).

בטורו הפותח את מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", קורא אמנון לורד ל"מהפכה בצה"ל": "מה שדרוש לצה"ל זה מהפך בסדר הכוחות ובניין הכוח, אבל בעיקר שינוי תודעתי של הצמרת הפיקודית. צה"ל של המלחמה הנוכחית חייב לחזור למוסכמות הקלאסיות שלפיהן, לאחר כיבוש שטח וטיהורו מאויב הוא מחזיק את השטח בידיו ושולט בו. הנוסחה ששר הביטחון והמועצה המייעצת שלו מדברים עליה - שגויה. החזרה להחזקת שטח כבוש היא מהיסודות של ההכרעה והניצחון".

לורד רק עוקב אחרי דף המסרים. במיאמי, יאיר נתניהו, נייר הלקמוס למה שנתניהו באמת חושבת, מקדיש את מצב הטנטרום הקבוע שלו ברשתות החברתיות לגלנט, באופן כמעט בלעדי. זה לא סינוואר. זה שר הביטחון. תשננו את זה (אגב, לאיפה הגענו שגלנט הוא המבוגר האחראי של ישראל).

בטור העורך של "בשבע", עמנואל שילה כבר בונה מחדש את נצרים: "ברור שהקמת ממשל צבאי תוכל בטווח הארוך גם לשרת את המטרה של חידוש ההתיישבות, הן כמימוש הערך של יישוב הארץ ותיקון עוול הגירוש, והן כצעד שיגרום לחמאס ולאוכלוסייה שעליה הוא נשען לשלם באובדן אדמה כואב ומרתיע על טבח 7.10".

ב"ישראל השבוע" כותב אריאל כהנא בעד ממשל צבאי ונגד פירוק הממשלה ("קטסטרופה") ומוצא את האחראים לכישלון הישראלי מאז ה-7 באוקטובר: 1. הרמטכ"ל. 2. שר הביטחון. 3. שאר השרים. אבל הוא לא כתבלב שמשרת את נתניהו, אני לא מבין איך יכולתם לחשוב כך בכלל.

ב"ישראל היום" מתפרסמת כתבה של איתי אילנאי ויפעת ארליך על המכון למחקרי ביטחון לאומי וחלקו בקונספציה שהובילה ל-7 באוקטובר. מאופן המסגור ברור שהכתבים כתבו את מסקנות התחקיר לפני שיצאו לדרך. לא מופרך. בסך הכל מסקנה די מתבקשת. מדובר במכון שנטוע כולו במוסד הביטחוני וחולק איתו מן הסתם את אותם כשלים.

המעניין הוא הגדרת הקונספציה על-ידי "ישראל היום": "הקונספציה שהחמאס מורתע". זו בפירוש לא היתה הקונספציה - בדיוק להיפך. הקונספציה היתה שיש לשמר את שלטון חמאס ולא למוטט אותו פן תתחזק הרשות הפלשתינית. זו היתה קונספציה שנתניהו כפה במשך כל שנות שלטונו על המערכת המדינית והביטחונית. לצבא היו קונספציות אחרות: לא שחמאס מורתע אלא שהוא לא מסוגל להוציא לפועל התקפה בסדר גודל של יותר מכמה מחלקות ושממילא לא ניתן לפרוץ את "המכשול" על אמצעיו הטכנולוגיים.

ההגדרה של מהי הקונספציה היא כל הסיפור. ומי שמגדיר את הקונספציה כ"חמאס מורתע" עושה זאת רק אם הוא מעוניין להוציא מהמשוואה את נתניהו, ואת סמוטריץ' ובן-גביר וגדעון סער ונפתלי בנט, ולהכניס במקומם - לא את צה"ל, צה"ל כאן הוא רק תירוץ - אלא את "השמאל". אותה ישות דמיונית שיש לה ארבעה מנדטים אבל כוחה הנסתר אדיר והיא קובעת סדרי עולם. אתם יודעים, כמו ההם, הכוכבים של הספר ההוא, הפרוטוקולים של זקני ציון נדמה לי קראו לו.

הנה כך מנסח זאת באופן מפוכח נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "גלנט מבקש לבנות בעזה מסגרת שלטונית שישראל יכולה לחיות איתה. רקטות ישוגרו מפעם לפעם, גם ארגוני טרור יהיו, אבל הם יפעלו במחתרת, מול שלטון עוין ופשיטות של צה"ל. עזה תחת שלטון פלסטיני מקומי, מחובר לרמאללה, הוא בעיניו הרע במיעוטו. נתניהו רואה בכל גוף פלסטיני מזימה שסופה טרור. חמאסטן, פתחסטן, דחלניסטן – כולם זהים, כולם נאצים. אירועי 7 באוקטובר לא שינו את הגישה הבסיסית שלו – רק הקצינו אותה. חמאס עדיין עדיף בעיניו, כי בניגוד לפתח ולרשות, הוא לא מאיים על מעמד ישראל במוסדות בינלאומיים.

"לכאורה, ארבע אפשרויות, ואף לא אחת מהן מלבבת: או שלטון חמאס; או
שלטון מקומי; או אנרכיה נוסח סומליה; או שובו של הממשל הצבאי הישראלי. גלנט
בוחר במקומיים; נתניהו בוחר בממשל צבאי ובחזרה לעזה. כל אחד ובחירתו. אבל בכך לא מסתכם הפער. נתניהו לא רוצה או לא יכול להציג את הבחירה שלו
לציבור: השיבה לעזה היא שאיפתם הגלויה של סמוטריץ' ושל בן גביר, אבל היא מנוגדת לציפיות של רוב הישראלים, גם רוב בוחרי הימין".

"התקשורת וגם גורמים פוליטיים מחדירים בציבור שהכשל היסודי שנחשף ב-7 באוקטובר הוא מודיעיני", כותב לורד. זו אמירה הזויה - הרי התקשורת והפוליטיקה מתפקעים מדיונים על כך שהכשל היסודי שנחשף אינו מודיעיני. לכן גם לא נדרש להסביר מדוע לורד כותב אותה. הוא הרי הוזה ותיק. אבל היא כמובן לא סתם "הזויה", כלומר שטות שנאמרת בהיסח הדעת, אלא חלק בלתי נפרד מהתעמולה של נתניהו והימין המשיחי. מה שנחשף ב-7 באוקטובר הוא התרסקות הקונספציה שלהם, של "ניהול הסכסוך", לפיה יש לגדוע כל אפשרות להעביר את הסכסוך מהשדה הצבאי למדיני.

הרי מה עשינו בכל שנות שלטונו של נתניהו אם לא לדחוק מסדר היום הישראלי את הסכסוך ולחזק את הגורמים היותר אלימים ומתועבים בקרב הפלשתינים? ב-7 באוקטובר גילינו מה שכבר ידענו: שמשיח לא בא ושסבבי האלימות רק הופכים עקובים יותר מדם וקורבנות, שלא ניתן "לנצח" ושהקונספציה פוגעת אנושות בנו, הישראלים, ביטחונית, כלכלית ומדינית.

במערכת הביטחון הפנימו זאת. אחרי הכל, הם אלו שנהרגים על מזבח הקונספציות. ויש להם מספיק קונספציות משלהם. הם לא צריכים את אלוהים ונתניהו בשביל קונספציות חדשות. כך אפשר לקרוא בשער "ידיעות אחרונות", תחת הסטמפה "בלעדי", את הכותרת "מסמך שגובש במערכת הביטחון: עלות ממשל צבאי בעזה - 20 מיליארד שקל בשנה". כך גם אפשר לקרוא עמוד אחד אחרי הטור של לורד ב"ישראל היום" את מה שכותב יואב לימור, שכמו רוב הכתבים הצבאיים משפרר את המסרים של צמרת המערכת הביטחונית:

"מטרות המלחמה הולכות ומתמסמסות בין הידיים, אבל בישראל מסרבים להפנים את המציאות הקשה. לכן מורחים את סוגיית השלטון שיחליף את חמאס (ובכך מחזקים אותו), מתקשים לגבש דרכים להפעלת לחץ על סינוואר, ומוכרים הבטחות חסרות כיסוי לגבי החזרת החטופים. מבחינת הממשלה, שממשיכה במופע הפוליטיקה והשרלטנות, כולם אחראים: האמריקנים, האירופאים והערבים, המשפטנים והמחאה והטייסים, התקשורת ועכשיו גם משפחות החטופים. כולם - חוץ מהאחראים עצמם".

"מי שמאמין שאחרי רפיח יגיע הניצחון המיוחל", כותב עוד לימור, "חי בסרט: את ההוכחה קיבלנו כאשר חמאס הרים השבוע ראש בזייתון ובג'בליה, וצה"ל נדרש לשוב ולהוריד לו אותו. וזה יקרה שוב, ושוב, עד שיהיה בשטח גורם אחר שייקח את האחריות לידיו".

וזו כל התורה כולה: הניצחון המוחלט הוא המלחמה הנצחית, ואם המלחמה נצחית, הרי שלעולם לא יהיה היום שאחרי. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "מגבירים מאמץ ברפיח". ב"מעריב" היא "מעמיקים אחיזה". "הקרב ברפיח מקרב אותנו להכרעה", מכריזה כותרת הידיעה הראשית של "ישראל היום". "צריך עכשיו להאיץ את הלחימה", כותב מאיר בן שבת בטור בהמשך הגיליון.

"כלי התקשורת, כנהוג בזמן מלחמה, נוטים להבליט את הנחישות והמסירות של המפקדים והחיילים, בוודאי כשנרשמות אבדות רבות. אבל אי אפשר להתעלם מתהליכי השחיקה העוברים על היחידות הסדירות, ומהעומס המתחדש על מערך המילואים, עם הכנסת עוד כוחות לרצועה", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "מפקדים בשטח מדווחים על פגיעה במוטיבציה ולעתים תופעות של התחמקות שקטה, לרוב בטיעונים רפואיים או פסיכולוגיים, מצד חיילים שנכנסו שוב לרצועה.

"לדאגה של ההורים ישנה השפעה רבה. כשמטרת המלחמה פחות ברורה, וראש הממשלה מאותת שבכוונתו להמשיך במלחמה לנצח נצחים (כי רק מעטים קונים את איוולת 'הניצחון המוחלט') ישנם הורים ללוחמים שיוצאים בגלוי בקריאה לסיום המלחמה. אחרים מפצירים בילדיהם למצוא דרך לצאת מן השירות הקרבי. קשה לדעת מה היקף התופעה, אבל לפי מספר הדיווחים עליה מהיחידות, לא מדובר בעניין זניח".

לא נורא, תיכף יעבירו את חוק הגיוס ויגיעו המוני מתגייסים חדשים ורעננים וחדורי צדקת דרכנו לשורות צה"ל. אה רגע, אומרים לי שלא הבנתי נכון.

הכותרת הראשית של "מקור ראשון" רלוונטית יותר מכותרות כל שאר העיתונים: "עליית מדרגה: האש מלבנון מתגברת ומתפשטת לגליל התחתון". כותרת המשנה מצטטת את ההרגעה הצה"לית ("אין שינוי אסטרטגי"), אבל לא בולעת אותה. הצפון בוער כבר חודשים, והתקשורת הישראלית לא בוערת יחד איתו. אבל אל דאגה, ב"ישראל היום" וב"מקור ראשון" וב"בשבע" ובערוץ 14 ובגלי-ישראל ובעיתונים החרדים ובעמית סגל ובינון מגל בטוויטר ובאינסטגרם ובטלגרם כבר מכינים את הפתרון: שלטון צבאי בדרום לבנון. מה יש? צריך לנסות את זה פעם.

התקשורת

איך זה שנפלנו לקונספציה? למרות הכל? איך זה שאנחנו מפסידים? איך זה שאנחנו שוב מופתעים? מכך שהעולם פונה נגדנו, מכך שאין "ניצחון מוחלט". זו לא רק מכונת הרעל. זו גם המכונה הישנה. היא בעצמה רקובה וחורקת. אבל זורמת בה חלודה, לא רעל, וחלודה אפשר לנקות. בתיאוריה לפחות.

"מניין בא העיוורון הנורא הזה?", שואל אמנון לוי בטור צד בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", "איך יכול להיות שהפוליטיקאים הכל כך מיומנים לא שמים לב? ומה שיותר מדאיג, איך זה שהציבור הרחב אינו כופה עליהם לסיים את המלחמה כאן ועכשיו? [...] אני חושב שחלק מהתשובה נעוצה במחדל ענק שלנו. הכתבים, השדרנים, המנחים והפרשנים. מעלנו בתפקידנו, בכך שנמנענו מלהביא את המידע הבסיסי על מה שעובר על הצד השני במלחמה.

"כל כך הזדעזענו מהטבח הנורא ב-7 באוקטובר, שעצמנו עין ממה שקרה אחר כך
בעזה. יצר הנקמה האנושי והמובן, עיוור אותנו וגרם לנו להשלים, לעיתים אפילו לעודד, את הפגיעה הנוראה בשני מיליון ו-200 אלף בני אדם. הרס בתיהם,  הרעבת ילדיהם, פגיעה אנושה בחייהם. כדי להלבין את מחדלנו נתנו לאמירה האומללה, 'אין בלתי מעורבים בעזה', לעבור לידנו בשקט. הפכנו אזרחים ובהם ילדים קטנים, לטרוריסטים, והתרנו את דמם של כל אזרחי עזה. את המחאה בעולם נגד מעשינו הפכנו לאנטישמיות, כאילו להתנגד לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, שווה לעלילות הדם ההיסטוריות של אירופה.

"בכך חטאנו לא רק לפלסטינים אלא גם לעצמנו. העדפנו לרצות את הבייס שלנו, שקוראים לו רייטינג. התוצאה הייתה, שבמודע או שלא, המרנו את הצדק של
הצד שלנו, בצדקנות עיוורת שמוחקת את האחר. זה פוגע בנו. לא רק בהם. המדינה במשבר הכי גדול שלה אי פעם. בלי שנראה אותם, לא נצליח לראות אותנו. לא נצליח להחלים".

המלחמה (אם אין לחם, תאכלו טנקים)

"העולם מתחמש" היא כותרת כתבת השער של מוסף G של "גלובס", מאת אסף אוני. "בתוך כשנתיים בלבד עברה המציאות הביטחונית הגלובלית טלטלה מהותית ששלחה את רוב מדינות העולם למסע התחמשות ורכש צבאי גלובלי", הוא כותב. "בשנת 2023 נרשם זינוק של כ־7% בהוצאה הביטחונית הגלובלית, לפי מכון המחקר השוודי SIPRI, המנטר באופן קבוע את תחום הסחר הגלובלי בנשק והביטחון. זו העלייה החדה ביותר שמדד המכון השבדי מאז 2009, והיא נרשמה לראשונה בכל האזורים בעולם. עסקאות נשק בשווי של כמעט 2.5 טריליון דולר נחתמו בשנה שעברה, שיא של העשורים האחרונים.

"[...] באירופה מזהירים כעת גלויות מפני עימות מול רוסיה בטווח של שנתיים עד חמש שנים, ומדברים על הצורך להיות 'מוכנים למלחמה'. בטייוואן חוששים מכיבוש האי בידי כוחות סיניים, מהלך שישפיע על האזור כולו. איראן ממשיכה להתקדם לנשק אטומי. קצב התקדמות הטכנולוגיה יוצר איומים ביטחוניים חדשים במהירות רבה ואת הצורך להתמודד איתם. מערכות להגנה אווירית הפכו לצורך ביטחוני קיומי. קווי ייצור חדשים לטנקים ולנגמ"שים נפתחו במדינות שזנחו מזמן את ההוצאות הצבאיות. עסקאות למכירת מטוסי קרב במיליארדי דולרים נחתמות בן לילה. 2.3% מהתמ"ג הגלובלי כעת מוקדשים לנשק ולביטחון".

"מלחמה היא הדרך לנפץ לרסיסים, או לזרוע בחלל האוויר, או להטביע במעמקי הים, חומרים שאלמלא כן אפשר להשתמש בהם כדי להרבות את רווחתם של ההמונים, וממילא, במרוצת הזמן, להרבות את השכלתם ותבונתם. כלי מלחמה, אפילו אינם מושמדים בפועל ממש, ייצורם הוא דרך נוחה להשתמש בכוח עבודה בלי לייצר שום דבר שאפשר לצרוך אותו", סיכם זאת ג'ורג' אורוול.

ודווייט אייזנהאואר, שידע דבר או שניים על מלחמה, נאם: "כל אקדח שמיוצר, כל השקה של ספינת קרב, כל טיל המשוגר מסמל, בסופו של דבר, גניבה מאלה הרעבים ושאינם מוזנים, מאלה שקר להם ואין להם ביגוד. לא רק כסף מבוזבז בחימוש העולם. מבוזבזות גם הזיעה של העובדים, הגאונות של המדענים, התקווה של הילדים" (שתי הציטטות מובאות בספר "הדמגוג" של אדם רז, שראיון איתו יתפרסם בקרוב בפודקאסט "משפט המו"לים").

החטופים

"מאז 7 באוקטובר מכירות משפחות החטופים שני סוגים של ישראלים", כותב ג'קי לוי ב"ישראל היום", "ישנם אלה שמציעים עזרה. חלקם יוצרים קשר ושואלים אם צריך משהו ואם אפשר לסייע. [...] חלקם שואלים אם יש צורך בייעוץ משפטי, ביטוחי או כלכלי. לשמור על הילדים לכמה שעות או אולי סתם לקחת את הרכב לטסט. הם יודעים שהחיים נטרפו.  [...] וישנם אלה שמותחים ביקורת. מהיום הראשון היו כאלה שביקרו את האופן שבו התבטא הכאב. לא, הם לא אוהבים את פעילות משפחות החטופים. לא לטעמם. הם מסתייגים באנינות מהסיסמה ההיא ומהנציג ההוא. יש להם שאלות, אוהו. למשל, השאלה הגאונית 'למה אתם מפגינים מול ראש הממשלה ולא מול סינוואר?'.

"מה היינו עושים בלעדיכם, אנשים יקרים? ועד כמה קשה לכם להבין, בנסיבות הקיימות, למה, בשעת מבחן, אנחנו מעדיפים לסמוך על החבר'ה מהסוג הראשון?".

"כמדי יום האקטיביסטים מבין בני משפחות החטופים ממשיכים להפגין, לזעוק כנגד ראש הממשלה וחברי הקבינט שלא עושים את הכל, אבל הכל, למען החזרת יקיריהם החיים והמתים לישראל", כותב נתן זהבי ב"מעריב", "צריך כוחות נפשיים לא ייאמנו לנהל את המאבק הזה, יום-יום, שעה-שעה, מעל כל במה, ברחוב, בתקשורת. השופרות ומכונת הרעל מכסחים אותם, עולבים בהם, משמיצים אותם, והם לא נכנעים, לא מוותרים, לא מרכינים ראש ולא שותקים.

"לפני כשבעה חודשים, כשמדינת ישראל חטפה את המכה הגדולה ביותר מאז קום המדינה והתגלתה כבלון נפוח בכל הקשור ליכולות המופלאות והבלתי מוגבלות שלה מבחינה צבאית, לא הפסיקו ראש הממשלה בנימין נתניהו וחלק משריו להצהיר תחת כל עץ רענן את ההצהרות על מה שיקרה לחמאס בימים הקרובים. את ההצהרות האלו, של אחרי 7 באוקטובר, אפשר לחבר וליצור מהן שיר בסגנון 'שירת הסטיקר':

אנחנו נמוטט

אנחנו נהרוס

אנחנו נשמיד

אנחנו נשטח

אנחנו נכסח

אנחנו נפרק

אנחנו נחסל

אנחנו נמחוק

אנחנו נקטול,

בלה בלה בלה".

"זה לא היה, משום בחינה, עוד יום עצמאות רגיל", כותב עוד ג'קי לוי ב"ישראל היום", "בערב יום העצמאות האחרון נפלה בחלקי הזכות להנחות את טקס 'כיבוי משואות והדלקת תקווה'. הטקס המרגש, שלעיתים היה גם עוצר נשימה, התקיים מול קהל שגדש עד אפס מקום את אמפי שוני. באותה שעה שידרו רוב הערוצים טקס משואות מוקלט וללא קהל.

"הטקס בשוני, למותר לציין, מומן כולו מכספי תרומות, אגורה לא נמשכה מכספי ציבור, והאמנים והאישים שהופיעו בו, כולל המנחים - חברתי לוסי אהריש ואנוכי - עשו זאת בהתנדבות מלאה. על שני האירועים אפשר כמובן להתווכח.

"ומכיוון שהטקס עורר כלפיי שאלות, ואפילו התפרצויות זעם, ומשום שהעניין רלוונטי בעיניי מאין כמותו גם לציבור הרחב, אנצל את ההזדמנות ואגיב על כמה שאלות נפוצות. כאלה שהופנו אלינו מצד הבן התם, וגם כמה שבאו מכיוונו של הרשע".

את המשך הטור ניתן לקרוא כאן.

נכסח, נפרק, נקטול

"החמושים הפלסטינים מאורגנים יחסית, ונראה שהם פועלים כחלק ממנגנון של פיקוד ושליטה שמפעיל הארגון. שורות חמאס הולכות ומתמלאות מחדש, אף שלארגון אבדו יותר מ–10,000 פעילים במלחמה עד כה (לפי חלק מההערכות, חמאס ספג כ–14 אלף הרוגים ועוד אלפי פצועים)", כותב הראל ב"הארץ", "באמ"ן ובשב"כ טוענים שזה אינו מקרי. הצעירים ברצועה אינם מזהים אלטרנטיבה לחמאס ומתגייסים לשורותיו במקום המחבלים שנהרגו. הצטרפות לארגון מבטיחה סיכוי טוב יותר להישרדות משפחתית, גם בתנאי המחיה הקשים ברצועה".

הימין המשיחי

"כבר למעלה מחודש מעכב שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את כינוס ועדת השרים לענייני הצטיידות, שאמורה לאשר רכש שתי טייסות קרב חדשות של מטוסי F15 ו-F35 בעסקת ענק בכספי הסיוע האמריקאי", כותבת ליאת רון ב"מעריב", ומצטטת את סמנכ"ל משרד הביטחון וראש מינהל הרכש לשעבר:

"זו לא רק טעות, אלא אי הבנה של מהם כספי הסיוע ומה המשמעות של קווי ייצור. ההשתהות שלנו בביצוע העסקה הזאת עד היום כבר עלתה לנו במחיר ביטחוני עצום ועל זה להוסיף עוד עיכובים שלא מן העניין רק מסבך עוד יותר. צריך להבין – פס הייצור האמריקאי לא עוצר. אם החלטנו לא לצאת לדרך עם העסקה, הם מיד מכניסים לקוח אחר לרשימה הארוכה, ויש עוד מספיק מדינות שמצפות לקבל את המטוסים שלהן. אף אחת לא תסכים לדחות את ההזמנה שלה כי ישראל החליטה שהיא צריכה את המטוסים שלה עכשיו. אם אתה רוצה לכופף ידיים לשר הביטחון,
יש עוד מאה דרכים אחרות לעשות את זה".

סמוטריץ' קרא יותר מדי אורוול? לא. ברור שלא. מלחמה נצחית היא בהחלט בקלפים עבורו. אבל בתנאים שלו. כדי לכפות את האסכולה המשיחית על ישראל, צריך לפרק קודם את מוקדי הכוח האחרים. מערכת הביטחון היא אחת מהן. בצה"ל יש לא מעט ריקבון, ובוודאי בכל מה שקשור לרכש ותקציבים. כמו שכותב חגי סגל על סמוטריץ' והמטוסים ב"מקור ראשון": לא חייבים להאמין להערכות של מינהל הרכש. מדינת ישראל באמת צריכה שר אוצר חזק שיעמוד מול מערכת הביטחון ויישר אותה, זה לא יכול להיות מישהו שחוט השדרה שלו עצמו עקום לחלוטין.

אולי סמוטריץ' היה עסוק בלקרוא את ה"ניו יורק טיימס". ל"ידיעות אחרונות" הוא אומר שהתחקיר של ה"טיימס" הוא "עלילת דם". מה בתחקיר של מארק מזאטי ורונן ברגמן? "ביקורת חריפה של אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס על מינהלת ההתיישבות שהקים השר. לדבריו, אכיפת הבנייה הבלתי חוקית ביו"ש 'צומצמה עד נעלמה".

בטור צד כותב אלישע בן קימון: "לשינויים שמנהיג סמוטריץ' יש משמעות, שאותה אנחנו פוגשים כעת בבתי הדין הבינלאומיים. בעולם כבר מתנהלים נגדנו הליכים משפטיים אודות המתרחש ביו"ש, שעלולים לגרור את ישראל לסנקציות פליליות וצבאיות". הגויים האלה.

החיים עצמם (אוכל, דלק)

"מחירי הדלק, הטבק ומוצרי המזון שבפיקוח, כולל מוצרי יסוד שהחוק לפיקוח מחירים אמור להגן עליהם למען האוכלוסיות החלשות, ממשיכים לעלות. האיומים מצד הממשלה כלפי היצרנים הפכו לבדיחה ויש תחושת לגיטימציה להתנהלות הזו", כותב ד"ר חזי גור מזרחי במוסף "עסקים" של "מעריב". לפי השוואת מחירים שערך, פערי המחיר במוצרי מזון בין ישראל לגרמניה מגיעים עד ל-300%.

"התקשורת, שהיא לרוב מראה של התחושות בציבור, מציגה את הנושא במגוון רחב של גישות, אך בשטח הצרכן מרגיש שאין לו את הכוח או היכולת להשפיע על מחירי המוצרים שהוא קונה. בינתיים, הממשלה נראית כמתבוננת מן הצד ולא פועלת להגן על הצרכנים. [...] המצב יצר לגיטימציה כוללת להתנהלות כזו, וזו ממשיכה להשפיע על התנהגות השוק. המחירים עולים, הציבור ממשיך לקנות והפחדות הממשלה הופכות לקוריוז.

"[...] תופעה חדשה מהתקופה האחרונה היא שהיצרנים מעבירים עדכון על עליות המחירים לתקשורת עוד לפני שהקמעונאים קיבלו את המידע. ייתכן שנוצרה כאן אסטרטגיה חדשה ומתוחכמת שהמסר עובר לקמעונאי כברירת מחדל והחשיפה התקשורתית מהווה עבור היצרן והקמעונאי 'אישור' על העלאות המחיר הקרובות.

"[...] במשך שנים אנו כותבים וסוקרים את המתנהל ברשתות המזון מעבר לים, ובכל תקופה שבה אנו מציגים את המציאות העצובה יש כותרות מקוממות וצרכנים זועמים, אך דבר אינו קורה או משתנה בתרבות הצריכה ומימוש הכוח הצרכני".

תעמולה

הם מפיצים נגיפים תודעתיים שמתפקדים כטפילים על מערכת הערכים שלנו. הם אלימים, שולטים בעורמה במוסדות המדינה וכמובן בתקשורת. הם מרסקים את ערכי המשפחה ולוקים בסיאוב מיני, ויביאו להכחדתנו. מי אמר ועל מי? היטלר על היהודים או רן ברץ על השמאלנים? למה אי אפשר גם וגם?

"נגיפים תודעתיים" השתלטו על "האקדמיה במערב", קובעת כותרת המשנה לטורו של ברץ ב"מקור ראשון". ברץ מסתמך על פרופסור לשיווק בשם גד סעד וקובע כי "הרעיונות הפרוגרסיביים מתפקדים כטפילים על מערכת הערכים המערבית [...] הבעיה המרכזית היא שלא מדובר בטפילים רגילים, אלא בסוג ייחודי שמשתלט על המארח ומשנה את התנהגותו, עד כדי התאבדותו בשירות הטפיל".

ה"פרוגרסיבים" אשמים ב"התקפת בני משפחותיהם, שלילת חירויותיהם ושימת אמונותיהם ללעג וקלס". של מי? שלכם!!!. גם השמאל בישראל הוא קיצוני, אלים ומדכא את הימין, למרות ש"האובססיה והבלבול ביחס לזהות מינית רחוקים מממדיהם בשאר המערב". רגע, אבל הימין בשלטון באופן רצוף מאז 2009, וגם שני ראשי הממשלה שכיהנו כאן לפני זה היו אנשי ליכוד. סאקרים. הרי "השמאל שולט אצלנו בכוח ובמוסדות המדינתיים".

מה עוד הוא עושה, השמאל המנוול הזה? כאמור, "מדכא את הימין בשיטתיות". איך? באמצעות "אלימות הרחוב של השמאל", כמובן. אתם יודעים, מזריקת רימונים על מפגיני ימין שלווים ועד לניסיונות רצח של נהגי משאיות ותקיפת חיילים ושוטרים. כלומר, זה הימין, אבל מהי אלימות הימין אם לא מזימה שפלה של השמאל להבאיש את ריחו של הימין?

ב"הארץ" מתפרסמת היום כתבה העוסקת בעלייתן של מדינות מזרח-אירופה במדד האושר העולמי. חנן עמיאור, דרג זוטר (לזכותו ייאמר) במערך הטרללת הרגרסיבי, כותב בטוויטר: "רוצים לצחוק קצת? שימו לב לסיפור השער של מוסף הארץ. ישראל מדורגת במדד האושר העולמי הזה במקום החמישי הכללי והשני בעולם בקרב צעירים(!), ליטא במקום ה 19, ובאושר של איזה צעירים עוסקת הכתבה? של הליטאים כמובן. אי אפשר להמציא אותם".

שמעון ריקלין, דרג ביניים במערך ומי שמפלרטט עם תעמולה פוטיניסטית, כותב לו: "כשתבין שהארץ זה פשקוויל אנטי ישראלי הכל יהיה ברור". עמיאור נעלב: "אתה אמנם מורי ורבי אבל עם כל הכבוד, את העניין הזה הבנתי לפניך". טוב, השמאל מדכא אותם כל הזמן עם השליטה שלו בדיפ-סטייט, פלא שהם ממורמרים?

ומה במציאות? כן, מבאס, אבל יש את העניין הזה. מציאות. ב"הארץ" מציינים כבר בתחילת הכתבה את המיקום של ישראל במדד, וחוזרים לעסוק בכך גם במהלכה. הכתבה עוסקת במה שמבחינתו של מחבר הדו"ח, המרואיין בכתבה, הוא החידוש בממצאים: "הפעם, לראשונה, החליטו דה נוה ועמיתיו לבחון את מדד האושר לא רק באופן כללי, אלא גם לפי חלוקה דורית", כותב צח יוקד, "התמונה שהתקבלה בקרב צעירים מתחת לגיל 30 היתה מפתיעה: את המקום הראשון תפסה דווקא ליטא. שכנות נוספות במזרח אירופה הופיעו גם הן בצמרת".

בהמשך מראיין יוקד שורה של מומחים ליטאים, שמספרים על הסיבות בגינן, לדעתם, התרחש השינוי התודעתי בקרב צעירי המדינה, וגם מומחה מסרביה (מקום שלישי במדד הצעירים). מיקומה של ישראל, אגב, עולה גם בדיון הזה והמומחים עורכים השוואות בינה לבין מדינותיהן.

אז מה היה לנו כאן?

"הארץ": מוסד העוסק בעיתונות בוחר לעסוק בנושא (דו"ח האושר). עיתונאי פונה לדמות הרלוונטית (מחבר הדו"ח), שמצביעה על הממצאים המעניינים באותו נושא (מדידת האושר בקרב צעירים, היפוך מגמה במזרח מול מערב). העיתונאי ממשיך ופונה לשורה של מומחים רלוונטיים ברחבי העולם לגבי אותם ממצאים ומביא באופן בהיר ותמציתי, לפי יכולותיו וכישרונו, את דבריהם.

טוויטר: רשת חברתית המקדמת חשבונות ניאו-נאצים ומנוהלת על-ידי אלגוריתם המתגמל שיסוי ושנאה. שני משתמשים העוסקים בתעמולה למחייתם (עמיאור כותב נאומים לפוליטיקאים, ריקלין משדר בערוץ 14), מדלגים על כל הטרחה הזו של איסוף עובדות וליקוט מידע. הם מטנפים. את העבודה העיתונאית של מישהו אחר הם ממסגרים כבגידה במדינה. את העובדה שהכתבה עסקה גם עסקה בישראל - מסתירים. את השער של מוסף "הארץ" שחגג בינואר את הנתונים על האושר הישראלי, הם מעלימים.

הטרוניה של עמיאור ושל הטרול ריקלין היא תצוגת תכלית של תעמולה פשיסטית. היא מבוססת על סילוף המציאות, היא מציירת חלקים בחברה כבוגדים השונאים את עמם ומשתפים פעולה עם האויב, והיא מייצרת אויבים דמיוניים המשמשים הסחת דעת מהאימפוטנציה והכישלונות שלהם עצמם.

אגב, מעניין שהמתקפה המתועבת של חמאס ב-7 באוקטובר הביאה לניכוש ערוגות בשמאל הישראלי המצטמק, בעוד בימין התרחש תהליך הפוך: החלאות, שממילא דהרו מהשוליים למיינסטרים, הכשירו בו עוד ועוד מאחזים.

תעמולה (הון)

בעיתוני השבת מתפרסמת לא רק תעמולה פשיסטית ישנה וטובה, אלא גם סתם תעמולה מסחרית ישנה ורקובה. תאגיד הנפט בזן, שבתי הזיקוק שלו הרעילו דורות של תושבי מפרץ חיפה, נמצא בהתקף אמוק תקופתי במרתון למניעת סגירת תשלובת המפעלים המזהמים ביותר בישראל. כרגיל אצל נבלים, הפטריוטיות היא הדבר הראשון, לא האחרון, שמגויס למערכה.

במודעה המתפרסמת היום בעיתונים מתפארת החברה ("העובדים", כמובן, שנדחפים לחזית כשצריך להיאבק ברגולטור, ונדחקים מחוץ לתמונה כשמחלקים את הדיבידנדים) שהיא אחראית ל"עצמאות האנרגטית" של ישראל. בפועל, גם אם יסגרו אתמול את בתי הזיקוק, העצמאות האנרגטית של ישראל לא תיפגע אפילו באגל נפט אחד: חלק הארי של תוצרי בתי הזיקוק מיועד בכלל לייצוא, בישראל יש כבר בית זיקוק באשדוד, והנפט לתזקיקים גם הוא מיובא כך שאם ייחסמו נתיבי הים בית הזיקוק ממילא לא יוכל לעבוד. על שקרים אלו ועוד בקמפיין בזן ניתן לקרוא בטור של פרופ' עדי וולפסון כאן ב"העין השביעית".

ב"מעריב": צירוף מקרים מהמם. יהודה שרוני, העט להשכיר, סליחה, הפרשן הכלכלי של העיתון, מקדיש חלק מהטור שלו לחשיפה חשובה: "ההתעוררות העולמית בתעשיית הקרוזים", הלא הוא שיט התענוגות. בין היתר מרואיין אייל אטיאס, מנכ"ל חברת "Cruises MSC".

בינתיים, במוסף "עסקים" של אותו עיתון, מתפרסמת כתבה על תופעה חשובה לא פחות: שגשוג תעשיית הקרוזים, ובייחוד חברת "Cruises MSC", שלמרות המלחמה שעצרה את מגמת הצמיחה, עולה ופורחת (וכמובן גם עוזרת למאמצי המלחמה!). אילנה שטוטלנד, הכתבת, מראיינת את המנכ"ל אייל אטיאס ומספקת קידום מכירות עד לרמת פירוט מחירי הכרטיסים. למטה באותיות קטנות מצוין המתת: הכתבת קיבלה קרוז. מה קיבלו שרוני ו"מעריב"? למה אתם חושבים שהם קיבלו משהו?

תעמולה (שלנו)

ומה עם התעמולה שלנו? מדינת ישראל? לא צריך לפתוח חשבון בטיקטוק בשביל לדקלם שהמלחמה על התודעה היא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי, ושהפסד בקרב על התודעה מגביל את היכולות הצבאיות של ישראל יותר מכל גדודי חמאס גם יחד. אז מה המצב בחזית ההסברה? אפשר להתנחם שאנחנו רחוקים מהפסד מוחלט. זו אפילו לא נחמת עניים. כפי שמסביר, למשל, ח"כ זאב אלקין, עד לא מזמן יו"ר ועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

"כבר באחת הישיבות הראשונות של ועדת המשנה להסברה התבשרתי שמשרד החוץ עצר את כל פעילות ההסברה שלו, חוץ מטוויטר, כי נגמר לו הכסף", הוא מספר לשרי מקובר-בליקוב ב"מעריב", "זה היה באמצע נובמבר, באמצע המלחמה. שאלתי אותם, כמה כסף אתם צריכים לפחות עד סוף השנה והם אמרו, 10 מיליון שקל. זה סכום מצחיק, אבל אם לא הייתי עושה סקנדל גדול, גם הכסף הזה לא היה מגיע. התקציבים שמדינת ישראל הקצתה לנושא ההסברה היו כל כך זעומים שמרטנו את השערות. במיוחד כשמסתכלים איזו מכונת הסברה משומנת פועלת נגדנו. זה לא רציני. זה כאילו להגיד מראש: אנחנו רוצים לבוא עם רוגטקה נגד טנקים ומטוסים.

"[...] זה לא רק חסר משווע בתקציבים. זה גם תשומת הלב של הדרג המדיני. ניסיתי להבין אם הקבינט הביטחוני מקיים דיונים על הסברה, והתשובה שקיבלתי היא שזה לא קורה למרות שהיה ברור שנכנסים למערכה ארוכה ולכן ההסברה תהפוך לאתגר הראשי בתוך כמה חודשים. אבל לא התקיימו דיונים ולא היה תכלול של נושא ההסברה. היא נוהלה בכמה מקומות בו זמנית, גם משרד התפוצות, גם
משרד החוץ, גם במערך ההסברה הלאומי, שהפך מגורם מתכלל לגורם מבצע והוא מוציא בחודש מה שמשרד החוץ מוציא בשנה. כל האנדרלמוסיה הלא יעילה הזאת פוגעת מאוד בהסברה.

"[...] תראי מה קורה היום בקמפוסים בארצות הברית. זה לא רק המפגינים אלא
האווירה הכוללת בקרב הדור הצעיר. אנחנו כבר לא בזירה הזאת כתוצאה מחוסר השקעה שלנו לעומת השקעה אינטנסיבית ודרמטית במשך שנים של כוחות שונים
בעולם האסלאמי. זו לא רק שאלה של ביטחון הסטודנטים והמרצים היהודים, זה גם הדור הבא של ההנהגה האמריקאית שיוצא מהאקדמיה עם גישה אנטי-ישראלית, והוא יהיה זה שיכתוב את ניירות העמדה לבכירים.

"מדובר בנזק אסטרטגי למערכת היחסים שלנו עם ארצות הברית בעתיד, ולכן צריך להתעורר. אנחנו כל הזמן עסוקים ביהודי העולם, וזה הכי חשוב, מי כמוני יודע, אבל לא פחות חשוב לבנות דעת קהל בדור הצעיר הלא יהודי כלפינו, במיוחד בארצות הברית. זה דורש תוכניות לאומיות מסודרות וארוכות טווח במקום להתעורר עכשיו במלחמה ולהגיד איך הפסדנו את הקמפוסים".

אלקין, עד לא מזמן חבר בממשלה אחרי הצטרפות המחנה הממלכתי, היה יד ימינו של נתניהו במספר ממשלות קודמות. העובדה שהוא אדם חריף המבין היטב את הנזק האדיר שנתניהו חולל למדינת ישראל, רק הופכת למעוררת פלצות יותר את העובדה שהמשיך לשבת למרגלותיו ולשרת אותו במשך שנים ארוכות. העובדה שהוא מעז להתלונן על מדיניות ממשלתית ארוכת שנים שהוא היה בורג מרכזי בה, היא עדות מחרידה למופקרות השולטת בפוליטיקה הישראלית.

משמידים את המדינה

אלקין לפחות יכול להגיד להגנתו שבסוף החליט לפרוש מחצר נתניהו. מה עם מלחכי הפנכה בליכוד? אנה ברסקי מדווחת ב"מעריב" על הפתרון של השרה גילה גמליאל לחרם האקדמי על ישראל. "ישראל מחזקת קשרים מדעיים במרכז אמריקה", מוסרת הכותרת. "לנוכח החרם האקדמי ההולך ומתרחב על רקע המשך הלחימה של ישראל בעזה, יצאה השבוע שרת המדע גילה גמליאל לביקור בגואטמלה" וסיכמה "על שיתוף פעולה מחקרי בין אוניברסיטת אריאל שבשומרון לאוניברסיטאות פרטיות בגואטמלה".

המדע הישראלי ניצל. מדענינו יוכלו ליהנות ממאיצי החלקיקים ופרויקטי החלל של גואטמלה ומקרנות המחקר העצומות שלה. הידע המדעי שנצבר באוניברסיטאות העילית של גואטמלה יעמוד עכשיו לרשות החוקרים המוחרמים שלנו. לפחות אלה שבאוניברסיטת אריאל.

לפי ארגון USAID, גואטמלה מוציאה 2.8 אחוזים מהתמ"ג שלה על חינוך, הרבה פחות מהממוצע האזורי. "חוסר מימון, יחד עם יעילות פנימית נמוכה של מערכת החינוך, הגבילו את תוצרי הלמידה של התלמידים. המדינה עדיין מתמודדת עם אתגרים רציניים באיכות החינוך ובהכשרת מורים. הערכת הלמידה האחרונה מצאה שרק 40 אחוזים מתלמידי כיתות ו' הפגינו יכולות קריאה סטנדרטיות. רוב בני הנוער בגואטמלה כלל אינם מגיעים ללימודים תיכוניים".

השקר כאן הוא של הפוליטיקאית, אבל מי שמאפשר אותו הם הכתבת והעורך ב"מעריב", שמדפיסים את הקשקוש הזה בלי שום הקשר או ביקורת.

ב"גלובס" מזכיר לנו יואב קרני, בדרכו המעודנת, כי ממשלות נתניהו הובילו את מדינת ישראל להיפוך של 180 מעלות: אנחנו עכשיו הערבים. "מעמד הגריסה של אמנת האו"ם בידי גלעד ארדן הזכיר לי את תגובת הנציג הסורי בעצרת האו"ם, ב-29 בנובמבר 1947, בלילה שבו אומצה תוכנית החלוקה של ארץ ישראל", הוא כותב, "ה'ניו יורק טיימס' דיווח בראש עמודו הראשון כי נציגי הערבים הכריזו בצאתם מן האולם שבעיניהם האו"ם מת. 'לא, לא מת', אמר הנציג הסורי פריס אל-חורי, 'נרצח'. והם מיהרו להוסיף כי אין הם מכירים בהחלטה ולא ישתפו איתה פעולה".

נכון, אדריכל החורבן הישראלי הוא נתניהו, אבל אדריכל הוא כלום ושום דבר בלי פועלים. גילה גמליאל וגלעד ארדן הם פוליטיקאים סבירים, ארדן אפילו חתום על רפורמה משובחת בשידור הציבורי. אין לחשוד בהם שהם פסיכופאטים שיהיו מוכנים לשרוף את המדינה ולא לתת למישהו אחר את השלטון. ובכל זאת, הקריירה הפוליטית שלהם מתנקזת בסופו של דבר לכך שהיו הפיונים שאיפשרו את נתניהו. ולא הם ולא הוא לא היו יכולים להובילנו עד הלום ללא שיתוף הפעולה של התקשורת "שונאת נתניהו", שמשרתת אותו בנאמנות מאז השקר הראשון.

"התרסה הייתה תמיד חלק של הדיפלומטיה הישראלית, אבל לא הייתה החלק היחיד או הדומיננטי. מבלי להפריז בנוסטלגיה, מבטאיה הראשונים של ההתרסה היו אנשים משכילים, מעמיקים, מלוטשים, רהוטים בשורה של לשונות. הדור פוחת והולך, כאשר את הטון של הדיפלומטיה הישראלית נותנים נציגי מרכז הליכוד, הפונים אל מרכז הליכוד גם כשהם מכהנים בניו יורק, או (עוד מעט קט) בוושינגטון, או בלונדון", כותב קרני.

מה יש

"בין הישראלים הרבים שיצאו לשאוף אוויר צח ברומא נראו בשבוע שעבר שר הכלכלה, ניר ברקת, השר לשעבר גדעון סער וזוגתו גאולה אבן, וח"כ בועז ביסמוט" ("מעריב", מדור הרכילות).

רשעים

בעיתונות החרדית ממשיכים לחיות בפיצול אישיות. הכותרות מתחלקות בין דיווחים על פעילות צה"ל, נתונים צבאיים ופרשנות ביטחונית, לבין דיווחים על סירוב עקרוני להשתתף במאמץ המלחמתי והכרזות על כך שאין שום משמעות לפעילות הצבאית והביטחון תלוי אך ורק בהמשך ההשתמטות של כ-13% מהציבור מהנשיאה בעול הביטחון.

בשער "יתד נאמן" הכותרת הראשית היא "האסון המחריד ברצועה רח"ל מאש של כוחות ישראלים" ומתחת לה הכותרות "שלושה חיילים נפצעו מפגיעה ישירה במטולה" ו"החימושים המתקדמים שעוכבו הגיעו אתמול לישראל". בצידו השמאלי של השער, הרחב יותר, מתפרסמות הכותרות "הנני פונה לכל אלה שיוזמים לחוקק חוק שבני הישיבות יגויסו, דעו לכם בני הישיבות לא יתגייסו. לא! בשום אופן לא! בשום צורה לא!" ו"מסביבנו יש מיליוני שונאים שרוצים לכלות אותנו וביהמ"ד הוא ההצלה שלנו! בית המדרש הוא המקום שמציל מחרבו של סנחריב, הוא המגן, הוא המציל!".

המצב דומה ב"המבשר": "לראשונה: כטב"ם חמוש בטילים תקף במטולה; יעדי חיזבללה הותקפו בלבנון" (כותרת ראשית), "חמישה חיילים נהרגו מירי טנקים בצפון רצועת עזה" ו"כטב"ם חיזבללה ששוגר לצומת גולני פגע באתר בלון תצפית של חיל האוויר" - כל זאת תחת הלוגו "באלוקים נעשה חיל והוא יביס צרינו" וממול: "מרן הגר"ד לנדו שליט"א לאלה היוזמים לגייס בני ישיבות: דעו לכם בני הישיבות לא יתגייסו [...] גיוס בני הישיבות הוא עבורנו וגם עבורכם, גם אם אין אתם מבינים זאת, עבור כל הישוב היהודי בארץ, האסון הגדול והנורא השם ישמרנו ואין לפרט".

מדוע לא לפרט? כי הפירוט מביך ומביש. מהעיתונים החרדים אנו למדים כי הציבור החרדי אינו רפה שכל, הוא מבין שמתנהלת מלחמה, שחיילים נלחמים, נפצעים ונהרגים. שלא אלוהים מביס את צרינו אלא צה"ל. הרי בעמודים הראשיים בעמודי החדשות ובמוספים מתפרסמים דיווחים ופרשנויות צבאיות וביטחוניות, לא פלפולים ברש"י ותוספות. הכתבים הצבאיים מדווחים על טילים, לא על תהילים.

ובכל זאת, בעיתונים החרדים מוכנים שחלק גדול מהאוכלוסיה ישתמט משירות  - מה שמאיים על עצם שרידותו של צבא ההגנה לישראל - הרי אותו חלק גדול יהפוך בעתיד הקרוב לכמחצית מהאוכלוסיה בקצב הגידול הנוכחי - ומצפים שהחלק האחר גם יממן זאת. איך קוראים למי שמבין את המציאות ובכל זאת מתכחש לה? חכם גדול הוא לא, גם לא תם, ולשאול הוא יודע היטב.

בעמודי הדעות של "המבשר" כותב שלמה דב הרשקוביץ, בתרגום מהעגה החרדית, כי גדולי ישראל שחוו את התקופה שלפני הקמת מדינת ישראל בירכו בסתר על הקמת המדינה, ידעו כי חל שיפור דרמטי במצבם של היהודים ואף ראו בה נס אלוהי. אלא מה - הם הצטערו על כך שמי שהגשים את הנס הזה הם יהודים בעלי השקפת עולם שונה משלהם, ולכן הצניעו את הידיעה הזו ולא עשו לה פומבי. מאותה הסיבה, הוא ממשיך, גם כעת היהודים החרדים אינם שמחים יחד עם אחיהם ביום העצמאות.

למה הדבר דומה, שואל פרשן "המבשר"? לכך שהישראלים לא חוגגים ביום העצמאות הנוכחי כי "איך אפשר לשמוח כאשר יש לנו חטופים בעזה". באותו האופן, הוא מסביר, החרדים אינם יכולים לשמוח באף יום עצמאות, כי הישראלים שאינם חרדים הם תמיד כמו "חטופים בעזה".

שער "הפלס" גם מציג את אותה מחלת נפש, אם כי כאן, כרגיל, השפה חריפה עוד יותר. התוכנית לגייס חלק מצעירי הציבור החרדי היא "גזירת שמד", "גזירת כיליון", "תוכניות מפורטות להרס היהדות" ומי שמעוניין בכך הם "משנאי ד'" ש"פועלים בתהליכים ושלבים, לזנב תחילה בנחשלים ובחורים חלשים כדרכו של עמלק". מזל שאנשי "הפלס" לא מתגייסים, אחרת היו ודאי נפנים להשמיד את משנאי ד' ועמלק, אחיהם המתגוררים לצידם ומספקים להם ביטחון וקצבאות. באמת אל תתנו להם רובים.

ב"בשבע" החרד"לי, ידידיה מאיר יוצא נגד משפחות החטופים (לא! לא המשפחות! רק מי ש"ניצלו אותן", שובבים שכמוהם) שהעזו לארגן טקס אלטרנטיבי לטקס המשואות הממלכתי ולקבול על ההפקרה של ממשלת ישראל, ועל הבחירה של ערוץ 12 לשדר כמה רגעים ממנו במסך מפוצל.

"אפשר לומר שמדינת ישראל מתפצלת כעת לשתי מחנות", הוא מזדעק ופותח במסע השמצות על מארגני הטקס האלטרנטיבי / שמאלנים / חילונים / לא ביביסטים / אלוהים יודע מי. הם "מכבי משואות" לעומת "מדליקי המשואות", הם שייכים ל"מקום נפשי מכבה ומכובה", הם "חושך וצלמוות", הם "קנאים ליברלים" של ה"פוליטיקלי קורקט" ומתנגדים להדתה, לאומנות ושנאת זרים (זה דבר רע, אם התבלבלתם לרגע).

עד כאן שום דבר חדש. אם כבר, מאיר רגוע יחסית. בעבר טינופיו היו עסיסיים יותר. אולי הטבח ב-7 באוקטובר בכל זאת עשה משהו. מה שמעניין הוא הדיסקליימר הקטן בפתח הטור: "אם לדבר בכנות, כשהסתכלתי במסך המפוצל לא מצאתי את עצמי לא בריבוע הימני ולא בשמאלי, להבדיל (מותר להגיד להבדיל על טקסים?). כן, יש לי הרבה מה לומר גם על הסגנון והתוכן של הטקס בהר הרצל. השנה ובכל שנה. למעשה, כמו רבים, גם אני מעדיף לציין את כניסת יום העצמאות לא בצפייה במצעדי דגלים ובנאמברים מושקעים על קברו של הרצל, אלא בתפילת ערבית חגיגית עם פסוקי הודיה מרגשים לקדוש ברוך הוא. נס כן היה לנו".

מאיר הוא כאילו חרדי ממלכתי, או לאומי, או מאמי, משהו כזה. נשוי לסיון רהב-מאיר מערוץ 12 ו"ידיעות אחרונות" והקונצנזוס החמים, כותב ב"בשבע" ולא ב"המודיע", בצילום באתר העיתון אין לו כובע, רק כיפה, ועל החולצה הלבנה אין חליפה שחורה. אבל הוא מצליח לזקק בצורה נפלאה את תמצית החרדיות.

החרדיות היא לא דת או אמונה ואין לה דבר עם היהדות או אלוהים. החרדיות היא תנועה חברתית מסתגרת שמבוססת על המתח בין התנשאות תמידית מעל כל מי שאינו חלק ממנה (ובתוכה - של כל זרם על הזרם האחר), לבין הידיעה הפנימית שבכל רגע כל זה עלול להתפרק והילדים חס וחלילה יעזבו את המסגרת החברתית על כלליה הנוקשים (לכן ההתנגדות האדירה לגיוס לצה"ל, שאין לה שום קשר ללימוד תורה או עולם הישיבות).

זה בדיוק מה שמאיר מבטא: הוא מצד אחד משים עצמו כפרשן הבלעדי של הממלכתיות והחברה הישראלית, קובע מי הם בני החושך והקנאים המתועבים, ומצד שני מאותת שחלקו גם אינו עם שאר הממלכה והחברה הכללית. גם הם, "חטופים בעזה", כלשונו של החרדי האותנטי מ"המבשר". ההבדל היחיד בינו לבין הרשקוביץ הוא שמאיר גנב מ"הקנאים הליברלים" גם את הרטוריקה.

עיתונות חרדית

מה שאין בעיתונות החרדית, הוא פשוט זה: עיתונות.

ב"דה מרקר" מתפרסם תחקיר של סימי ספולטר, לפיו באתר החרדי "כיכר השבת" גנזו "תחקיר שאמור היה להכות גלים" על התנהלות מפוקפקת וחשדות לפלילים של איש העסקים החרדי אליעזר גרוס. לפני שבועיים, שמונה שנים לאחר הצנזורה לכאורה ב"כיכר השבת", התפרסם כי נגד "בסדנו" מתנהלת חקירה של רשות ניירות ערך בחשד להונאה בלמעלה מ-100 מיליון שקל.

המוני אנשים שניתן היה, אולי, למנוע את גזל חסכונותיהם, נפלו לפי החשד ל"הונאת פונזי" קלאסית: משלמים ל"משקיע" באמצעות הכסף שמכניס ה"משקיע" שבא אחריו. תוספת חרדית מיוחדת היתה חיובם של "משקיעים" שכספם לא הוחזר לא לגשת לבית-משפט אלא לבית-דין רבני ספציפי.

ב"כיכר השבת" אומרים ל"דה מרקר" כי הסיבה לגניזת התחקיר של חיים פרלשטיין היתה פשוט בשל היעדר יכולות עיתונאיות מספיקות. הם לא ידעו לתקף, לא ידעו לעמוד מול איומים. אבל ספולטר חושף מניעים אפשריים נוספים: מנהל השיווק של האתר, אבי בנטוב, הפעיל לחץ שלא לפרסם את התחקיר - ועבר מאוחר יותר לעבוד כסמנכ"ל השיווק ב"בסדנו", תפקיד אותו הוא ממלא גם היום. אז, ב-2016, אחרי גניזת התחקיר, "בסדנו" חתמה על עסקת תוכן שיווקי על האתר.

ב"כיכר השבת" גנזו את התחקיר, אבל האיתרוג של החברה המפוקפקת אפיין את העיתונות החרדית באופן כללי: "כלי תקשורת חרדיים רבים לא פירסמו כלל את החשדות שעלו בחקירה ופורסמו על ידי רשות ניירות ערך לפני כמה שבועות", כותב ספולטר, "פרשת בסדנו אם כך משקפת את חולשתם של כלי התקשורת החרדיים, ככל שמדובר ביכולתם למלא את חובתם לקוראיהם ולדווח על מחדלים ופרשיות שחיתות שעלולות לפגוע באזרחים המתעדכנים באמצעותם".

"בעיתונות החרדית של אותם ימים כולנו ידענו את מי מותר ואת מי אסור לבקר, זה לא רק פוליטיקאים, זו גם רשימת לקוחות", מצטט ספולטר "עיתונאי חרדי בכיר"  שלא מסביר מה שונה מאותם ימים לימים שלנו, "נניח, אחד מכלי התקשורת שכולם ידעו שהוא בבעלות של משרד פרסום וידעו מי הלקוחות של המשרד שאסור לכתוב עליהם. כך למשל, הייתה תקופה שאחד מארגוני ההצלה היה לקוח — אז לא כתבו עליו. ואם בכל זאת היה סיפור טוב, היו סוחרים בו עם קולגות מגופי תקשורת אחרים".

אגב, אחד התירוצים של "כיכר השבת" מדוע לא פורסם אצלם התחקיר, הוא הטלת האחריות על "דה מרקר": שלחנו לכם את החומרים ולא עשיתם כלום. הנה, שוב, תמצית החרדיות. אנחנו לא מחויבים לחוקי האתיקה והמוסר או לערכים מקצועיים. זה "ההם". לנו יש ישיבות וטורי פרשנות. וכן, גם אחריות אין לנו. גם זה "שלהם". חבל שהם לא מכירים את נתניהו. היו יכולים להקים איתו קואליציה.

תכנון

"כך נרקמת 'חגורת התנ"ך' הישראלית", מספרת כתבת השער של "דה מרקר", "תשעה יישובים חדשים מתוכננים לאורך כביש 31 בין ערד לרהט - כפר לאנשי חב"ד, שתי ערים חרדיות, יישוב חרד"לי וחמישה יישובים כפריים, בנוסף לערד, ששליש מתושביה חרדים כבר כיום. מכל מקום מהבהבות נורות אדומות המזהירות מפני חוסר היתכנות כלכלית, אבל ברשויות התכנון בונים על חלוקת הכנסות מאזורי תעשייה ועל ההנחה שהחברה החרדית תשנה את פניה". בהצלחה.

שבת שלום